הוויכוח הסוער סביב מדיניות הפליטים הישראלית נמשך בשעה שמספר האוקראינים שנאלצים לעזוב את מדינתם – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – חצה כבר את הארבעה מיליון. חילוקי הדעות בנושא לא מתמקדים רק בהיבט החוקי או המוסרי־אנושי שבפתיחת שערי המדינה בפני מי שזקוק לחוף מבטחים – אלא גם בגורמים ההיסטוריים, התרבותיים, הדתיים והלאומיים.
לכל אורך הדרך ניתנה תשומת לב מעטה מאוד, אם בכלל, לחוסר ההתאמה של הכלים הישראליים והבינלאומיים – שנועדו להתמודד עם עקורי מלחמת העולם השנייה – לתנאים של היום. הגיע הזמן שההסכמים הבינלאומיים והחוק בישראל יעודכנו לדרישות המאה ה־21.
ישראל הייתה אחת היוזמות של האמנה שנחתמה בז'נבה ב־1951 בנושא מעמד הפליטים. אמנת האו"ם הרב־צדדית הזאת (ש־146 מדינות חתומות עליה) מגדירה מיהו פליט ומפרטת את זכויותיהם, לצד חובותיהן של המדינות המעניקות להם מקלט.
האמנה כיסתה רק מקרי פליטות ממדינות אירופה לפני 1951, אך ב־1967 היא עודכנה והורחבה באמצעות פרוטוקול מקיף (ש־147 חתמו עליו נכון ל־2020) שביטל את מגבלות הזמן והמקום שנקבעו באמנה המקורית.
האמנה כיסתה רק מקרי פליטות ממדינות אירופה לפני 1951, אך ב־1967 היא עודכנה והורחבה באמצעות פרוטוקול מקיף שביטל את מגבלות הזמן והמקום
הפרוטוקול מכסה את כל מי שעונים להגדרה של פליטים – בלי קשר למוצאם – ומסמיך את הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים לפקח על יישום הקווים המנחים שלו בכל העולם (החשובים שבהם הם מתן מקלט, אפשרות להתאזרחות, הגנה מפני גירוש ומניעת החזרה כפויה למדינות המוצא).
אולם, הן האמנה והן הפרוטוקול מיושנים בשני היבטים עיקריים: ראשית, הגדרת הפליטות לא מכסה סוגים חדשים של הגירה בכפייה – כמו פליטים סביבתיים, עקורים בניגוד לרצונם, פליטים כלכליים, או קורבנות של מלחמות אזרחים (הרוב המכריע של עימותים אלימים במאה הנוכחית).
שנית, האמנות המקוריות לא קובעות כל מנגנון אכיפה נגד מפריהן מלבד גינוי מילולי וביוש פומבי (כמו במקרים של בני הרוהינגיה במיאנמר, האויגורים בסין או המיליונים שברחו על נפשם מסוריה בעשור האחרון).
עם זאת, האפשרות של פנייה לבית הדין הבינלאומי לצדק או של הטלת סנקציות על מדינות סוררות לא נבדקה עד היום, כמו גם הקמת טריבונלים נגד האחראים למעשי זוועה במקרים ספציפיים.
העמימות הזו הורסת חיים של מיליונים, לא רק באירופה, אלא גם באפריקה, באסיה, במזרח התיכון ובאמריקה המרכזית והלטינית. בעיקרו של דבר היא נותנת לכל מדינה יד חופשית לפרש את האמנות הללו כראות עיניה, ולפיכך יוצרת מצב של אי־שוויון אתני, דתי, גזעי ולאומי בסביבה עולמית נזילה וגועשת יותר ויותר. דרוש מאמץ דחוף ומיוחד כדי להתמודד עם הנושאים הללו כעת.
ישראל נמנית עם אותן מדינות שניצלו את מרחב התמרון המובנה באמנות הבינלאומיות הקיימות כדי להעביר סדרה של חוקים שיקשו במיוחד על לא־יהודים – אם לא למנוע מהם כמעט לחלוטין – להתאזרח
ישראל נמנית עם אותן מדינות שניצלו את מרחב התמרון המובנה באמנות הבינלאומיות הקיימות כדי להעביר סדרה של חוקים שיקשו במיוחד על לא־יהודים – אם לא למנוע מהם כמעט לחלוטין – להתאזרח בארץ.
החוק הראשון שעבר להסדרת האזרחות הישראלית הוא "חוק האזרחות" מ־1952. על פי אותו חוק בסיסי, כל מי שהיה בישראל בעת הקמת המדינה, נולדה במדינה, הגיע לישראל בהתאם לחוק השבות (1950), אומץ על ידי אזרח ישראלי, התאזרח או קיבל אזרחות ישראלית ממשרד הפנים – זכאי לאזרחות ישראלית.
החוק הזה מכסה את זכויותיהם של יהודים אבל מקשה על כל אחד אחר להשיג אזרחות, לבד מכמה מאות אלפי ערבים שנותרו במדינה לאחר הקמתה (הידועים כיום כערביי '48).
על מנת להבטיח שההבחנה הזאת תהיה מעוגנת בחוק, ב־1952 נחקק חוק משלים – "חוק הכניסה לישראל". החוק הזה מסדיר כניסה של תיירים, תושבים ארעיים ותושבי קבע למדינה.
למעשה, בשנים האחרונות הוא משמש בעיקר כדי לפקח על תנאי הכניסה של עובדים זרים, ורוב התיקונים שהוכנסו בו במאה הנוכחית נועדו להגביל את שהותם של עובדים אלה במדינה לשלוש שנים כתושבים ארעיים (וכוללים גם עונשים כבדים, לרבות גירוש, למפרי החוק).
השורה התחתונה היא שלא־יהודים – למעט אולי קומץ בני זוג של אזרחים ישראלים, שנתונים לתחקורים בלתי נגמרים במשך תקופה של עד חמש שנים – לא מצליחים להתאזרח במדינה.
הסטייה הגדולה היחידה (והחריגה למדי) מהדפוס הזה התרחשה ב־1967 בעקבות סיפוח מזרח ירושלים. רוב הפלסטינים תושבי ירושלים קיבלו תושבות קבע
הסטייה הגדולה היחידה (והחריגה למדי) מהדפוס הזה התרחשה ב־1967 בעקבות סיפוח מזרח ירושלים. רוב הפלסטינים תושבי ירושלים קיבלו תושבות קבע. עם זאת, שהותם מנוטרת מקרוב וכל יציאה מגבולותיה המוניציפליים של העיר למשך יותר משבע שנים שוללת מהם את מעמד התושבות (מה שנודע כ"טרנספר השקט").
למעמד מיוחד זה נלוות זכויות מסוימות (ביטוח בריאות, תעודת זהות ישראלית, שירותי רווחה, השתתפות בבחירות מוניציפליות), לצד מגבלות (הם לא זכאים לדרכון ישראלי, תנועתם מוגבלת ואין להם זכות בחירה לכנסת). הם זרים בעירם ובמולדתם וקרובים במעמדם לאחיהם ואחיותיהם החיים בגדה המערבית וברצועת עזה.
כדי להדגיש את הנקודה, חקיקה שלישית – "חוק האזרחות והכניסה לישראל" (הוראת שעה) – עברה בקיץ 2003 כאמצעי חד־פעמי המחודש מדי שנה במשך 19 השנים האחרונות, בפעם האחרונה ב־10 במרץ 2022.
מטרת החוק היא למנוע איחוד משפחות – ולפיכך קבלת אזרחות – מבני זוג של אזרחים ישראלים־פלסטינים, לכאורה משני טעמים עיקריים. הראשון הוא כביכול ביטחוני – אף על פי שהאיום על ביטחונם של אזרחי ישראל מהתסכול הנלווה להפרדה כפויה עלול להיות גדול בהרבה ממעורבותם של קומץ אזרחים במעשי אלימות נגד ישראלים.
השנייה היא דמוגרפית במפורש: החשש מפני התרחבותו של הציבור הערבי במדינה. שרת הפנים איילת שקד נימקה את העלאתו המחודשת של החוק, לאחר שלא הצליחה להעביר אותו בכנסת בקיץ האחרון, בהיותו "חוק ציוני", מה שמצדיק בעיניה את גיוס האופוזיציה הימנית לנוכח הביקורת החריפה שהשמיעו חלקים מהקואליציה.
בשנים האחרונות ישראל מובילה מדיניות הגירה מחמירה נגד ערבים. לכן, אין זה מפתיע שהיא לא נלהבת לאפשר אפילו למספר קטן של פליטים אוקראינים לא־יהודים להיכנס למדינה
אולם, הן התומכים והן המתנגדים יתקשו להתעלם מהעובדה שבשנים האחרונות ישראל מובילה מדיניות הגירה מחמירה יותר ויותר, בייחוד נגד ערבים. לכן, אין זה מפתיע שהיא לא נלהבת לאפשר אפילו למספר קטן של פליטים אוקראינים שאינם יהודים להיכנס למדינה – על אחת כמה וכמה לקרובי משפחה של ישראלים־אתיופים שכבר חיים בארץ.
הגישה הזאת לא מקובלת על חלקים גדולים מהאוכלוסייה. היא אפילו מנוגדת לכללים הישנים של האמנה בדבר מעמדם של פליטים שישראל סייעה בגיבושה לפני 70 שנה.
במקום להגן על מדיניות חסרת הצדקה, בלתי אנושית ולא יהודית בעליל – שרק מדגישה את האיוולת ואת חוסר המוסריות בהתנהלותה של ישראל – לראשי המדינה אין מה להפסיד אם ידחפו לניסוחה של אמנה בינלאומית חזקה ורלוונטית יותר למצב הפליטים בימינו.
הסכמה כזאת חייבת למנוע ממדינות ריבוניות להתייחס למבקשי מקלט ככל העולה על רוחן ללא השלכות מעשיות. ייתכן שהצעד הזה נדרש גם כדי לקחת אחריות על החזית הביתית ועל העוולות הנעשות לאוכלוסייה הפלסטינית תחת מרותה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם