פסגת הנגב, שקיבצה לשדה-בוקר שישה שרי-חוץ – ארבעה שרים ערביים, מזכיר המדינה האמריקאי והמארח הישראלי – מהווה ללא ספק אירוע מדיני-אסטרטגי ממדרגה ראשונה.

אמנם החודשים האחרונים סיפקו לנו מספר אירועים דומים – הפסגה המשולשת בשארם א-שייח', ביקורים ביטחוניים בכירים (שר הביטחון, הרמטכ"ל) בבחריין ובמרוקו, ביקור רה"מ נפתלי בנט באיחוד האמירויות –  וסביר שפספסנו ולא מנינו עוד אירועים ראויים. אולם המפגש בנגב, לראשונה במתכונת מעין זו בישראל, מהווה אבן-דרך משמעותית בבנייתה, או בחיזוקה, של ארכיטקטורה אזורית חשובה ומרתקת, לצד זו באגן המזרחי של הים התיכון, שכוננה בעשור האחרון.

פסגת הנגב, שקיבצה לשדה-בוקר 6 שרי-חוץ – 4 שרים ערביים, מזכיר המדינה האמריקאי והמארח הישראלי – מהווה ללא ספק אירוע מדיני-אסטרטגי ממדרגה ראשונה

חשוב, מכל מקום, שלא להפריז במונחים מדיניים גרנדיוזיים מדי (מיני נאט"ו אזורי וכדומה). אסתפק, לפחות לפי שעה, במספר הערות, או התרשמויות ראשוניות כפי שבאו לידי ביטוי במהלך הפסגה. כאמור, הם מעידים על הכיוון אליו הדברים מתפתחים, אולם כאמור עדיין בהתהוות.

להלן מספר רשמים והארות:

1

ראשית, קצת על הטון, המוסיקה ושפת הגוף של השרים הערביים. שרי החוץ האמירתי והמרוקאי "כיכבו" בדברים ובטון חמים, בהתייחסם לרצון להתקדם במערכת היחסים עם ישראל, כולל (או בעיקר) בתחומי שיתוף-פעולה אזרחיים ("נורמליזציוניים").

האמירתי הודה, שאיבדו זמן מאז הסכם השלום הישראלי-מצרי (והחמיא לעמיתו הבכיר, כיאה לקהיר, על הובלתה של מצרים את דרך השלום הישראלי-ערבי).

השר המרוקאי הדגיש, שלא במפתיע, את משקלם של יוצאי מרוקו בישראל (בדגש על ראשי הערים של דימונה וירוחם).

השר הבחרייני החרה החזיק אחריהם בנאום מדיני משובח, והיה היחיד שהזכיר במפורש את האיום הנשקף מן השכנה האיראנית, כולל מצד המורדים החות'ים בתימן.

קצת על הטון, המוסיקה ושפת הגוף של השרים הערביים. שרי החוץ האמירתי והמרוקאי "כיכבו" בדברים ובטון חמים, בהתייחסם לרצון להתקדם במערכת היחסים עם ישראל

המצרי, ראוי לציין, היה פחות חמים (אם יורשה לי למדוד טמפרטורות), כוללני ודיפלומטי יותר, ואף הגינוי לפיגוע בחדרה נשמע מפיו באופן רפה למדי (זאת למרות שאינני אוהב למדוד בפלס גינויים מעין אלו).

2

המכנה המשותף המרכזי – איראן – לא הוזכר אמנם מדי בשמו המפורש (למעט, כאמור, מצד השר הבחרייני). פיצו על כך השר יאיר לפיד ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן. כך או כך, ברור לחלוטין שכל הנוכחים, בלינקן כמובן באופן שונה, מאוחדים בחששם מפני מדיניות החוץ האירנית האזורית, המגלה אסרטיביות מרובה, וכמובן מהסכם הגרעין המתגבש, שאיננו כולל אלמנטים שהיו רוצים לראות אותם בהסכם.

3

ארה"ב, או המדיניות האמריקאית כלפי המזרח-התיכון, הינה מכנה משותף מרכזי לא פחות. המדינות הערביות, וכמובן ישראל, אינן שבעות רצון ממה שנראה כחוסר אסרטיביות מספקת מול טהרן. בראש ובראשונה סביב הסכם הגרעין, אך לא פחות חשוב מכך, אל מול התנהלות איראנית (ושל בנות בריתה) אלימה באזור, והיעדר תגובה אמריקאית ראויה.

במילים אחרות: מזכיר המדינה האמריקאי מהווה אורח רם-מעלה חשוב ביותר, כיאה למעצמת העל היחידה (אמנם שקוראים עליה תגר בשנים האחרונות), ולבת הברית האסטרטגית של כלל הנוכחים. אולם באיזשהו מקום הוא הכתובת לחוסר הנחת האזורית מן המדיניות האמריקאית באזור.

לא ברור אם בלינקן הצליח לשכנע, או להרגיע, את בני שיחו בנגב, אולם כאמור האכזבה וסימני השאלה ביחס למדיניות האמריקאית מהווים גם-כן מכנה משותף ברקע למפגש זה (ואחרים).

לא ברור אם בלינקן הצליח לשכנע, או להרגיע, את בני שיחו בנגב, אולם האכזבה וסימני השאלה ביחס למדיניות האמריקאית מהווים גם-כן מכנה משותף ברקע למפגש זה (ואחרים)

4

ישראל – המארחת – הצטיירה כ"כוכב האירוע", ובצדק לא מבוטל. הרצון של המדינות הערביות, ששריהן נכחו בפסגה, לשתף פעולה עם ישראל במכלול תחומים, אסטרטגיים ואזרחיים כאחד, מרשים ואיננו דבר של מה בכך.

אם תרצו, היה זה אירוע נורמליזציוני ממדרגה ראשונה, ששינה באופן משמעותי, למעשה עוד מאז הסכמי אברהם, את משוואת הנורמליזציה הערבית מול ישראל. הזיקה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, או להתקדמות בו, נעלמה ללא הכר.

5

הסכסוך הישראלי–פלסטיני הוזכר על-ידי השר לפיד ומזכיר המדינה בלינקן, וכך גם על ידי השרים המצרי, הבחרייני והמרוקני. שלשת האחרונים חזרו על העמדה המוכרת – מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67 ומזרח ירושלים בירתה – אמנם לצד הבטחת הבטחון והאינטרסים הישראליים.

מחד גיסא, הם פטרו עצמם בכך, באופן שבא להעיד (לזירה הביתית של כל אחד מהם), כי לא זנחו ושכחו את הבעיה הפלסטינית, בעת שהם מתקדמים במרץ לשיתוף-פעולה עם ישראל.

מאידך גיסא, עמדה זו איננה חסרת משמעות. למרות האכזבה ואף הכעס כלפי הפלסטינים, הדברים מהווים תזכורת לישראל, שחזון שתי המדינות המבוסס על קווי 67, מהווה (עדיין) את הקונצנזוס הערבי, אף אם זה איננו בראש סדר העדיפויות שלהם, או של מבחן המציאות הנוכחית.

חשוב שישראל תזכור זאת, למרות ההישגיות המובנת מניתוק הזיקה בין חימום מערכת היחסים הישראלית-ערבית והתקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית.

ישראל – המארחת – הצטיירה כ"כוכב האירוע", ובצדק לא מבוטל. הרצון של המדינות הערביות, ששריהן נכחו בפסגה, לשתף פעולה עם ישראל במכלול תחומים, אסטרטגיים ואזרחיים כאחד, מרשים ואיננו דבר של מה בכך

6

ירדן נעדרה מן הפסגה, ולמרות ההסברים, שנשמעו כי הדבר נעוץ בביקורו של המלך הירדני ברמאללה, היעדרה מחייב תיקון. מקומה של ירדן בהתגבשות אזורית-מדינית מעין זו, ויש לפעול כדי שזה יתממש. ככלות הכול, מעמדה בחבורה זו בכיר, לפחות לצידה של מצרים, כשתי המדינות הערביות שנלחמו בישראל, ולהן חוזה שלום עם ישראל.

