השעה כמעט 22:00 בלילה במקלט החירום לפליטים בעיר טומשוב לובלסקי שבפולין, סמוך לגבול האוקראיני. הקור חודר לעצמות; פנסי אוטובוס התיירים הענק, שהגיע מהעיר הנובר שבגרמניה, לוכדים פתיתי שלג בזמן שהוא נעצר ליד עמדת השמירה.
האוטובוס – ששייך לחברת "קינגס טרוול" של זוהר ספיבק, "הלוגו כחול לבן. אני לא צריך להסביר לך למה" – אוסף מדי יום, מאז שהחלה הפלישה הרוסית, פליטים. עם רדת הלילה, אוטובוסים ריקים יוצאים מוורשה, עוצרים במקלטי הפליטים שבאזור הגבול עם אוקראינה וחוזרים עם הזריחה כשעליהם אימהות, ילדים, סבתות וגברים זקנים או נכים שלא יכולים להתגייס למאמצי המלחמה.
"זה הדבר הנכון לעשות", אמר ספיבק שנולד באוקראינה ב־1987, עלה עם משפחתו לישראל ועבר לגרמניה בימי מלחמת המפרץ. "אנשים סובלים בגלל פוליטיקה. אנחנו רוצים לעזור כי כולנו היינו פליטים בשלב זה או אחר".
הלילה נדרשו לנהג ויטאלי קופניאק ארבע שעות כדי להגיע למקלט הראשון. יוליה, חיילת בת 19 שמאבטחת את הנסיעה, מכירה היטב את הצוות. היא פוגשת את ויטאלי ואת נהג המשנה שלו יאקוב מאואר בכל יום מאז שפרצה המלחמה. הם מברכים זה את זה בנימוס. שערה הבלונדיני משוך לאחור והיא לובשת בגדי הסוואה בצבע חאקי.
"אני נורא מודאגת. זו המדינה שלי. אני צריכה להעניק תחושה של ביטחון לכל האנשים שמגיעים לכאן. הרבה ילדים בוכים. אין להם לאן ללכת"
"אל תדאג, לא נאפשר לאף אחד שהוא לא אישה או ילד אוקראיני לעלות לאוטובוס", היא אומרת לנהג. עיניה בורקות והיא מוחה כמה דמעות. "אני נורא מודאגת. זו המדינה שלי. אני צריכה להעניק תחושה של ביטחון לכל האנשים שמגיעים לכאן. הרבה ילדים בוכים. אין להם לאן ללכת".
כעבור כמה דקות מופיעים הפליטים הראשונים שיעלו הלילה על האוטובוס. הם גוררים מזוודות, אוחזים בשקיות ניילון מלאות באוכל, נושאים בזרועותיהם תינוקות ומלווים בשוטרים או חיילים. המסע אל הגבול המערבי נמשך עבור רובם ימים אחדים. במעבר הגבול הם ממתינים בדרך כלל יותר מ־20 שעות.
כל גבר כשיר בן 18 עד 60 מגויס למלחמה. המשפחות המפוצלות עולות לאוטובוס בדממה, מתיישבות במושבים המרופדים ושולפות את הטלפונים הניידים שלהן. כולם יודעים שהלילה יהיה ארוך כי יש עוד הרבה מאוד פליטים שצריך לאסוף. לפחות הם מוגנים כעת.
אולם, מצד השני, "אנחנו ממש רוצים ללכת הביתה", אומרת יוסטינה אומליאן בת ה־21 שנמצאת כאן עם משפחתו של בן זוגה, יוליאן. "הבן שלי נלחם", מוסיפה אימו אלכסנדרה, ומחייכת בזמן שהיא מחקה ירי בתת מקלע.
ספיבק הוא חלק ממספר גדל והולך של יחידים וארגונים יהודיים שהתגייסו לסייע לאזרחי אוקראינה בעקבות המתקפה האכזרית הצבא הרוסי. הסוכנות היהודית אומנם נערכה לקליטה מהירה של פליטים מאוקראינה, אך המסלול רלוונטי רק ליהודים. הארגונים שפועלים בשטח מסייעים לכל האוקראינים, ללא הבדלי דת.
על פי תחזיות שפרסם האו"ם, כחמישה מיליון אוקראינים צפויים לעזוב את ארצם בשבועות הקרובים. רבים מהם עוברים דרך פולין, והאזרחים הפולנים, בהם גם יהודים, נחלצים לעזרה. הסטודנטית קמילה צ'סניק השתתפה במפגש של "לימוד אירופה" – ארגון לימוד יהודי – שהתקיים בגדנסק.
עם פרוץ המלחמה התגייסה לסייע בגיוס תרופות באזור — בהן הפרין ומורפיום — עבור החיילים באוקראינה. "אנחנו ממש זקוקים לרופא טוב שמבין את המצב", אמרה צ'סניק.
גם נטליה צ'קובסקה השתתפה בפעילות של ארגון "לימוד" כשקיבלה שיחת טלפון בחצות הלילה ומצאה את עצמה מספקת מחסה לאישה אוקראינית בדירתה שבוורשה. צ'קובסקה שמעה על פליטים שחזרו לאוקראינה כדי להציל את חיות המחמד שלהם. "אולי הם לא ידעו שהם יכולים להביא אותם איתם".
אלדונה זוואדה, עובדת הוועד היהודי־אמריקאי במרכז אירופה, הזמינה את הוריה לעבור לגור איתה כדי שדירתם תוכל לשמש את הפליטים. הם קלטו משפחה שנסעה בדרכים שלושה ימים והמתינה במעבר הגבול עוד 23 שעות.
הסוכנות היהודית הכפילה את מאמציה לחלץ יהודים שכבר החלו בתהליך העלייה לישראל עוד לפני המלחמה. ורשה היא אחת הערים בהן ממתינים יהודים לטיסת חילוץ. מאות אוקראינים עלו בשבוע שעבר על שלוש טיסות נפרדות מוורשה, מולדובה ומרומניה. שליש מהם יתומים שפונו לרומניה בהשגחת חב"ד, הארגון שניהל את בית היתומים שלהם באוקראינה.
כמה ארגונים יהודיים עצמאיים חברו יחדיו והקימו חדר מצב במרכז הקהילתי של יהודי ורשה. "הקמנו צוות לניהול משברים מייד עם פרוץ המלחמה"
מדובר רק אחוז קטן מהיהודים שנמלטו מאוקראינה בשבוע האחרון. כדי לענות על צרכיהם, כמה ארגונים יהודיים עצמאיים חברו יחדיו והקימו חדר מצב במרכז הקהילתי של יהודי ורשה. "הקמנו צוות לניהול משברים מייד עם פרוץ המלחמה", הסבירה מגדה דורוש, מנכ"לית הלל בפולין. אף שהם מתמקדים בעיקר בפליטים היהודים, הם "משתדלים לעזור לכל מי שרק אפשר".
חדר המצב, בקומה העליונה של המרכז הקהילתי בוורשה, מונה כ־30 מתנדבים. הם משיבים לשיחות טלפון של אוקראינים הזקוקים לעזרה, מארגנים שקי שינה ואוכל, עזרה ראשונה וייעוץ רפואי, נוסעים לגבול כדי להציע תחבורה מערבה ומחלקים אוכל לפליטים הספונים בבתי מלון.
"מישהו התקשר כי הוא לא ידע איך להגיע לגבול", סיפרה אלכסנדרה רוסקבסקה, ראש מחלקת התקשורת במרכז הקהילתי היהודי בוורשה. אדם אחר בעל דרכון כפול, ישראלי ואוקראיני, לא הורשה לעבור את הגבול לפולין משום שהיה בגיל גיוס.
"אשתו ובנו הורשו לחצות את הגבול, אבל הוא אולץ להישאר מאחור", מוסיפה רוסקובסקה. "בעזרת שגרירות ישראל טיפלנו עבורו בכל הניירת".
הפעילים בשטח מספרים כי היו כבר כמה גלים של יציאה מסיבית מאוקראינה. הראשונים לעזוב היו העשירים ובעלי המכוניות שיכלו לנהוג כל הדרך עד לפולין. "הם תפסו את הדרכונים ואת הילדים שלהם, הכניסו אותם למכונית ופשוט עזבו", מסביר איגור סוסיד, מייסד שותף וסגן נשיא קרן Puszke, שחברה גם היא בחדר המצב החדש.
"הרבה יהודים הגיעו עם הגל הזה. אבל הם לא ביקשו שום מתנות חינם. שיכנו אותם בשני מלונות, הם שילמו לנו ואז המשיכו בדרכם. רק שאז המצב השתנה והגבול נסגר לגברים בני 18–60.
"נוצרה נקודת מחלוקת חדשה כי היו הרבה בחורים צעירים בעלי אזרחות כפולה. הם לא הביאו איתם את הדרכונים הישראלים והם גם לא רצו להציג את הדרכונים האוקראינים שלהם, ולכן לא יכלו לעזוב".
בשלב הזה, רוב היהודים שעזבו את אוקראינה רצו לעלות לישראל, אמרה רוסקובסקה. אחרים "לא מגיעים — אנחנו לא יודעים אם זה משום שהם בוחרים להישאר או משום שמסוכן כל כך לנסוע אל הגבול".
גנאדי וליגורה, מתנדב בקו החם עם שורשים משפחתיים בחארקיב, מכיר היטב את הדיכוטומיה הזאת. גיסתו נשארה מאחור משום שלא רצתה לעזוב את בעלה. אימו, לעומת זאת, חיכתה יותר מדי עד שכבישי חארקיב הפכו לבלתי עבירים.
לכן, בזמן שהוא מקבל שיחות מזרים מבולבלים בחדר המצב, הוא משגיח גם על מכשיר הסלולרי שלו. אימו הבטיחה לשלוח לו מסרון כל שלוש שעות כדי להוכיח לו שהיא עדיין בחיים. "הכבישים הרוסים", מסביר וליגורה, עורך דין בן 36 ואב לשניים. "אי אפשר לנסוע לתחנת הרכבת. אז עכשיו אנחנו מחכים ומתפללים".
קרינה סוקולובסקה, מנהלת ארגון הג'וינט בפולין ובסקנדינביה, דגלה בעברה בגישה פרקטית, "תנו לנו תמיכה כספית ואנחנו כבר נדע איך להשתמש בזה". אבל זה לא המסר שהיא מעבירה כעת. "עכשיו אני אומרת להם: רק תתפללו עבור [אזרחי אוקראינה] — ועבור כולנו".
"זו מלחמה: אנשים מתים. זו לא חזרה גנרלית. זה הדבר אמיתי. ראיתי אישה בוכה בגלל שאימה נשארה מאחור כי לא רצתה לעזוב את הכלב שלה. זה פשוט נורא"
לדבריה, רוב היהודים שעוזבים כעת את אוקראינה לא מתכוונים לחזור. "נסעתי לגבול בסוף השבוע שעבר, ואתה יודע, זה לא משנה אם הם יהודים או לא: כל הנשים הצעירות עם התינוקות הקטנים, הילדים שבוכים… פתאום הם נכנסו למצב שאין להם מושג מה לעשות עם עצמם, מצב שבו [הנשים מנותקות] מבעליהן או מהחברים או מבני הזוג שלהן.
"זו מלחמה: אנשים מתים. זו לא חזרה גנרלית. זה הדבר אמיתי. ראיתי אישה בוכה בגלל שאימה נשארה מאחור כי לא רצתה לעזוב את הכלב שלה. זה פשוט נורא. כמו רוב האנשים בעולם, לעולם לא אבין איך אדם אחד יכול לעולל זוועות כאלה לאנשים אחרים".
הפסיכולוג החברתי דוד גדרון מירושלים נרתם גם הוא לסייע. "הייתי במלון בנמל התעופה עם משפחות שהיו בדרכן לישראל", סיפר גדרון, יועץ בתוכנית החוסן הקהילתי של ג'וינט אירופה. "הם הפגינו רמות גבוהות מאוד של חרדה ושל תחושת אשמה. המטרה שלי היא לעזור להם לחזור לתפקוד מיטבי עד כמה שאפשר".
הוא מספר על זוג שהגיע לפולין עם ילדות בנות 12 ושמונה. "הם העבירו הרבה מאוד זמן בנהיגה, ואז השאירו את המכונית שלהם אי שם על אם הדרך כי נגמר להם הדלק וחצו את הגבול ברגל".
בסופו של דבר הם התאחדו עם בני משפחה בישראל, "אבל הוריה ואחיה של האישה עדיין נמצאים בקייב. היא ניסתה לשכנע אותם לצאת. היא החליטה להוציא משם את בנותיה כי לא רצתה שהן יראו ויחוו זוועות, והיא אכן הצליחה. אבל היא גם מרגישה אשמה על שהשאירה מאחור את בני משפחתה ואת החברים שלה.
"המשפחה בישראל הפעילה עליהם הרבה מאוד לחץ. הם נקרעים בין הרצון להישאר ולעזוב", הוסיף גדרון. "מדובר באנשים חזקים שנקלעו למצב בלתי אפשרי".
הרב מיכאל שודריך מקיים במשרדו שבבית הכנסת בפולין סדרה של שיחות טלפון במסגרת מאמציו לגייס משאבים עבור פליטים. במקביל הוא נערך להיפגש עם השגריר האמריקאי החדש בפולין מארק בז'ז'ינסקי כדי לדון בתוכניות לקליטת 120 יתומים יהודים.
בינתיים הוא מקבל עוד שיחה: "אתה זוכר את המשפחה שציפינו לה? מצאנו כומר שייתן להם מחסה ללילה. הם יהיו כאן בעוד ארבע עד חמש שעות". ואז עוד אחת: "אני רוצה לשכור שניים–שלושה קרוואנים כדי לנסוע לגבול, אני יכול להכשיר את הכיריים כדי שמתנדבים יוכלו להגיש מרק ותה חם. הם יכולים להישאר שם בתורנויות של שבוע כל פעם".
"משהו קורה כאן", מסביר איגור סוסיד מ־Puszke – קרן התומכת בחינוך יהודי ובאירועי תרבות בפולין. אנשים תורמים כל פריט שעשוי לסייע לפליטים והחדרים במרכז הקהילתי היהודי מתמלאים במוצרי היגיינה, בגדים, שקי שינה ובציוד נוסף.
"אנשים שלא היו מעורבים ביומיום [בחיי הקהילה היהודית] מגיעים לכאן עכשיו כדי להיות ביחד. כל אחד מביא משהו. פתאום המקום הזה נראה אחרת", אמר סוסיד.
בינתיים, ויטאלי אוסף פליטים נוספים מאזור הגבול. רחש של מזוודות על גלגלים עולה מהחשיכה. נשים צעירות עם ילדים, גברים מבוגרים ונכים עולים לאוטובוס ומוצאים מושבים פנויים בקומה העליונה. מצפות להם הלילה עוד ארבע תחנות כאלה.
בסופו של דבר, בערך ב־02:00 לפנות בוקר, ויטאלי פונה שוב מערבה. הכבישים הצרים מתרחבים לארבעה נתיבים מהירים תחת אורם המסנוור של הפנסים. השמש זורחת כשהם מגיעים העירה. הנוסעים קמים לקראת השלב הבא באודיסיאה שלהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם