מאז נפילתה של גרמניה הנאצית, הפחד מפני הקמתו של רייך רביעי – כמו גם השאיפה להקים אותו – מעולם לא הגיעו לעוצמתם הנוכחית, כך אומר גבריאל ד' רוזנפלד, פרופסור להיסטוריה וללימודי יהדות באוניברסיטת פיירפילד בקונטיקט.
בספרו "הרייך הרביעי – רוח הרפאים של הנאציזם ממלחמת העולם השנייה ועד היום", משתמש רוזנפלד בגישת "מה היה קורה אילו" כדי לברוא אימפריה חדשה המבוססת על עקרונות נאציים, דיסטופיה עתידית שמבוססת על התופעה.
"האירועים שהתרחשו בגרמניה לאחר המלחמה מבהירים שחששות המערב מפני חזרת הנאצים לשלטון היו רחוקים מלהיות חסרי בסיס, ושהחששות מפני רייך רביעי סייעו לאנשים להיזהר ולהגן על עצמם מפני אפשרות שכזאת", הוא אומר.
"הרייך הרביעי עובר כרגע שלב חדש של נורמליזציה", כותב רוזנפלד. "הודות לתהפוכות הפוליטיות העצומות בעולם המערבי, הרעיון הופך יותר אוניברסלי.
"בחירתו של דונלד טראמפ, הסכסוך הבלתי נגמר במזרח התיכון והמשבר הממושך באיחוד האירופי הפכו את האפשרות לעלייתו למאוד רלוונטית".
לפי רוזנפלד, באירופה, האפשרות של הקמת רייך רביעי מועלית על ידי מבקרי האיחוד האירופי מימין ומשמאל. יש מי שטוען שגרמניה הפכה את האיחוד האירופי למעין רייך כלכלי. בצד השני של האוקיינוס, הרייך הרביעי מוזכר על ידי מפגינים נגד דונלד טראמפ, שכמה מהם משתמשים בדימויים נאציים. הרעיון של רייך רביעי, הוא כותב, "מתעורר בתקופות של משבר ונחלש בתקופות של יציבות".
"מאנשי זאב לדמוקרטים"
החששות הראשונים מפני תחייה נאצית עלו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופת הדה-נאציפיקציה, התקופה שבה ציפו מתומכי הנאצים לשעבר להפוך "מאנשי זאב לדמוקרטים" – ככותרת אחד הפרקים הראשונים בספר.
האיום החמור ביותר בא מצד מחתרת גרמנית ימנית קיצונית בשם "דויטשה רבולוציון", שבין ראשיה היה קלאוס ברבי, הידוע בכינויו "הקצב מלִיון".
התכנית של המחתרת הייתה להחדיר את אנשיה אל תוך מנגנון הכיבוש הבריטי, במטרה לשכנע לבסוף את בריטניה לפנות כנגד רוסיה. בתמורה להתייצבות נגד הרוסים, המחתרת ציפתה לקבל "שורה של ויתורים מצד בעלות הברית: בראש ובראשונה הפסקת הדה-נאציפיקציה, שחרור נאצים ממחנות מעצר, החזרת השטחים המזרחיים של גרמניה מפולין וקץ תשלום הפיצויים", כותב רוזנפלד.
רוזנפלד מוסיף שהאיום שהציבו פעילי המחתרת וחזונם להקמת רייך רביעי הפך כה חמור, עד שבעלות הברית הוציאו לפועל את "Operation Selection Board", מבצע לילי שבו כמה אלפי חיילים של בעלות הברית "התפרשו באזורי הכיבוש המערביים כדי לעצור יותר ממאה חשודים בקשר עם ה'דויטשה רבולוציון'".
לדבריו, רבים מהעצורים באותו לילה היו קציני אס אס וורמאכט לשעבר. היו ביניהם גם פקידים בדרג ביניים שהיה בהם צורך כדי להוציא לפועל פקודות, ושמעולם לא עמדו לדין בנירנברג או בירושלים.
"קל לדמיין את הדרכים שבהן המזימה עלולה הייתה להצליח", כותב רוזנפלד. כך, למשל, אם אנשי הימין הקיצוני היו מנצלים את המתיחות בין המערב לברית המועצות, ייתכן שהמטרות של "דויטשה רבולוציון" היו זוכות ליותר תמיכה בקרב הגרמנים. הוא מאמין שצעד כזה היה מחזק את הימין הקיצוני.
"נקמה בדיונית"
רוזנפלד טוען שבתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, תרבות הפופ בארצות הברית עסקה ברוע באופן כפייתי. גל של ספרים על הרייך הרביעי הזין את הפחד מפני הנאצים, ובאותה עת הציע לקוראים ניצחון תודעתי עליהם.
"סיפורי זוועה היו פופולריים במיוחד, בין אם דובר בהשתלטות של השטן, ברוצחים סדרתיים, בעל-טבעי, בזומבים או בפסיכופתים", כותב רוזנפלד. "סיפורים על הרייך הרביעי סיפקו את העניין ברוע בכך שהציגו דמויות של פושעים נאצים שמבצעים מעשי רצח, גניה, תוקפנות צבאית או רצח עם".
יסוד מרכזי של ז'אנר הרייך הרביעי היה שהקוראים יכלו לראות "נאצים שמשלמים בחייהם על פשעיהם", כפי שכותב רוזנפלד. אנשים יכלו לתעל את זעמם כלפי הנאצים שהצליחו לחמוק ל"תחליף, אופן של נקמה בדיונית".
לדבריו, תופעה הקשורה להתפתחותה של ספרות הרייך הרביעי הייתה עליית המודעות לשואה באמצעות משפט אייכמן וסרטים בנושא.
היו גם מי שניסו לעשות "אוניברסליזציה" של חשיבות השואה "בכך שהרחיבו את הרלוונטיות שלה לנושאים שאינם קשורים, אבל דומים לכאורה", אומר רוזנפלד. "למשל, פעילי שמאל שהאשימו את ממשלי ג'ונסון וניקסון כי הם רייך רביעי דמוי-נאצי, בשל הפשעים האמריקניים בווייטנאם, והעלו את המודעות לנושא".
הפוליטיקה של הנאציזם עלתה לקדמת הבמה בסקוקי, אילינוי, כשהמפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקאית החליטה לקיים מצעד במרכז העיירה ב-1977.
ניסיונן של הרשויות באילינוי למנוע את ההפגנה הגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שאישר את זכותם של הניאו-נאצים לחופש ביטוי ולהתכנסות.
"פרשת סקוקי התרחשה לקראת סיום 'שנות השבעים הארוכות', תקופה שבה הבהירות המוסרית של התקופה שמיד אחרי מלחמת העולם פינתה מקום לקיטש המבוסס על הנאציזם", מסביר רוזנפלד. במקום הצדק הנוקשה של משפטי נירנברג, אנשי אס.אס הפכו ל"מלאי של נבלים" ו"סמלים שטחיים", הוא כותב.
"בעוד האפשרות של רייך רביעי הפכה לבינלאומית, המשמעות שלו הפכה לאוניברסלית", כותב רוזנפלד. "עם זאת, בדיוק באותה תקופה החלה להתגלות תגובת נגד בניסיונות ראשונים לאסתטיזציה של הרייך הרביעי באמצעות הפשטתו מהמשמעות המוסרית והפוליטית שלו".
להעיר את העולם משאננותו
כספר אקדמי-פופולרי, "הרייך הרביעי" מנסה להעיר את העולם משאננותו. "הדרך היחידה להשתיק את הקריאה לרייך רביעי היא להכיר את ההיסטוריה המלאה שלה", כותב רוזנפלד. "למרות הקושי לגבש קונצנזוס באשר לאמת ההיסטורית בעולם העכשווי של עובדות בדויות ודיסאינפורמציה, אין לנו ברירה אלא לנסות".
בעיה עיקרית, לפי רוזנפלד, היא שמעט מאוד אנשים מבינים את "כוח המשיכה ההיסטורי" של הרייך הרביעי. הבנה זו היא תנאי מוקדם למניעת הקמתו, הוא כותב. בארצות הברית, למשל, ישנם מי שעורכים השוואות לרייך רביעי, השוואות שהן בבחינת "הגזמה גסה" בתיאור התהליכים המתרחשים, הוא אומר.
"יש לי רגשות מעורבים לגבי השימוש בהשוואות ובטרמינולוגיה נאצית כדי לבקר את הפוליטיקה האמריקאית", אומר רוזנפלד. "מצד אחד, השימוש במונח 'רייך רביעי' כדי לתקוף את טראמפ, כפי שעושים כמה פעילי שמאל, הוא הגזמה גסה, כמו המונחים 'נאצי' ו'פשיסט', והוא יכול להיתפס כזריעת בהלה, עם כל הסיכונים של קריאות 'זאב, זאב'", הוא טוען.
עם זאת, בעת ובעונה אחת, "להשוואות לנאצים, כשהן נעשות באופן מפוכח – כלומר, מסבירות הן את ההבדלים והן את נקודות הדמיון – יש בהחלט מקום בניתוח המגמות האמריקאיות".
"מצד שני, יהיה זה חסר אחריות להתעלם מהפנייה ימינה בחיים הפוליטיים בארצות הברית (ובאירופה) ולא לבחון את האפשרות שהתופעה הזאת עלולה לכלול פוטנציאל למשהו רציני הרבה יותר", אומר רוזנפלד.
אף על פי ש"קריאת הסירנות" לרייך רביעי עשויה להתפשט בעולם, רוזנפלד אינו רואה בהיסטוריה האמריקאית של תקופתנו סימנים לתחייתו של נציונל-סוציאליזם בארצות הברית.
"לאנשים יש סיבות רבות, כמובן, לחשוש מהידרדרות בגרמניה, אבל יש, אובייקטיבית, פחות סיבות לחשוש מכיוון כזה בארצות הברית", אומר רוזנפלד.
עם זאת, הוא מזהיר: "יהיה תמים מצדנו לחשוב שזה בלתי אפשרי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם