ניחוח לא נעים של חוסר ענייניות עולה מפסק דינו של השופט נעם סולברג, שהורה לפני שבועיים – יחד עם השופטים דוד מינץ ויעל וילנר – לבטל את פסק דינה של השופטת מיכל אגמון-גונן בעניין גבעת עמל. לא השורה התחתונה, שהרי מותר לבית המשפט העליון לקבל ערעורים ולהפוך פסקי דין של המחוזי. במקרה הנוכחי זה היה אולי אפילו מוצדק.
הניחוח מגיע מהיומרה של שופטי העליון להטיף מוסר למחוזי, בכל הנוגע לקביעת עובדות בלא בסיס מוצק ובלא שעמדו בלב הליך הוכחות שהתקיים באופן ראוי. בסופו של יום, סולברג פוסל במומו שלו. את הלקחים שהוא מטיף לאגמון-גונן, מוטב היה שיפנים גם הוא עצמו.
פסק דינה של אגמון-גונן ניתן באפריל 2021, לפני שנה, בתום חמש שנות דיון בתביעה הייצוגית שהוגשה בשם תושבי שכונת גבעת עמל בתל אביב נגד רשות מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ועיריית תל אביב (גילוי נאות: הח"מ הגיש בשנת 2017 תצהיר בשם תנועת אומ"ץ, ששימשה תובעת ייצוגית ציבורית בתביעה זו).
התביעה הוגשה בתחילה בשם מספר תושבים של גבעת עמל, בדרישה לפיצוי בגין הפרת הבטחות לאורך שנים על ידי המדינה והעירייה, הפקרתם למגורים ללא תשתיות ו"הפקרתם לתרבות הכסף וההון הגדול". בהחלט לא תביעה ייצוגית טיפוסית, חייבים לומר.
התביעה עוררה שאלות נכבדות של עילה – האם חוק תובענות ייצוגיות אכן יכול להכיל תביעה מסוג זה – וכן שאלות נוספות, של התיישנות, הוכחות וחלוקת נזקים.
התביעה עוררה שאלות נכבדות של עילה – האם חוק תובענות ייצוגיות אכן יכול להכיל תביעה מסוג זה – וכן שאלות נוספות, של התיישנות, הוכחות וחלוקת נזקים
בשלב מסוים הודיעו התובעים המקוריים על הסתלקותם מהתביעה, אך עורכי דינם הגישו בקשה להציב במקומם תובעים ייצוגיים חלופיים.
במהלך שנת 2018, לאחר שבית המשפט המחוזי קיים דיון הוכחות בתיק, ונוכח הקשיים המשפטיים בתיק, הציעה אגמון-גונן לתובעים לבחור במסלול של "הסתלקות מתוגמלת". במילים אחרות – מסלול חריג שבו מקבלים התובעים פיצוי כלשהו על אף שהם נסוגים מהתביעה.
כך אכן היה. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת התובעים ל"הסתלקות מתוגמלת", ופסק פיצוי בסך 15 אלף שקל לכל אחד מהתובעים הייצוגיים, וכן שכר טרחה בסך 250 אלף שקל לעורכי הדין שייצגו אותם. על כך ערערו הן המדינה והן העירייה.
אך הן לא הסתפקו בערעור על השורה התחתונה של בית המשפט, אלא התעקשו לדרוש גם את ביטול כל עשרות העמודים שכתבה אגמון-גונן, שבהם פרשה את סיפורה ההיסטורי של שכונת גבעת עמל.
"בפסק דין זה אביא את סיפורה של שכונת גבעת עמל ב' הממוקמת בסמוך לשכונות היוקרה בבלי ופארק צמרת", כותבת אגמון-גונן בפתח פסק דינה, וכך היא אכן עושה.
החל מסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, אז קראו הרשויות ליהודים להתיישב במקום, שבו היה הכפר הערבי ג'מוסין, וכך לאורך עשרות שנים של הבטחות להסדרת המגורים בשכונה, הבטחות שהופרו פעם אחר פעם.
המדינה והעירייה ביקשו לבטל את הקביעות האלה, אפילו אם הן נותרות כאמרת-אגב שיפוטית בלבד. לטענתן, "כל התיאור האמור אינו נדרש לעניין, ואף שהם אינם בגדר הכרעה שיפוטית, הם עלולים להשפיע שלא כראוי על הליכים תלויים ועומדים בנושא גבעת עמל, ועל הליכים אחרים אם יוגשו".
השופט סולברג יכול היה לנקוט מגוון דרכים, כדי להדגיש שהתיאור ההיסטורי המופיע בפסק דינה של אגמון-גונן אינו בבחינת מעשה בית דין מחייב. אך הוא בחר לבטל גם אותו, תוך הטפת מוסר בלתי ראויה כלפי שופטת המחוזי:
"בהינתן שהמדינה והעירייה לא קיבלו הזדמנות נאותה להגיב ולהתייחס לקביעות הללו, שנחתו עליהן כרעם ביום בהיר בפסק הדין, מן הראוי להבהיר, למען הסר ספק, כי כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות, אשר חורגות מגדרי המחלוקת בין שני הצדדים – מבוטלות אף הן. אל לנו לקבוע מסמרות בשאלות עובדתיות, בדרך אגב, מבלי שטענות אלה יעברו את כור ההיתוך השיפוטי. סוף מעשה במחשבה תחילה".
בטרם כתב סולברג את הדברים הללו, מוטב היה אילו היה נזכר בדברים שכתב הוא עצמו בפסק הדין בעתירות נגד מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בשנת 2016. מילותיו של סולברג מ-2022 היו עשויות לסייע לסולברג של 2016 שלא ליפול לאותן טעויות בדיוק.
אז, ב-2016, נכון היה סולברג לכתוב פסק דין שממנו עולות קביעות עובדתיות שנגעו להתנהלותו של מנדלבליט כפצ"ר במסגרת פרשת הרפז – התנהלות שבעטיה נחקר באזהרה – ולזכות אותו הלכה למעשה מכל פגם פלילי במעשיו. זאת, בלא שנערך בירור עובדתי כלשהו בנושאים האלה, במסגרת הליך העתירה לבג"ץ נגד המינוי.
נראה שסולברג קיבל כמו שהיא את עמדתו של מנדלבליט עצמו, שלפיה לא נפל כל פגם במעשיו במסגרת פרשת הרפז; הוא קיבל כמו שהיא את העמדה כי התיק נגד מנדלבליט נסגר על ידי היועץ המשפטי יהודה וינשטיין בעילה של חוסר אשמה – אף שלא כך היה הדבר, והעילה האמיתית שבעטיה נסגר תיק מנדלבליט הוסתרה מבית המשפט, והתגלתה רק בחלוף שנים אחדות.
סולברג קיבל כמו שהיא את העמדה כי התיק נגד מנדלבליט נסגר על ידי היועץ המשפטי וינשטיין בעילה של חוסר אשמה – אף שלא כך היה הדבר, והעילה האמיתית שבעטיה נסגר תיק מנדלבליט הוסתרה מבית המשפט
סולברג של 2022 מצא לנכון לתקוף חזיתית את השופטת אגמון-גונן על התנהלות שיפוטית שהוא עצמו שותף לה. זה כנראה רק מקרה שזוהי השופטת היחידה העומדת כיום בפרץ מול רשות האוכלוסין וההגירה, בכל הנוגע למדיניות גירושם של פליטים אוקראינים.
וזה כנראה רק מקרה שמייד בסמוך לאחר פרסום פסק הדין של העליון בעניין גבעת עמל, פנתה התנועה למשילות ודמוקרטיה – שאחד ממייסדיה הוא ח"כ שמחה רוטמן, כיום חבר הוועדה לבחירת שופטים – לשר המשפטים גדעון סער, בדרישה להביא לוועדה את ההצעה להדיח את אגמון-גונן מכהונתה כשופטת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1) סדר הדין האזרחי שונה משמעותי מסדר הדין בבג"צ, בבג"צ אין חקירות, וכפי שקבע לדוגמא מני רבות ההנשיא בדימוס בספרו "בירור עובדות אינו הצד החזק של בית המשפט הגבוה לצדק, מבחינה זו בית משפט שלום או בית משפט מחוזי עדיף על בג"צ"
2) עיינתי בפסק דינו מ 2016 של סולברג, לטעמי אין כל קשר בין מה שקבע סולברג בפסק הדין ובין מה שנכתב לעיל.
3) לטעמי האמור לעיל גורם עוול מאד קשה לסולברג בפרט ולמערכת המשפט בפכלל וראוי שהכותב והאתר יפעלו לאלתר לתיקון הפגיעה לפחות על פי העקרונות של תקנון האתיקה של מועצץ העיתונות.