מנהיגים רבים עולים על הבמות הלאומיות במדינותיהם. רק מעטים מהם מצליחים להעפיל משם גם אל הבמה הבינלאומית. רובם שורדים זמן מה ונשכחים. מקצתם מצליחים להותיר רושם כלשהו, לפני שהם נבלעים בין דפי ספרי ההיסטוריה של ארצם. אחדים מהם מצליחים להותיר רושם. אחרים נראים למתבונן מהצד כתימהונים. כולם מתמודדים בדרך עם אתגרים, קשיים, התקפות, איומים, לחצים, יריבויות. הנהגה לאומית זה לא עסק לבעלי לב חלש.

אבל נדירים עד מאוד המקרים, שבהם מנהיג נדרש להתייצב למבחן היסטורי, כשעיני העולם כולו נשואות אליו, ומצליח לעשות את זה באורח מעורר השראה.

מהמאה האחרונה עולים בזיכרון פרנקלין דלאנו רוזוולט של פרל הרבור, וינסטון צ'רצ'יל של הבליץ, דוד בן-גוריון של הכרזת העצמאות, ג'ון קנדי של משבר הטילים, לך ולנסה של סולידריות, מיכאיל גורבצ'וב של הפרסטרויקה, ואצלב האוול של מהפכת הקטיפה, נלסון מנדלה של הניצחון על האפרטהייד. זה מועדון חברים מצומצם מאוד, שהכניסה אליו קשה במיוחד.

בימים האחרונים מתחזק הרושם שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי עשוי להתקבל למועדון היוקרתי הזה.

זה מרשים במיוחד, כי זלנסקי הוא בחור צעיר, בן 44 בסך הכול, וחסר ניסיון לא רק בזירה הבינלאומית אלא אפילו בזירה האוקראינית.

וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, סירב להצעת האמריקאים להמלט לארה"ב, הצטלם במרכז קייב במצלמת הסלולרי שלו והצהיר "הקרב הוא כאן". 26 בפברואר 2022 (צילום: Ukrainian Presidential Press Office via AP)

ובכל זאת הוא כבר הצליח לפרק כמה קלישאות קלאסיות. למשל זו שהולידה את השאלה הרטורית, מי אתה רוצה שיענה לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר? גנרל בדימוס כמובן. רצוי עם הילת גיבור. אחד שבכירי הצבא מכבדים אותו. כי רק גבר-גבר, עם צדעיים אפורים ומדליות על החזה, נחשב מצויד בכישורים להתמודד עם איומים צבאיים, עם סכנת מוות, עם אלימות, ועל הדרך לעורר בעמו את תחושת הביטחון, שהיא תנאי הכרחי להתמודדות מוצלחת עם אתגרים מהסוג הזה.

ובכן, כמו שכבר יודעים כולם – זלנסקי הצעיר הגיע אל מבחן חייו מצויד בביוגרפיה של ליצן. ובינתיים הוא מנהיג את מדינתו במשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה בשקט מעורר הערצה ובביטחון עצמי מעורר פליאה. התמיכה מקיר לקיר שהוא זוכה לה באוקראינה השבוע היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

כמו שכבר יודעים כולם – זלנסקי הגיע אל מבחן חייו מצויד בביוגרפיה של ליצן. ובינתיים הוא מנהיג את מדינתו במשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה בשקט מעורר הערצה ובביטחון עצמי מעורר פליאה

סופרמן היהודי

קלישאה אחרת, שחוזרת שוב ושוב ברשתות החברתיות בישראל בשבוע האחרון, מזכירה שאוקראינה היא אומה אנטישמית, שותפה בכירה למערך ההשמדה הנאצי, מטפחת שנאת יהודים ולפיכך גם לא ראויה לתמיכת ישראל.

אלה לא רק קשקשני ערוץ 14, הריקלנים הרדודים למיניהם, שנאחזים בטענה הזו, שאינה משוללת בסיס היסטורי, כדי להצדיק שוב את התייצבותם בצד הלא נכון של ההיסטוריה והמוסר. גם אדם רציני כמו ההיסטוריון דימיטרי שומסקי – שכתב ביום שישי האחרון ב"הארץ" מאמר שנשא את הכותרת "העם האוקראיני נלחם על חירותו" – חטא בכך.

שומסקי אמנם הדגיש – ובצדק – ש"בכל הנוגע למלחמה האימפריאליסטית הנוכחית שפתחה בה רוסיה נגד אוקראינה, יש להניח את הרגשות בצד ולדבוק בעמדה שעל כל אדם שוחר חירות ושוויון לאמץ ללא סייג: עמדה התומכת באורח חד משמעי בצד האוקראיני".

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי מבקר ביחידה צבאית ימים ספורים לפני פלישת רוסיה לאוקראינה, 16 בפברואר 2022 (צילום: עמוד הפייסבוק של נשיא אוקראינה)

אבל לצד ההצהרה המתבקשת הזו, הוא גם תיאר את ילדותו העגומה בקייב של שנות השבעים והשמונים, עם השכנים האוקראינים, שלא אחת כיבדו את הוריו ואת סבתו בברכה "חבל שלא הלכתם לבאבי יאר", שיעורי הספרות בבית הספר סביב הנובלה האנטישמית "מיקולה דז'ריה", והרחובות שנושאים שמות של אוקראינים שהיו אחראיים לטבח יהודים.

זיכרונות אישיים עצובים ומעוררי הזדהות כאלה, עלולים להשכיח את העובדה, שעמים יכולים להשתנות. בטח בעקבות דרמה היסטורית, כמו התפרקות ברית המועצות ב-1989. וגם שאנטישמיות היא עניין תרבותי, חברתי ופוליטי – אבל לא מחלה גנטית חשוכת מרפא.

זיכרונות אישיים עצובים ומעוררי הזדהות כאלה, עלולים להשכיח את העובדה, שעמים יכולים להשתנות. בטח בעקבות דרמה היסטורית, כמו התפרקות בריה"מ ב-1989

ההוכחה הטובה ביותר לכך הם 73% מאזרחי אוקראינה שבחרו בזלנסקי כנשיא, למרות שהוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו או את זיקתו לישראל.

אומה של אנטישמים לא בוחרת נשיא יהודי. ואכן – סקר של מכון המחקר האמריקאי פיו מ-2019, השנה שבה נבחר זלנסקי לנשיאות, דירג את אוקראינה כמדינה הידידותית ביותר ליהודים מכל מדינות מרכז ומזרח אירופה. רק 5% מהאוקראינים אמרו לסוקרים, שלדעתם יהודים אינם ראויים להיות אזרחים שווי זכויות (לעומת 14% מההונגרים, 16% מהיוונים, 18% מהפולנים, 19% מהצ'כים ו-22% מהרומנים).

גל בקרמן, עורך בכיר ב"אטלנטיק" שפירסם השבוע מאמר שכותרתו "איך זלנסקי העניק לעולם גיבור יהודי", כותב שבעולם הסובייטי, שאליו נולד זלנסקי ב-1978, יהודים נתפסו כ"אחרים". כזרים. לפעמים אפילו כגייס חמישי פוטנציאלי. "קוסמופוליטים חסרי שורשים", כמו שתיאר אותם סטלין ("ניידים", בעגה של ימינו).

וולודימיר זלנסקי עם הוריו (צילום: עמוד הפייסבוק של נשיא אוקראינה)

תוצאה בלתי צפויה של הקונפליקט

כל זה התלבש, כמובן, על זרמים רעילים של אנטישמיות קלאסית, מורשת הפוגרומים של תחום המושב ושיתוף הפעולה הנלהב עם הנאצים במדינות כמו אוקראינה. כמו למשל באתר הרצח באבי יאר, לא רחוק מקייב, שבו נטבחו 33,771 יהודים במהלך שני ימים זכורים לדיראון עולם ב-1941.

"אם זלנסקי הופך עכשיו לאדם המזוהה ביותר עם הדגל הכחול-צהוב של ארצו", כותב בקרמן, "זו עשויה להיות תוצאה בלתי צפויה של הקונפליקט הנוכחי, כשסוף-סוף יהודים ירגישו הזדהות מוחלטת עם הארץ, שעד עתה רק ניסתה להקיא אותם מתוכה".

"אם זלנסקי הופך לאדם המזוהה ביותר עם ארצו, זו עשויה להיות תוצאה בלתי צפויה של הקונפליקט הנוכחי, כשסוף-סוף יהודים ירגישו הזדהות מוחלטת עם הארץ, שעד עתה רק ניסתה להקיא אותם מתוכה"

זלנסקי נולד והתבגר בקריבי ריה, עיר דוברת רוסית בחלק המזרחי של אוקראינה הסובייטית. כמו יהודים רבים בברית המועצות, הוריו נהנו מהשכלה גבוהה וסבלו ממגבלות פרנסה. אביו הוא פרופסור למתמטיקה ואמו מהנדסת – בחירות מקצועיות שכיחות בין היהודים בברית המועצות באותן שנים.

כשנשאל ב-2020 על ידי דיויד הורוויץ בריאיון לזמן ישראל מה הייתה משמעות היהדות מבחינתו, ענה זלנסקי שהמשפחה שלו הייתה משפחה יהודית רגילה, שכמו רוב המשפחות היהודיות בברית המועצות הייתה "לא דתייה".

מה שהתיאור הלכאורה סתמי הזה מסתיר, זה את העובדה שבברית המועצות, גם אם רצית, היה קשה מאוד לקיים אורח חיים יהודי. היו מעט מאוד אפשרויות לקיים חיי קהילה יהודיים מלאים, כולל קיום מצוות. רוב בתי הכנסת נסגרו, או שרצו במודיעים של שירותי ביטחון הפנים החשדניים והאכזריים. עד סוף שנות השמונים, אפילו קיום של אירוע תמים כמו ליל הסדר עשוי היה להיחשב פעילות חתרנית נגד השלטון. לימוד עברית נאסר בחוק.

וולודימיר זלנסקי (ראשון מימין) בשיחה עם דיוויד הורוויץ (שני משמאל), עם מתורגמן ומזכירת העיתונות של הנשיא האוקראיני, ב-18 בינואר 2020 (צילום: Press service of the Office of the President of Ukraine)

"כשזלנסקי התבגר", כותב בקרמן ב"אטלנטיק", "שלושה או ארבעה דורות של יהודים סובייטים חוו את הזהות היהודית שלהם כעניין מופשט לגמרי. לא יותר מנקודה שחורה בדרכון ותחושה משותפת של אזרחים מדרגה שנייה. זה לא שינה כמה בקיאים הם היו בכתבי פושקין; הם פשוט לא יכלו לתבוע שותפות מלאה בחיי האומה".

ולכן, ברגע שברית המועצות קרסה, 1.5 מיליון מיהודי ברית המועצות לשעבר היגרו, בעיקר לארה"ב ולישראל. זלנסקי ומשפחתו היו בין כמה מאות אלפי יהודים שבחרו להישאר. וזלנסקי החל לפלס את דרכו במעלה החברה האוקראינית. בהתחלה כשחקן מצליח, ואז כפוליטיקאי, ועכשיו גם כמנהיג לאומי.

האוליגרך ששומר עליו

עם כל הכבוד לכריזמה הסוחפת ולחן האישי הרב שלו, זלנסקי לא היה מגיע למשרה הרמה רק בכוחות עצמו וספק אם היה שורד את הימים האחרונים בלי גיבוי מאסיבי.

מאחוריו עומד פטרון בעל עוצמה רבה, אוליגרך אוקראיני, יהודי גם הוא, בשם איגור קולומויסקי. טיפוס שנוי במחלוקת, שהחזיק במשרדו בדניפרופטרובסק אקווריום ענק עם כרישים, ונהג במהלך פגישות עבודה במשרד ללחוץ על כפתור בשולחן ששחרר דגים וחסילונים אל מי האקווריום, רק כדי לראות את בני שיחו מחווירים למראה הכרישים המסתערים על הטרף החי.

מאחורי זלנסקי עומד פטרון בעל עוצמה רבה, אוליגרך אוקראיני, יהודי גם הוא, בשם איגור קולומויסקי. טיפוס שנוי במחלוקת, שהחזיק במשרדו אקווריום ענק עם כרישים

קולומויסקי, שהיה גם הנשיא של אחד מאירגוני הגג של יהדות אוקראינה, נחשב לאויב מר של ולדימיר פוטין. הוא מחזיק וילה בהרצליה פיתוח ודורג במקום ה-57 ברשימת עשירי ישראל לשנת 2020 של "דה מארקר", עם הון המוערך במיליארד דולר – הרבה פחות מההערכות שנעו בין 2-7 מיליארד דולר שיוחסו לו עד לפני שבע שמונה שנים.

