התצלומים הבאים מציגים קירות ציבוריים בארץ. חלקם מייצגים פורטרט של קיר אחד בודד וחלקם שילוב של של שני קירות שונים בתוך תמונה אחת.
כצלמת רחוב, העשייה שלי מונעת מתוך שוטטות ומתוך הרצון ללכוד ולהאיר את הרגעים הקטנים של חיי היומיום.
בדרך כלל הייתי מתארת את עבודתי כהומוריסטית ואופטימית, אך לאחרונה אני לא יכולה להתעלם מהמילים הפוגעניות, מההשחתות ומהמסרים השקטים אך ארסיים הנמצאים על הקירות סביבי.
הייתי מתארת את עבודתי כהומוריסטית ואופטימית, אך לאחרונה אני מתקשה להתעלם מהמילים הפוגעניות, מההשחתה ומהמסרים השקטים אך ארסיים על הקירות סביבי
האם יכול להיות שצורות השחתה של דימויים דו-ממדיים הפכו לכה נפוצות במרחב הציבורי, עד שאיננו מבחינים באלימות הסמויה שמוצגת שם?
בעוד שה־25 בנובמבר מציין את יום המאבק באלימות נגד נשים, המציאות ביתר הימים מרגישה הפוכה ממאבק בתופעה הקשה; דיווחים על מקרי אלימות כנגד נשים הפכו למאורע יומיומי. מהדורות החדשות וכותרות העיתונים מצביעות על השגרה האלימה שנשים רבות כל כך בישראל חוות.
בסדרת צילומים זו אני שואלת: מהו המסר שעל הקיר? כיצד הפכנו לחברה שהתרגלה לראות דימויים של נשים מושחתות במרחב הציבורי? מתי פעולות מסוג זה הפכו לשקופות בעינינו? אני מעוניינת להעלות את השאלות האלה לדיון, ליצור קריאה לפעולה ולהחדיר לתודעה הישראלית שהאלימות נמצאת בכל פינה.
צלמת רחוב, יוצרת ומתגוררת בתל אביב. משתמשת בצילום ככלי מחקר מתמשך סביב אינטראקציה אנושית, פנאי וההקשר של הסביבה אל מול האדם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם