"כפלא היוולד פרפר מן התולעת", כתב נתן אלתרמן בשירו "איילת", החותם את "שירי מכות מצרים". זאת התחושה שליוותה, לפי פרשנים, את המעבר מהרצף של עשר המכות עם הליליות הדחוסה, האפלה, הקלאוסטרופובית – אל השחר הטבעי. השיר מרמז על מחזוריות של חורבן וגאולה. הנס של צמיחת התקווה משול בעיני המשורר ל"פלא היוולד פרפר מן התולעת".

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת", כתב אלתרמן בשירו "איילת", החותם את "שירי מכות מצרים". זאת התחושה שליוותה, לפי פרשנים, את המעבר מרצף 10 המכות עם הליליות הדחוסה והאפלה – אל השחר הטבעי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אפשר להחיל את פסוק השיר הפלאי הזה על שלל מצבים, תופעות ותהליכים בחברה, בהיסטוריה, ביצירה וגם בטבע. וכך צייצה פרופסור פניה עוז-זלצברגר, בכורתו של עמוס עוז:

"אבא אהב לצטט את השורות האלו של אלתרמן כל אימת שהוא התלהב מפלאי התחדשותו של הטבע או מנס עלייתה של הציונות".

ואני נזכרתי בפסוק השיר האלתרמני דווקא עם כינונה של ממשלת השינוי. בדף הפייסבוק שלי כתבתי:

"למרבה הצער, לא פרפר בוקע עכשיו מהסחי אלא ייצור כלאיים היברידי ושברירי. וזאת כנראה ברירת המחדל העדיפה. הניסיונות הנפתלים, מתעתעים, מתישים, לרבע את המעגל ולכונן ייצור כלאיים שכזה מזכירים, על דרך האירוניה, את פסוק השיר הנודע. הבה נאחל לממשלת השינוי השברירית תוחלת חיים מלאה".

בעת כתיבת השורות הללו עדיין לא ברור האם הקואליציה השברירית תתרסק. קשה לאהוב את ממשלת השינוי, כדברי נחום ברנע. "אבל במשך עשרה חודשים", כדבריו, "היא נתנה עבודה. ייצבה את הכלכלה, מיתנה את השנאה הפנימית, וכן, טיפלה טוב יותר ממשלות קודמות בטרור ובסוגיה האיראנית".

בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם הקואליציה השברירית תתרסק. קשה לאהוב את ממשלת השינוי, כדברי נחום ברנע: "אבל במשך עשרה חודשים היא נתנה עבודה"

"כפלא היוולד פרפר מן התולעת
כן פלא חיוכם הצץ מבלי משים".

זהו חיוכם של המתים בשיר "איילת", הרובצים "בשורה רוגעת" וניבטים בכוכב השחר מבעד לחרסים. הדימוי של אלתרמן ממחיש את פלא הפצעתו של אותו חיוך. דן מירון, חוקר הספרות הנודע, מוצא גם בהתפתחותו השירית של אלתרמן מעבר מן התולעת הזוחלת בתחילה – "לפרפר הצבעוני המתנשא במרוץ שטוף אור…לתחושת חירות, יופי וקלות".

בספרו "פרפר מן התולעת – אלתרמן הצעיר ויצירתו" טוען דן מירון שמשל הפרפר והתולעת הולם את אלתרמן עצמו. הוא מנתח שירי בוסר של המשורר הגאוני וקובע שראשיתו לא הייתה מבטיחה, אלא "קודרת, מוגבלת ואיטית". בהמשך, לפי גרסת מירון, אלתרמן הצליח להיפתח ולהפיק "זוהר פורץ, מתנשא אל-על. […] היה למשורר הצבעוני והניגוני ביותר בשירה העברית".

נתן אלתרמן היה, כידוע, רב אמן של אוקסימורונים, צמדי ניגודים. שירתו שזורה בביטויים שלוכדים רגשות ומצבים דואליים, אמביוולנטיות וסתירות. ביו המרהיבים שבהם: "דומיה חזקה", "פתאומית לעד", "האהובה מנשוא". וכן גם: "נפלאים נפלאים הם חיינו המלאים מחשבות על מתים", או "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". והיהלום שבכתר: "כפלא היוולד פרפר מן התולעת".

אני חושבת מדי פעם על הפלא הזה בהקשר לעבודתם של עורכים. יש עורכים מחוננים, נדירים למדי, שהם ממש אלכימאים, מסוגלים להפוך מתכות פשוטות למתכות אצילות כמו כסף וזהב ולהוציא זהב גם מזבל.

אלתרמן היה רב אמן של אוקסימורונים, צמדי ניגודים. שירתו שזורה בביטויים שלוכדים רגשות ומצבים דואליים, אמביוולנטיות וסתירות. בין המרהיבים בהם: "דומיה חזקה", "פתאומית לעד", "האהובה מנשוא"

במקרים מעין אלה הזבל אינו זבל טהור. עורך אלכימאי משכיל לחשוף בתוכו יהלומים. להבחין בפוטנציאל ובגרעין האיכותי, להסיר מהטקסט עודפי מלל וקשקושים, לבנות אותו מחדש ולהבליט את גרעינו הייחודי.

ב"קרית ספר" מתהלכות שמועות ואגדות על סופרים רבי מוניטין אשר עורכים מעולים הם אלה שהצילו את כתביהם ואפשרו את הוצאתם לאור. עם זאת, הם גם ידעו את מקומם כמתווכים בין המחבר (סופר, חוקר או עיתונאי) לבין הקורא. שמרו על צניעות ולא ניסו להשליט על הטקסט את הסגנון שלהם.

הנה, למשל, דוגמה טיפוסית למלאכתו של עורך. עורכי טקסטים מלומדים של אנשי אקדמיה נדרשים לעתים קרובות "לתרגם" ניסוחים נפתלים, מסורבלים ומעורפלים ללשון בני אדם. וכך, בפאנל של עורכי ספרים שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה הזכיר העורך אבי כצמן את המילה כ י ד ו ע. לדבריו, היא חוזרת כמו צרעת בניסוחים מלומדים. כי כותבים שהם ידענים מופלגים נוטים לשכוח את נקודת מבטו של הקורא המצוי שאינו מיודעי ח"ן. מתקשים להבין איך זה אחרים לא מכירים ותופסים בקלות מה שבעיניהם, המומחים, לעוס ומוכר עד לזרא.

אבי כצמן טען:

"דווקא הבורות שלי משמשת אותי ככלי עבודה. כי מה שלך, המחבר, נראה שחוק וידוע עד מיאוס, לי הוא זר לחלוטין. אני העורך לא יודע עליו כלום".

ודווקא בזכות אותה "בורות" של הדיוטות, עורך טוב ישכיל להפיק מהטקסט, שנראה תחילה בלתי אפשרי, חיבור או ספר קולח ובהיר. הבהירות לא אמורה לפגוע בעומק. הפשטות לא סותרת תחכום.

ועורכת מנוסה שהיא גם סופרת מבטיחה בדף הבית שלה בפייסבוק:

"להפוך את ספרכם לספר הכי טוב שהוא יכול להיות, לגשר בין החזון שלכם לבין הקורא. להוציא את המקסימום מיצירתכם ומקולכם הייחודי […], לגבש את ספרכם ולהפוך אותו ליותר קולח, כובש, חזק ומדויק".

בפאנל עורכי ספרים הזכיר העורך אבי כצמן את המילה כ י ד ו ע. לדבריו, היא חוזרת כצרעת בניסוחים מלומדים, כי כותבים שהם ידענים מופלגים נוטים לשכוח את נקודת מבטו של הקורא המצוי שאינו מיודעי ח"ן

אותו פלא עשוי להתחולל, כאמור, בתחומים רבים ושונים. גם בשדה החינוך. ידועים סיפוריהם של מורים מסורים ועיקשים שממש הוציאו תלמידים מחושך לאור. לעתים השכילו ללוות ילדים שהתקשו בלימודיהם, לחשוף את הפוטנציאל שלהם ולחזק את אמונתם בעצמם. לעתים חילצו תלמידים מגורל של נחשלות ועוני שגזר עליהם בית גידולם.

בהקשר הזה ידוע במיוחד ומרגש הוא סיפורו של אלבר קאמי, סופר מחזאי ופילוסוף, חתן פרס נובל. קאמי נולד וגדל באלג'יריה הצרפתית. בהיותו בן שנה התייתם מאביו שנהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה. אמו המסורה הייתה אנאלפביתית ענייה. סיפור ילדותו מתואר בספרו "האדם הראשון". אלבר קאמי נספה בתאונת דרכים בהיותו בן 47.

בגיל 44 בלבד הוענק לו פרס הנובל. קאמי היה צעיר הזוכים בפרס הרם. בעקבות הזכייה הוא כתב למורה הראשון שלו, לאיש שליווה אותו בהתמדה והתעקש על-כך שהילד העני, בעל הניצוץ, לא ינשור מהמשך לימודים כתום בית הספר העממי. הנה המכתב המרגש, הנספח לספרו של קאמי "האדם הראשון":

מר ז'רמן היקר,
כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה שהושטת לי, לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו ההזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית ועודך בשבילי, להבטיח לך שמאמציך עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בליבו של כל אחד מתלמידיך הקטנים. למרות שנותיי איני חדל מלהיות תלמידך המכיר לך טובה.
אני מחבק אותך בכל כוחי".
אלבר קאמי

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.