שובה של המילה צ'חצ'חים לחיינו והאש שהיא הבעירה ברשתות החברתיות, היו בו בזמן האירוע הכי צפוי והאירוע הכי מפתיע של השבוע.

צפוי – כי זה שלמה גרוניך, קורי-די-ניי-ניי בן 73, מוזיקאי שעדיין מסתובב עם קוקו וגם כשהיה צעיר ובריא יותר, לא היה מזוהה עם התחשבות בזולת או עם נעם הליכות. הציפיות ממנו לרגישות חברתית אינן גבוהות, בלשון המעטה. ובישראל – הראשונה, השנייה ובעיקר הזועמת והמצייצת – לא צריך יותר מהמילה הטעונה הזאת כדי להצית שריפה.

מפתיע – כי המילה צ'חצ'חים יצאה מזמן מהמחזור. פג תוקפה. היא הוחלפה בערסים ובשנים האחרונות לפעמים גם בביביסטים. חוץ מאחרוני הגזענים האשכנזים הקשישים, שממש לא היו מחוברים למתרחש בישראל בארבעים השנים האחרונות, איש כבר לא משתמש בה או כותב אותה, מחוץ להקשר ההיסטורי שלה: "נאום הצ'חצ'חים" הידוע לשמצה של דודו טופז באספת הבחירות המרכזית של המערך בבחירות 81', ונאום התגובה של מנחם בגין בערב שאחרי. נאום שנכנס לפנתיאון הנאומים הפוליטיים הישראלים כנאום הבחירות הגדול ביותר.

המילה צ'חצ'חים יצאה מזמן מהמחזור. פג תוקפה. היא הוחלפה בערסים ובשנים האחרונות לפעמים גם בביביסטים. חוץ מאחרוני הגזענים האשכנזים הקשישים, איש כבר לא משתמש בה

הבעיה היא שברשתות החברתיות, כבר אין כמעט אפשרות לנהל דיון ענייני על אירועים כאלה, לא בהקשר המלא שלהם וגם לא בווליום שראוי להם. אירוניה וסאבטקסט הלכו מזמן לאיבוד, נקברו מתחת למגפי ההמון השועט אל קיר הקלון. גם ההנחה שנשאר איזה מצע משותף של ידע היסטורי, שעדיין ניתן להתייחס אליו כאל "ידע כללי", מתגלה בכל פעם מחדש כאשליה ותו לא.

המוזיקאי שלמה גרוניך (צילום: משה שי/פלאש90)

אם פעם היו מתנהלים בציבור ויכוחים בין אנשים שלא הסכימו זה עם זה – עניין רצוי ומבורך – הרי שברשתות החברתיות מתנהלים עכשיו ויכוחים בין אנשים שבכלל לא מבינים זה את זה. ואלה ויכוחים חסרי תוחלת לחלוטין. האינטראקטיביות הוחלפה בהיפראקטיביות, של מה שהמגזין האמריקאי "אטלנטיק" כינה לאחרונה "מגדל בבל המודרני".

הרשתות החברתיות, שמותגו בהתחלה כזירה חדשה ומהפכנית של שיח ציבורי, ככיכר העיר החדשה, שכל אחד מוזמן להיכנס אליה ו"להצטרף לדיון" – הוציאו להורג את עצם האפשרות לקיים דיון.

הרשתות החברתיות, שמותגו בהתחלה כזירה חדשה ומהפכנית של שיח ציבורי, ככיכר העיר החדשה, שכל אחד מוזמן להיכנס אליה ו"להצטרף לדיון" – הוציאו להורג את עצם האפשרות לקיים דיון

כתב "הארץ" חן מענית למד את זה השבוע על בשרו. מענית צייץ בטוויטר ביום רביעי בבוקר ציוץ אינטליגנטי, אירוני ומשועשע. "אודה ואתוודה בפניכם: עד אמש לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים, ולא ידעתי מה פירושה". זה ציטוט מתוך נאום הבחירות המפורסם של בגין, כתגובה לנאום הצ'חצ'חים של טופז. מענית הניח שכולם בטוויטר יזהו את המקור ויבינו את ההקשר ואת ההומור.

הוא טעה.

מאות תגובות נזעמות תוך שעות, אילצו את מענית להדביק שוב ושוב את התשובה "זה ציטוט של בגין מנאום התגובה שלו לנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז". אקט שנתפס, משום מה, כמין ניסיון התנצלות או הצטדקות, וגרר סיבוב נוסף של תגובות נגד, כולל האשמת "הארץ" באטימות, בגזענות, בהתנשאות, ביהירות, וכמובן באג'נדה שמאלנית הגמונית שאינה מודעת להגמוניותה, ברוח התקופה.

ושיהיה כפול בבקשה(תפתחי) pic.twitter.com/x2dBD8rDIV

— Chani Burnshtein (@CBurnshtein) April 20, 2022

"זה בסדר, אתה והחברים שלך אומרים ביביסטים. זה אותו דבר. תמשיכו להיות גזענים", ענה שמעון ריקלין. וגדי טאוב, ד"ר להיסטוריה, החמיץ לחלוטין את הרובד ההיסטורי של הסיפור, ריטווט את מענית והוסיף את המילים "שאינה מודעת, וגו'".

ככה זה כשהסאבטקסט מת. מענית התכוון להזכיר בעזרת הציטוט של בגין, שלמילה הזו, צ'חצ'חים, יש הקשר ויש היסטוריה. אבל אלו שהתנפלו עליו הסתפקו בקריאת מילותיו כפשוטן: "אודה ואתוודה בפניכם: עד אמש לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים, ולא ידעתי מה פירושה". מבחינתם זה הספיק. הנה סיבה חדשה לעליהום.

מאחר שההקשר ההיסטורי הלך לאיבוד, זו הזדמנות טובה לספר, רגע לפני המימונה, איך הפכה המילה צ'חצ'חים ב-1981 למרעום, שגם ב-2022 עדיין מפעיל בישראל מטען נפץ רב עוצמה. וכמו בסערה-זוטא סביב הציוץ של חן מענית, עיתון "הארץ" שיחק גם אז תפקיד מרכזי. למעשה, בלי "הארץ", לא היינו יודעים בכלל על הסיפור הזה, וייתכן שמנחם בגין היה מפסיד בבחירות 81'.

מאחר שההקשר ההיסטורי הלך לאיבוד, זו הזדמנות טובה לספר, רגע לפני המימונה, איך הפכה המילה צ'חצ'חים ב-1981 למרעום, שגם ב-2022 עדיין מפעיל מטען נפץ רב עוצמה

הדרך לקלפי

זה הסיפור על ימיה האחרונים והסוערים של מערכת הבחירות ב-1981, על לידתה הראשונה של המילה צ'חצ'חים, ועל כל מה שהתרחש אז סביבה מאחורי הקלעים.

הבחירות לכנסת העשירית נקבעו ליום שלישי, 30 ביוני 1981. בתחילת אותה שנה היה נראה שהעסק גמור. בסקר שנערך ארבעה חודשים לפני הבחירות, בפברואר 1981, המערך בראשות שמעון פרס קיבל 55 מנדטים, הליכוד בראשות מנחם בגין 29 מנדטים, ותל"ם (מפלגתו של משה דיין) והמפד"ל זכו בעשרה מנדטים כל אחת.

יו"ר מפלגת העבודה ח"כ שמעון פרס נושא דברים בכינוס בחירות בפתח תקווה ב-14 ביוני 1981 (צילום: אילן מאירי/ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

ממשלה יציבה בראשות פרס נראתה עניין בלתי נמנע, שנמצא ממש מעבר לפינה. לכולם היה ברור שהליכוד, שעלה לשלטון לראשונה רק ארבע שנים קודם לכן, במהפך 77', בדרכו חזרה לספסלי האופוזיציה.

האינפלציה השתוללה, המחירים עלו, הלירה הפכה לשקל, פרשיות שחיתות נחשפו מדי חודש, שרים התפטרו. תנועת "התחייה" שהוקמה בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, מיררה לבגין את החיים מימין, ומדליפים סיפרו שראש הממשלה מדוכא, לא בריא ומתקשה לתפקד.

אלא שאז החלה המגמה להשתנות בהדרגה. הליכוד ובגין החלו לצבור מומנטום ועלו בסקרים משבוע לשבוע. הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בידי טייסי חיל האוויר ב-7 ביוני 1981, והאופוריה בעקבות המבצע הצבאי המורכב והמוצלח, פתחו מחדש את המרוץ לכנסת. בגין התעורר כעוף החול – ויצא לקרב הפוליטי הגדול של חייו, שיהיה גם הקרב הפוליטי האחרון של חייו.

הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בידי טייסי חיל האוויר ב-7 ביוני 1981, והאופוריה בעקבות המבצע הצבאי המורכב והמוצלח, פתחו מחדש את המרוץ לכנסת. בגין התעורר כעוף החול – ויצא לקרב הפוליטי הגדול של חייו

מה שבעיקר הוביל לשינוי המגמה בקרב המצביעים, הייתה היהירות והזחיחות של ראשי המערך, שעוד לא הבינו ובטח לא הפנימו את עוצמת העוינות בקרב המצביעים ממוצא מזרחי, כלפי כל מי שנתפס כמזוהה עם שנות השלטון של מפא"י האשכנזית. פרס, תמיד אשכנזי מהדור הישן, כזה ש"נדמיי לו שאין כלל ספייק בדבר", לא הצליח להבין למה כועסים עליו, כשהוא התרעם על "תנועה מזרחית מגונה" שהופנתה כלפיו על ידי תומך ליכוד.

ראש הממשלה מנחם בגין וחברי ממשלה בביקור בבסיס חיל אויר, לרגל טקס הענקת אות גבורה למפקד היחידה שפיקד על הפצצת הכור בעיראק, 16 ביוני 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

הוא חטף עגבניות כשהגיע לבקר במימונה. הוא חולץ מעצרת בחירות סוערת בבית שמש בעזרת המשטרה, אחרי שצעק על אחד המפגינים "למה אתה כועייס כל כך?" מוטה גור, הרמטכ"ל לשעבר, הבטיח למפגינים מולו "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". בתום עצרת בחירות סוערת בפתח תקווה, שבמהלכה נעצרו 26 אנשים, נופצו השמשות בסניף המערך בעיר. בעידן שלפני קבוצות הווטסאפ, סניפים של מפלגות עוד היו עניין.

בגין, ומנהלי הקמפיין של הליכוד, הבינו שהקלף העדתי – הקלף של הזהות, של הקיפוח ושל הכעס על הגזענות וההתנשאות – הוא כנראה הקלף הטוב ביותר בחפיסה שלהם. בגין הדף את הטענות שהוא מסית לאלימות בנאומים סרקסטיים, שמלבד אוצר המילים והמוזיקה שלהם, כאילו נכתבו היום:

"מה יפה הדמוקרטיה. מה יפה העם הנפלא. האנשים הולכים לקלפי, מטילים פתק, שבים הביתה, מחכים לתוצאות. אבל בשבועות האחרונים ניסו להוציא דיבת הדמוקרטיה הישראלית רעה. עם מתווכח לעיתים בחריפות. ישנו מקרה אחד או שניים – בגלל זה יש אלימות? בגלל זה אין דמוקרטיה?"

לא קשה במיוחד לדמיין איך המילים האלו נשמעו בפיו.

ספי ריבלין, שכיכב בתשדירי הבחירות של הליכוד, עשה לפרס את המוות. הוא ציטט שוב ושוב מהאוטוביוגרפיה של יצחק רבין "פנקס שירות", שפורסמה ב-1979 ותיארה את פרס כ"חתרן בלתי נלאה". בארץ פשטו שמועות שפרס הוא בעל מניות בכיר ב"תדיראן", שהייתה אז אחת החברות הגדולות במשק, ואפילו שאמא שלו ערבייה.

פרס ואנשיו לא ידעו איך להתמודד עם הצונאמי הזה שהתרגש עליהם. הם ספרו את הימים עד ליום הבחירות וקיוו שאחרי הניצחון, הם יצליחו לפתוח דף חדש, מעמדת כוח.

ואז נכנס לתמונה דודו טופז.

האיש שמכיר את העם

טופז כבר היה אז בדרן מוכר למדי, בעיקר בזכות הנחיית שעשועונים בערוץ הראשון והיחיד שפעל אז בארץ. אבל הוא עדיין לא היה כוכב שאהבתו העצמית ממלאת את הארץ כולה, כפי שיהפוך להיות בערוץ 2 של שנות התשעים.

והוא קינא בספי ריבלין, ובאהבת הקהל שריבלין זכה לה, בזכות החיבור שלו לליכוד.

כחודש לפני הבחירות, ב-24 במאי 1981, שלח טופז מכתב שמוען אל "מנהיגי מפלגת העבודה", ובו פירט את כל השגיאות שזיהה בקמפיין המערך, וביהירות אופיינית –  בואכה מגלומניה – הציע למנהיגי המפלגה להדיח את אליעזר ז'ורבין, הפרסומאי הבכיר שניהל אז את קמפיין המפלגה, ולמנות אותו – את טופז – במקומו כמנהל הקמפיין.

"ההפסד שלכם ייגרם עקב סיבה אחת מכרעת – ההסברה הגרועה הנושאת אופי של הרס עצמי", הסביר טופז, במשפטים שנקראים בדיעבד כנבואיים ממש.

הוא הציע לתקוף את הליכוד ואת בגין "בכל הגסות והזעם, כפי שהם התעללו בנו בארבע השנים האחרונות… אתם חייבים לתת את מערכת הבחירות שלכם בידי אדם חריף, חד-לשון, אמיץ, שיוכל לנצח את בגין בכל התמודדות מילולית וללגלג על שחצנותו הפולנית של איש הפאתוס הנפוח הזה. לפוצץ את הנוד הנפוח הזה".

דודו טופז בכנס בחירות לכנסת העשירית של מפלגת עצמאות, 3 במאי 1981 (צילום: חיים פנקסון/אוסף דן הדני, הספריה הלאומית)

לסיכום מכתבו הוא כתב את הדברים הבאים, שכמו מנבאים לא רק את סופה של מערכת הבחירות ההיא, אלא גם את סופו של טופז עצמו, שנים רבות מאוחר יותר:

"השפעתי הכריזמטית על העם הזה אינה פחותה משל מרבית מנהיגיכם. ובוודאי שלא פחות מזו של עמירם ניר (שהיה אז אחד ממנהלי קמפיין המערך – א.ב.ד)… הידע שלי בפסיכולוגיה של קהל ההמונים מבוססת על 12 שנות עמידה בפני כל סוגי הקהל בארץ, ערב-ערב כמעט. אשמח אם תקבעו לי פגישה איתכם.

שלכם, בדאגת אמת – דודו טופז".

ראשי מפלגת העבודה לא הדיחו את ז'ורבין מתפקידו, אבל בכל זאת התרשמו מהלהט, האנרגיה והביטחון העצמי של טופז. ובמצוקתם – החליטו להזמין אותו להנחות את עצרת הבחירות המרכזית והמסכמת של המפלגה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שלושה ימים לפני הבחירות. הם אפילו מימנו לו לשם כך טיסה מיוחדת מאילת, שם הופיע טופז באחד המלונות.

העניין התקשורתי בעצרות הבחירות הגדולות של המפלגות היה אז מצומצם למדי, ולא במקרה. ממשלת הליכוד, שחששה אז ש"התקשורת השמאלנית" תטה את הבחירות נגדה, אסרה על ערוצי הרדיו והטלוויזיה לשדר בימים שלפני הבחירות מעצרות הבחירות. באופן מפתיע, ולא לגמרי מובן בדיעבד, גם רוב העיתונים לא חשבו אז שעצרות הבחירות המרכזיות של שתי המפלגות הגדולות, הן עניין שחשוב לסקר.

כנס בחירות בעיר לוד של תנועת הליכוד בהשתתפות ראש הממשלה מנחם בגין לקראת הבחירות לכנסת ה-10. 17 ביוני 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

כך קרה, שבמוצאי שבת, 27 ביוני 1981, בעצרת המרכזית של המערך, היו שני עיתונאים בלבד. חיים יבין, שאסף חומרים לסדרה תיעודית בשם "הנבחרים" שתשודר רק אחרי הבחירות, הגיע לכיכר מלכי ישראל עם הצלם משה ניניו, והתחקירנית רינה חנינא (חכמון). הם יחזרו לכיכר גם למחרת, לתעד את עצרת הליכוד. בזכות התיעוד שלהם, שאי אפשר היה לשדר אותו בזמן אמת בגלל הגבלות החוק, אנחנו זוכרים היום את האירועים ואת שני הנאומים המרכזיים שנישאו בהם.

העיתונאי השני בכיכר היה אמנון ברזילי, כתב עיתון "הארץ". אביו היה מאושפז אז בבית לוינשטיין, וברזילי שחזר לתל אביב אחרי שביקר אותו, הגיע לכיכר בשעה מוקדמת מאוד, ושוטט בשולי הבמה. הוא שמע את טופז מנסה להרשים את אנשי מפלגת העבודה, שלא גילו בו עניין רב. הם גם לא טרחו לברר מה הוא מתכוון לומר לקהל הרב שהחל להתכנס מתחת לבמה.

"אף אחד לא הקשיב לו בכלל", זוכר ברזילי, "הוא לא עניין אף אחד. הוא היה מין חימום כזה למנה העיקרית. הוא גם לא היה אז כל כך מפורסם או חשוב שמישהו ישים לב אליו".

"אף אחד לא הקשיב לו בכלל", זוכר ברזילי, "הוא לא עניין אף אחד. הוא היה מין חימום כזה למנה העיקרית. הוא גם לא היה אז כל כך מפורסם או חשוב שמישהו ישים לב אליו"

כשטופז החל לנאום, גם ברזילי לא הקדיש לדבריו תשומת לב מיוחדת. לא הייתה לו סיבה להניח שמישהו מעורכיו או מקהל קוראיו יתעניין למחרת במה שיש לבדרן כטופז לומר. הוא שקע בשיחות עם אנשי הקמפיין של מפלגת העבודה, שהתאמצו לשכנע אותו שהניצחון בבחירות בטוח, מוחלט וסופי, כדי שיכתוב דברים ברוח דומה בדיווח שיעביר למערכת בהמשך הערב.

אבל משפט אחד של טופז הצליח למשוך את תשומת ליבו. כשטופז עבר לדבר על מצביעי הליכוד הוא אמר: "האנשים שעומדים כאן הם הנלחמים את המלחמות. הצ'חצ'חים של הליכוד הם שין-גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא". ברזילי העיר לבני שיחו, שזה משפט חמור שעלול לפגוע במפלגה. טופז אמנם לא תיאם את דבריו עם מנהיגי המפלגה, אבל כשהוא אמר אותם – הקהל בכיכר הריע לו. הוא שיקף בדבריו את תחושותיהם של רבים ממצביעי המערך.

כשטופז עבר לדבר על הליכוד הוא אמר: "האנשים שעומדים כאן הם הנלחמים את המלחמות. הצ'חצ'חים של הליכוד הם שין-גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא". ברזילי העיר שזה משפט חמור שעלול לפגוע במפלגה

מישהו מאחורי הקלעים הבין שמדובר בתקלה חמורה והורה להוריד את טופז מהבמה. ברזילי מצא את עצמו במוקד של התעניינות: דוברים, ח"כים, אנשי הסברה, ביקשו שיחזור באוזניהם על דבריו של טופז.

אחד מבכירי המפלגה לקח אותו הצידה, הניח יד על כתפו ואמר לו שמאחר שהוא העיתונאי היחיד במקום, הוא מקווה שלא יעשה עניין מדברי טופז, שהוא בסך הכול בדרן שנשכר לשעשע את הקהל, ושדבריו לא משקפים בשום צורה את עמדת המפלגה.

"אתה עיתונאי רציני מעיתון רציני. אתה בטח לא מעוניין לגרום למפלגה נזק", אמר לברזילי אחד הח"כים של המערך. יוסי ביילין וגדעון לוי, שהיו דוברי המפלגה בבחירות, ניסו לשכנע את ברזילי שיעזוב את זה, ולא יזכיר בדיווח שלו את דברי טופז. גם עמירם ניר, שניהל את מערכת הסקרים והמחקרים של המפלגה, התקשר והוסיף לחץ.

עיתונאי הארץ בעבר אמנון ברזילי

ברזילי אמר להם שמדובר בדברים שנאמרו בעצרת פתוחה, לפני עשרות אלפי אנשים, וגם אם הוא היה נכנע ללחץ ולא מדווח על דברי טופז – ולא הייתה לו כל כוונה לעשות דבר כזה – הדברים עלולים להגיע לעיתונאים אחרים שידווחו עליהם גם אם לא היו בכיכר בעצמם. דוברי מפלגת העבודה הבטיחו לו שאין לו מה לדאוג, הם ידברו עם מי שצריך במערכות השונות, ויוודאו שאף עיתונאי לא ידווח על דברי טופז.

ברזילי נסע למערכת הארץ, כדי לכתוב את הדיווח שלו מהעצרת.

יהודים! אחים! לוחמים!

השאלה איך לטפל בדברי טופז עברה למערכת "הארץ". ברזילי סיפר לעורכיו מה שמע במו אוזניו, והעורכים התלבטו האם נכון להבליט את דבריו של טופז, או להתחשב בטענת המפלגה שמדובר בבדרן ולא באיש מפלגה.

עלתה השאלה האם עצם פרסום הדברים לא יהווה השפעה לא הוגנת על תוצאות הבחירות, כשהאווירה ברחובות כבר לוהטת ממילא. ספק אם התלבטות כזו הייתה מתקיימת במערכת העיתון, אם היה מדובר בתקלה חמורה שהייתה מתרחשת בעצרת של הליכוד.

מי שהיה עורך המשנה של "הארץ" באותן שנים, רן כסלו, שהיה קודם הכתב הפוליטי של העיתון, לא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות. "הוא ראה בבגין ובליכוד אסון למדינה. הוא העריך שפרסום דבריו של טופז יזיק למפלגת העבודה", כתב ברזילי ב-2011 ל"עין השביעית", לציון 30 שנה לאירוע. כסלו החליט שיש מקום לפרסם את הדברים, אך להדגיש כי הדובר אינו איש מפלגת העבודה אלא בדרן, ומאחר ש"הארץ" אינו עיתון צהוב שמתעסק עם בדרנים, לא להבליט את הדברים יתר על המידה.

כסלו החליט שיש מקום לפרסם את הדברים, אך להדגיש כי הדובר אינו איש מפלגת העבודה אלא בדרן, ומאחר ש"הארץ" אינו עיתון צהוב שמתעסק עם בדרנים, לא להבליט את הדברים יתר על המידה

"למפלגת העבודה הייתה הזדמנות להעריך את הנזק מבעוד מועד", כתב ברזילי, והוסיף כי במבט לאחור, כשאנחנו יודעים היום איך האירוע הסתיים ואיזו השפעה הייתה לו על מערכת הבחירות, קשה שלא להשתאות על האדישות וחוסר היוזמה של מומחי ההסברה, הפרסום ואנשי האסטרטגיה של המערך באותן שעות קריטיות.

יו"ר מפלגת העבודה ח"כ שמעון פרס נושא דברים בכינוס בחירות בנתניה, ארבעה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-10, 26 ביוני 1981 (צילום: דליה ינקוביץ', לע"מ)

הם יכלו, לדוגמה, לכנס מסיבת עיתונאים מייד בתום העצרת, להתנער מטופז ולגנות את דבריו בחריפות, וכך להקהות מראש את חיצי הביקורת שתיכף יופנו אליהם. אבל הם העדיפו לא לעשות דבר וקיוו שהאירוע יחלוף ויישכח בלי שמישהו ישים אליו לב.

במערכת "הארץ" הוחלט, כי הדיווח על דברי טופז ישולב ביומן הבחירות היומי שפרסם אז ברזילי. זו הידיעה המקורית, כפי שהתפרסמה ביומן הבחירות ב"הארץ" ב-28 ביוני 1981, תחת הכותרת "אידיאולוג חדש למערך":

"בין חברי ההנהגה של המערך, שהתייצבה אתמול מול 100 אלף תומכים גועשים שמילאו את כיכר מלכי-ישראל היה גם הסופר עמוס עוז. הוא האיש שנתבקש לצקת תוכן אידיאולוגי למסע הבחירות של המערך. אך אתמול נולד כוכב אידיאולוגי חדש לתנועת העבודה. בשמו המקורי דוד גולדנברג ובשמו הידוע יותר דודו טופז. מר טופז הוזמן על-ידי מארגני העצרת לפתוח אותה בכמה קריאות עידוד. לחמם את האווירה מן הסתם. בין הסיסמאות, שזכו לקולות תרועה והידד רשמנו גם את הדברים הבאים: 'הצ'חצ'חים, הם שם (במצודת-זאב). הם בקושי שין-גימלים. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

מנחם בגין לא היה צריך יותר מהדיווח הלאקוני והאגבי של ברזילי. ביום ראשון בבוקר, כשהתיישב לתכנן את הנאום שיישא בעוד כמה שעות בכיכר, הוא החליט להעמיד במרכזו את הציטוט של טופז, שאותו קרא ב"הארץ". החלק הזה בנאומו של בגין, שתועד על ידי הצוות של חיים יבין, היה מופת של רטוריקת כיכרות, מהרמה הגבוהה ביותר, כשבגין מחבר בווירטואוזיות בין הדברים בכיכר, לבין הטראומות מימי הקמת המדינה.

מטה תנועת הליכוד, בליל הבחירות הכלליות לכנסת ולרשויות המקומיות. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין נושא דברים בליל הבחירות, בתנועת הליכוד. יושבים מימין לשמאל- ח"כ יצחק שמיר, ח"כ דוד לוי, ח"כ שמחה ארליך וח"כ מרדכי ציפורי. 30 ביוני 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

"אמש, בכיכר הזאת, עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו טו-פז, דודו טו-פז, כאן הוא אמר … באוזני מאה אלף אנשי המערך אומר את הדברים הבאים: 'הצ'חצ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים. כאן – זאת אומרת אמש – נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

בגין בחר, באינטואיציה מבריקה, לבטא את שמו של דודו טופז במלעיל ולא במלרע, כדי שישמע הכי אשכנזי שאפשר. את המילה "צ'חצ'חים" הוא ביטא דווקא במלרע, ולא כפי שמבטאים אותה בדרך כלל, במלעיל, כדי להדגיש כך את העובדה ש"אודה ואתוודה בפניכם: עד הבוקר לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה".

את המילה "צ'חצ'חים" בגין ביטא דווקא במלרע, ולא כפי שמבטאים אותה בדרך כלל, במלעיל, כדי להדגיש כך את העובדה ש"אודה ואתוודה בפניכם: עד הבוקר לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה"

"אבל שמעו", המשיך בגין, "כאשר אותו, מה שמו, דו-דו טו-פז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה, הריע! עכשיו אני אספר לדו-דו טו-פז למי הוא התכוון. בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים. גם במחתרת. פינשטיין היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה, לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר-בבוקר להוליך אותם אל התלייה, והרב התעקש שהוא יבוא להוביל אותם, והם לא רצו לפגוע ברב, הם לקחו בליבותיהם רימון יד. לחצו! אשכנזי! עיראקי! יהודים! אחים! לוחמים!"

הקהל יצא מגדרו וקרא "בגין-בגין" וראש הממשלה המשיך: "עדיין איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה… מה שאני מבקש מכם… ערכו מפעל שיחות טלפוניות… תספרו להם… משפט אחד בסך הכול: 'הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב'. אשרינו שהם במצודת זאב".

גם על הנאום של בגין חלו המגבלות שהוטלו אז על תעמולה. כמו הנאומים בעצרת המערך, גם הוא לא שודר בטלוויזיה וברדיו. איך הוא בכל זאת השפיע על מערכת הבחירות, עד כדי כך שנהוג מאז לייחס לו השפעה על מהלך ההיסטוריה?

קריאתו של בגין לקהל "ערכו מפעל שיחות טלפוניות" נפלה על אוזניים קשובות. הקהל שנכח בכיכר הפיץ את הבשורה. "זה היה הספין הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית", אומר ברזילי, "יותר גדול אפילו מהספין של ביבי עם 'הערבים נוהרים'".

הקהל שנכח בכיכר הפיץ את הבשורה. "זה היה הספין הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית", אומר ברזילי, "יותר גדול אפילו מהספין של ביבי עם 'הערבים נוהרים'"

ידיעה בעיתוני התקופה על האיומים על חייו של דודו טופז בעקבות נאום הצ'חצ'חים

טופז קיבל באותו ערב הודעות איום על חייו, עזב את ביתו והסתתר אצל חבר. קבוצת מפגינים ניפצה את חלונות הזכוכית במועדון התרבות של מועצת פועלי תל אביב שפעל אז ברחוב שולמית 7 בעיר. בשכונת נווה שרת הציתו את סניף הפועל.