ניתן לשער, שהמלך עבדאללה חש בנוח להצטייר כשחקן היחיד, שהזירה הפלסטינית חיונית וחשובה לו, והוא פועל כדי למנוע הסלמה, ערב חודש הרמדאן. כך או כך, חשוב להבטיח את מקומה של ירדן במסגרת האזורית המתגבשת.

מה ביחס לארכיטקטורה האזורית החדשה?

ובכן, מונח זה הוזכר בדבריו של השר לפיד בלבד, ואין זה מפתיע. מבחינת ישראל מדובר במבנה אזורי חשוב ביותר, אולי בהתהוות, שממחיש באופן ממשי ופומבי את המחנה ה"אנטי איראני", כולל את אלו שנעדרו (כאמור, ירדן וכמובן סעודיה).

מבחינת המשתתפים הערביים אולי מוקדם עדיין להדביק למסגרת זו מונחים ומושגים מחייבים ויומרניים מדי. די להם כעת ברושם המצטבר, ובשיתוף-הפעולה המדיני-אסטרטגי-ביטחוני, שמתקיים בפועל, ולאו דווקא כולו מאחורי הקלעים.

מבחינת המשתתפים הערביים אולי מוקדם עדיין להדביק למסגרת זו מונחים מחייבים ויומרניים מדי. די להם כעת ברושם המצטבר, ובשת"פ המדיני-אסטרטגי-ביטחוני בפועל, ולאו דווקא מאחורי הקלעים

יש להניח, או לקוות, שבירושלים מבינים את הניואנסים הללו, מה שאומר שחיוני להתקדם בשיתוף-פעולה בפועל, כפי שאכן קורה, ולהימנע מהדגשת ה"ביחד", הפורמלי מדי. אגב, אפשר שדווקא שתי המדינות החתומות על הסכמי-שלום עם ישראל, מצרים וירדן, יעדיפו עמעום מסוים, לעומת האחרות שדומה כי הן דווקא ששות להציג בפומבי את הפרטנר החדש – ישראל.

כך או כך, מדובר בארכיטקטורה אזורית בהתהוות, ובאופן מרשים ומהיר למדי. סביר, שההתפתחויות בשטח, וכאמור אלו שנוגעות לאיראן, לא הותירו להן ברירות רבות.

ומילה אחרונה, ונוספת, על ארה"ב דווקא. כאמור, מדיניותה כלפי המזה"ת מהווה, מבחינות לא מבוטלות, את אחת הסיבות ל"דבק" שהתפתח בין ישראל לחלק ממדינות המפרץ.

סימני השאלה ביחס לעמידתה לצידן של מדינות המפרץ סייעו עד מאד להתקרבותן לישראל. ניתן לחזות בכך באופן מרתק ב(חוסר) התגובה שלהן, לפי שעה, לבקשתה של וושינגטון להגביר את תפוקת הנפט עקב המלחמה באוקראינה. שר האנרגיה האמירתי אף הדגיש אמש, שמקומה של רוסיה ב–OPEC+, ארגון המדינות מפיקות הנפט, מובטח ואיננו ניתן לשינוי.

ישראל מפיקה תועלת מכך, ומצטיירת כמי ש"מתווכת" בינן לבין וושינגטון. יש בכך משהו. אולם בירושלים חייבים לזכור, שארה"ב הייתה ונותרה "המטריה האסטרטגית" עבור כולן.

ישראל מצטיירת כמי ש"מתווכת" בין מדינות המפרץ לבין וושינגטון. יש בכך משהו. אולם בירושלים חייבים לזכור, שארה"ב הייתה ונותרה "המטריה האסטרטגית" עבור כולן

על אחת כמה וכמה היא נותרה כך עבור ישראל, למרות חילוקי דעות, או אף מחלוקות חריפות ביחס להתנהלות מול איראן בכלל, והסכם הגרעין בפרט.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/