האוליגרך איגור קולומויסקי ב-2014 (צילום: Valentyn Ogirenko/REUTERS via Alamy)

הוא מחזיק באזרחות משולשת – אוקראינית, ישראלית וקפריסאית (מקלט מס ידוע של אוליגרכים) – למרות שהחוקה האוקראינית אוסרת על אזרחים אוקראינים להחזיק אזרחות כפולה. בתגובה הצהיר על כך קולומויסקי: "החוקה אוסרת אזרחות כפולה אבל לא אזרחות משולשת". חכמולוגיה של אוליגרכים, שרגילים לעקם את החוקים לטובתם.

הוא מחזיק באזרחות משולשת למרות שהחוקה האוקראינית אוסרת על אזרחים אוקראינים להחזיק אזרחות כפולה. בתגובה הצהיר על כך קולומויסקי: "החוקה אוסרת אזרחות כפולה אבל לא אזרחות משולשת"

קולומויסקי היה אחד ממייסדי התאגיד האוקראיני הענק "פריבט גרופ", יחד עם טייקון אוקראיני יהודי אחר בשם גנאדי בולגולובוב. התאגיד החזיק בין היתר ב"פריבט בנק" – הבנק הגדול ביותר באוקראינה (סיסמתו "בנק לאלה האוהבים את אוקראינה"), שהולאם ב-2016 לאחר שקרס עקב המשבר הכלכלי במדינה. קולומויסקי ושותפו בוגלובוב הואשמו במעילה וקולומויסקי נאלץ לעזוב את המדינה.

"פריבט גרופ" גם החזיקה בתאגיד התקשורת ששידר את סדרת הטלוויזיה "משרת העם", שבה זלנסקי גילם מורה למתמטיקה שהפך לנשיא אוקראינה, תפקיד שפילס לו את הדרך ללב העם האוקראיני ומשם אל הנשיאות עצמה. נצחונו של זלנסקי בבחירות איפשר לקולומויסקי לחזור לאוקראינה כדי להילחם על החזרת השליטה בנכסיו הרבים שהולאמו, כולל על ידי נאמני פוטין באי קרים.

הקרב של קולומויסקי בפוטין נמצא ברקע האירועים האחרונים באוקראינה. ב-2014, בעקבות הפלישה הרוסית לחצי האי קרים, מימן קולומויסקי במיליוני דולרים מיליציות פרטיות, המכונות גדוד דנייפרו-1, שאומנו להילחם ברוסים. פעולות שבעקבותיהם הוצא לו צו מעצר ברוסיה באשמת "ארגון הרג אזרחים". המיליציות הפרטיות של קולומויסקי מגינות עכשיו על זלנסקי, שמסתתר מידם הארוכה של שליחי פוטין.

אז כן, מי שלא מזדרזים לקנות את התיאורים הרומנטיים של זלנסקי – המנהיג הצעיר שנפגש עם גורלו למבחן מכריע ומצליח לעמוד בו באומץ תוך סיכון חייו – אולי יעדיפו לראות בו שליח של אוליגרך לכאורה מושחת ואקסצנטרי, שיוצא למלחמה באוליגרכים המושחתים מהצד השני של הגבול, על כוח, שליטה, כסף ומעמד. יכול להיות שזה אכן תיאור הוגן של המצב.

וולודימיר זלנסקי מושבע לנשיא אוקראינה, 20 במאי 2019 (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky)

נבואה שמגשימה את עצמה

אבל גם כך, אפשר לשאוב עידוד מהסגנון. מהגישה. מהנוכחות. מהאומץ. מהרהיטות. מהאנושיות. ואלה לא התחילו השבוע, עם הפלישה של צבא פוטין, כמו שמעיד נאום ההכתרה של זלנסקי לנשיא השישי של אוקראינה, ב-20 במאי 2019:

אוקראינים יקרים, אחרי שניצחתי בבחירות, הבן שלי בן השש אמר לי 'אבא, שמעתי בטלוויזיה שזלנסקי הוא הנשיא. זה אומר שגם אני הנשיא, נכון?' בהתחלה זה נשמע כמו בדיחה של ילד. אבל אחר כך הבנתי שזו האמת.