האלימות והאיומים על חייו של טופז כבר היו סיפור, שאי אפשר לא לדווח עליו. טופז המבוהל התראיין לכל ערוצי התקשורת, טען שבגין סילף את דבריו, אבל התנצל עליהם בכל זאת ואמר שהביטוי "צ'חצ'חים" היה "ביטוי מיותר ואידיוטי".

במערך הבינו סוף-סוף שאי אפשר יותר להתעלם מהאירועים וכינסו, באיחור ניכר, מסיבת עיתונאים. "לבחירות האלה אין קשר לעדה. אם מישהו השתמש בביטוי מעליב כלפי עדה אני מתנצל על כך", אמר פרס, הוא הזכיר ששליש ממועמדי המפלגה בחמישים המקומות הראשונים הם בני עדות המזרח, והדגיש שהשימוש במילים כמו "ווזווזים" ו"צ'חצ'חים" אינו מקובל עליו. "זה זר לנו", הוא אמר.

מודעת התנצלות שפרסם דודו טופז בעקבות נאום הצ'חצ'חים ב-1981

עיתון "דבר", ביטאונה ההיסטורי של המערך, יצא בבוקר הבחירות עם שלוש כותרות בולטות בעמוד הראשון: "היום הבחירות לכנסת ה-10", "פרס מגנה ליבוי עדתי. התנצל על השימוש בביטוי צ'חצ'חים. זה זר לנו" ו"נמשכו מעשי האלימות בתל אביב ובירושלים".

78.5% מבעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות ההן. כמעט שני מיליון מצביעים. המערך זכה ב-36.6% מהקולות, 47 מנדטים. הליכוד זכה ב-37.1% מהקולות, 48 מנדטים. מנחם בגין הקים את הממשלה הבאה.

אפילוג אישי קצרצר

עשר שנים מאוחר יותר, כתבתי עם משה זונדר את התסריט לסרט "זהר" על חייו של זהר ארגוב, שביים ערן ריקליס. יצרנו בסרט הקבלה תסריטאית – שהייתה אז שנויה במחלוקת, וזכתה גם ללא מעט ביקורת – בין סיפורו של ארגוב לסיפורו של מנחם בגין.

הסרט נפתח עם אירוע שאותו בדינו מליבנו, לצרכים סמליים, ובו מנחם בגין מגיע בעקבות מלחמת ששת הימים לביקור בבית הספר יסודי בראשון לציון, והילד זהר עורקבי – "נעים הזמירות" של בית הספר – נקרא לשיר לפניו את "התקווה" אבל מאבד את קולו, ומגורש מהבמה בלעג.

ב-1981, כשארגוב בדרכו אל התהילה, אחרי ההצלחה הגדולה של "אלינור", הוא צופה במנחם בגין נושא את "נאום הצ'חצ'חים". זו הייתה הדרך שלנו לחבר בסרט בין ניצחון הליכוד בבחירות 81', לבין התחנה הבאה בקריירה של ארגוב: הניצחון בפסטיבל הזמר 1982 עם "הפרח בגני". חשבנו ששני הסיפורים האלה שזורים זה בזה. היום זה נשמע כמעט מובן מאליו.

ב-1981, כשארגוב בדרכו אל התהילה, הוא צופה בבגין נושא את "נאום הצ'חצ'חים". זו הייתה הדרך שלנו לחבר בסרט בין ניצחון הליכוד לבין התחנה הבאה בקריירה של ארגוב: הניצחון בפסטיבל הזמר עם "הפרח בגני"

ביום חמישי, אחד המגיבים הרבים בטוויטר לציוץ של חן מענית, שציטט את נאום הצ'חצ'חים של בגין, זיהה את המקור והשיב למענית: "זה ציטוט מהסרט זוהר".

לזיכרון ההיסטורי יש דרכים משונות מאוד להתגלגל אל העתיד. כשהוא יוצא מהפילטר של הרשתות החברתיות, לפעמים קשה לזהות אותו.