נעים מאוד, אני זבולון, היהודי האחרון באפגניסטן

היהודי הנוסף שהתגורר בעיר כבר נפטר (וגם אותו הוא לא סבל), אשתו עלתה לישראל (ולדבריו לא מאפשרת לו לדבר עם הבנות שלהם) והוא נלחם באנטישימיות "כמו אריה" - אבל "מפחד לצאת מהבית" ● ביקור בית אצל זבולון סימן-טוב, שמתגורר בבית-הכנסת האחרון בקאבול

21/05/2019 15:15
זבולון סימן-טוב (צילום: Ezzatullah Mehrdad)

קאבול, אפגניסטן. בכל יום שישי זבולון סימן-טוב, 52, מתקלח ומתגלח לקראת שבת. בזמן ש-30 מיליון המוסלמים שחיים באפגניסטן מתחילים את השבוע, הוא סוגר את העסק ולובש את מיטב מחלצותיו לקראת התפילה.

סימן-טוב חי לבד בבניין הרעוע שבו נמצא בית הכנסת המתפקד האחרון במדינה. במשך מאות שנים, הקהילה היהודית במדינה (שמנתה בשיאה 40 אלף איש ואישה) מילאה בתי כנסת רבים בכל שבת. מאז, הקהילה הצטמקה בהדרגה ל-10,000 איש, אחר כך למאות בודדות, לעשרה, לשניים – ולבסוף רק לסימן-טוב.

מבנה בית הכנסת האחרון בקאבול (צילום: Ezzatullah Mehrdad)

מבנה בית הכנסת האחרון בקאבול (צילום: Ezzatullah Mehrdad)

סימן-טוב מספר שהוא נשאר באפגניסטן כדי לשמור על הגחלת היהודית. "אני דואג לבית הכנסת", הוא מסביר. "אם לא הייתי פה, מזמן היו מוכרים את השטח".

בית הכנסת נמצא במרכז העיר, במקום שבו מחירי הנדל"ן גבוהים במיוחד.  כדי להסתיר את העובדה שבית הכנסת כמעט שומם בשכונה כל כך מבוקשת (וגם כדי להתפרנס), סימן-טוב הפך את המקום למסעדה שמציעה ארוחות צהריים וערב. כחבר הקהילה האחרון, הוא גם מתחזק את בית הקברות היהודי הקרוב.

שריד האחרון להיסטוריה מפוארת

הנוכחות שלו באפגניסטן היא השריד האחרון להיסטוריה בת 1,500 שנה, של יהודים שהתיישבו במדינה החוצצת בין המזרח התיכון ומרכז אסיה.

ד"ר דאווד מורדיאן, ראש המוסד האפגני ללימודים אסטרטגיים, הוא אחד המומחים הבודדים במדינה להיסטוריה של הקהילה היהודית.

"באפגניסטן חיו שתי קהילות יהודיות נפרדות", אומר מורדיאן. "אחת של ילידי המקום ואחת של מהגרים ממרכז אסיה, שברחו מהשלטון הסובייטי".

מורדיאן מוסיף שהיהודים היו מרוכזים בעיקר בעיר המערבית הראת, הקיימת מאז 500 לפני הספירה. אולם, לדבריו, יהודים חיו בכל הערים המרכזיות במדינה.

ב-2013, חוקרים גילו מטמון של מסמכים יהודיים-אפגניים נדירים מהמאות ה-11 עד ה-13. המסמכים, החל ממכתבים ומאמרים העוסקים בעסקים משפחתיים ועד עותקים של טקסטים דתיים ותנ"כיים, נמצאו במערות במחוז ביימאן.

בספטמבר 2016, הספרייה הלאומית של ישראל הציגה 250 מהמסמכים, שנכתבו בפרסית, ערבית, עברית ושפות נוספות. קבלות שהועברו בין יהודים למוסלמים מראים ששתי הקבוצות חיו בהרמוניה וקיימו קשרי מסחר הדדיים.

אנשי טאליבן באפגניסטן, 2015 (צילום: AP Photo)

אנשי טאליבן באפגניסטן, 2015 (צילום: AP Photo)

הקמת מדינת ישראל משכה את רוב היהודים הנותרים. בשנות ה-60 עזבו רבים נוספים, בחיפוש אחרי אופקים כלכליים מבטיחים יותר בתל אביב וניו יורק.

מורדיאן מציין שההגירה לא נבעה מאנטישמיות, שכן אפגניסטן הייתה המדינה המוסלמית היחידה שאפשרה ליהודים להגר ממנה מבלי לאבד את אזרחות.

האישה והילדות בישראל

בין אלה שבחרו להגר, היו גם בני משפחתו של סימן-טוב. הוא נולד וגדל בהראת ועבר לקאבול ב-1980, תקופה שבה נותרו יהודים מעטים במדינה.

הוא חיפש כלה יהודייה מהאזור ונסע לשם כך לטורקמניסטן. כשחזר נשוי למולדתו, גילה שהמצב הפוליטי שם הורע בעקבות המלחמה עם ברית המועצות.

מתוך חשש לשלומה, סימן-טוב שלח את כלתו לישראל וזו גרה בארץ עד היום עם שתי בנותיהם, לא רחוק מתל אביב.

זבולון סימן-טוב (צילום: Ezzatullah Mehrdad)

זבולון סימן-טוב (צילום: Ezzatullah Mehrdad)

המצב באפגניסטן לא השתפר, להיפך: ב-1996 הטליבאן עלה לשלטון. בשלב זה נותרו במדינה רק שני יהודים, סימן-טוב ואדם מבוגר יותר בשם יצחק לוי.

באופן אירוני, סימן-טוב ולוי לא הסתדרו כלל. הם הפכו לאויבי נפש והלשינו זה על זה בפני שלטונות הטאליבן המדכאים. כתוצאה מכך, לא רק ששניהם נאסרו, הוכו ועונו, אלא שספר התורה היחיד של אפגניסטן הוחרם ונמכר גם כן.

ב-2005, כשלוי נפטר בגיל 80, ארה"ב כבר הפילה את הטליבאן. אבל לסימן-טוב אין מילים חמות לומר עליו: "הוא היה איש רע שרצה למכור את בית הכנסת".

מטרה נוחה להתקפה

אחרי מותו של לוי, סימן-טוב נותר לגמרי לבד. אשתו פירקה את הקשר שנים קודם. "הייתי בישראל במשך חודשיים ב-1998", הוא נזכר. "אחרי זה הייתי מדבר עם הילדות שלי בטלפון, אבל אשתי כבר לא מרשה לי לדבר איתן".

באזור כל כך פגיע, מעט מדי בעלי ברית זה מסוכן. הבית של סימן-טוב בבית הכנסת, והמטמון הגדול של חיי היהודים האפגניים, הם מטרה נוחה להתקפה עבור קבוצות קיצוניים, במידה והם יחליטו לשים אותו על הכוונת.

"אני אריה", סימן-טוב מתאר את עצמו. "אף אחד לא יכול לאיים עלי". אחרי הפוגה הוא מוסיף בשקט: "אני בקושי יוצא לרחובות. המוות קרוב".

רוב הזמן הוא נמצא בקומה השנייה של המתחם, שאותו שיפץ באופן חלקי כדי להגדיל את רווחי המסעדה. אולם אפילו אחרי השיפוץ החלקי, המסעדה לא מפרנסת אותו בכבוד – סימן-טוב מציין שהוא ירש מאביו עסק של תכשיטים.

לדבריו, הוא רק בקושי מצליח לשרוד במתחם המתפורר שהוא קורא לו "הבית האמיתי שלו". "ד"ש לישראל", אומר סימן-טוב, בשפת אמו, פרסית. "אני אוהב אותך, ישראל".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-The Times of Israel