כל אחד מאיתנו הוא הנשיא מעכשיו. לא רק 73% מהאוקראינים שבחרו בי. כל ה-100%. הניצחון הזה לא שלי. זה ניצחון משותף של כולנו. וזה הסיכוי המשותף של כולנו, שלמענו כולנו לוקחים אחריות משותפת. ולכן זה לא רק אני שנשבע עכשיו אמונים. כולנו מניחים את ידנו על החוקה ונשבעים אמונים לאוקראינה.

החל מהיום, לכל אחד מאיתנו יש אחריות לאוקראינה שאותה נשאיר לילדים שלנו. כל אחד מאיתנו, במקום שלו, יכול לעשות משהו למען הפיתוח של אוקראינה.

אתם זוכרים את נבחרת הכדורגל של איסלנד בטורניר היורו של 2016? כשרופא שיניים, דירקטור, טייס, סטודנט ושרת נלחמו כדי להגן על הכבוד של המדינה שלהם? הם הצליחו לעשות דבר שאיש לא האמין שהוא אפשרי. זו גם הדרך שלנו. אנחנו צריכים להפוך לאיסלנדים בכדורגל, לישראלים בהגנה על הארץ שלנו, ליפנים בטכנולוגיה, לשווייצרים ביכולת שלנו לחיות ביחד למרות ההבדלים בינינו.

הבחירה שלי הוכיחה: לאנשים נמאס מפוליטיקאים מקצועיים ונפוחים מחשיבות עצמית, שבמשך 28 בנו פה מדינה של הזדמנויות. הזדמנויות לשוחד, לתשלומים מתחת לשולחן, לשחיתות. אנחנו נבנה מדינה עם הזדמנויות אחרות: כשכולם שווים בפני החוק ולכולם הזדמנות שווה להשתתף במשחק. וכדי שזה יקרה, רק אנשים שמשרתים את האומה צריכים להיות חלק מהשלטון.

נשאלתי פעמים רבות מה בדיוק אני מוכן לעשות כדי לעצור את המלחמה (במחוז דונבאס). אני מבטיח לכם, שכדי שהגיבורים שלנו יפסיקו למות, אני מוכן לעשות הכל. אני לא מפחד מהחלטות קשות. אני מוכן לאבד את הפופולריות שלי, את הרייטינג שלי, ו – אם זה מה שיידרש – אני מוכן לאבד גם את המשרה הזאת בלי היסוס, כדי להביא שלום. אבל לא אסכים לוותר על פיסה מהשטחים שלנו. לעולם!

ההיסטוריה לא הוגנת, זה נכון. לא אנחנו התחלנו במלחמה הזאת, אבל אנחנו אלה שנצטרך לסיים אותה.

אני מפציר בכם: אל תתלו פוסטרים שלי במשרדים שלכם. שום פוסטר! נשיא הוא לא איקון, ולא אליל. נשיא הוא לא פוסטר. תלו תמונות של הילדים שלכם, במקום. ולפני שתקבלו איזושהי החלטה, תסתכלו להם בעיניים.

אומה יקרה, במהלך חיי עשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום לאוקראינים לחייך. הרגשתי שזו לא רק העבודה שלי, זו השליחות שלי. אוקראינים – בחמש השנים הבאות, אני אעשה כל שביכולתי כדי שלא תבכו.

המילים האלה, שנשמעו אז נאיביות להפליא, כמעט ג'ון לנוניות, נשמעות עכשיו כמו נבואה שמגשימה את עצמה לנגד עינינו, כשהאיש שנשא אותם רק לפני שנתיים, מסכן עכשיו את חייו למען האומה שלו וזוכה להערצתה ולהערצת העולם החופשי.

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, 22 בפברואר 2022 (צילום: Ukrainian Presidential Press Office via AP)

אנחנו בישראל – שאותה הזכיר זלנסקי בנאומו כמודל – בחרנו בעשורים האחרונים כראשי ממשלה רמטכ"ל, אלוף פיקוד, מפקד סיירת מטכ"ל וקצין בסיירת מטכ"ל.

במהלך אירוני להפליא של הגורל, ייתכן מאוד כי מי שייזכר לבסוף כיהודי האמיץ ביותר של תקופתנו יהיה דווקא אדם שהרזומה המקצועי שלו כולל דיבוב לאוקראינית של הדב פדינגטון, השתתפות ב"רוקדים עם כוכבים" ומערכון שבו הוא ניגן את "הבה נגילה" עם הבולבול שלו.