פרופ' אהרון בן-זאב מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה שיגר לאחרונה שני מכתבי מחאה מנומקים ומפורטים לשרת החינוך יפעת שאשא-ביטון ובהם קובלנה: לטענתו, הליך הבחירה בכלת פרס ישראל הטרייה לפילוסופיה ולמדעי הדתות פרופ' ימימה בן-מנחם היה פגום, השיפוט היה לוקה בחסר ולא הוגן, על גבול המסולף, והשופטים לא ביצעו את תפקידם כהלכה.
בן-זאב לא מנסה להצטנע או להחניק ביקורת. הוא דורש להחזיר את הדיון לוועדה ולדון בהחלטות מחדש כדי לאפשר לו לזכות בפרס, לכל הפחות לצידה של בן-מנחם. בכך הוא נותן ביטוי לתחושות קשות של לא מעט מועמדים בתחומים שונים – רובם אמנם לא מעיזים לצאת נגד התהליך בגלוי, פן יואשמו בצרות עין, חוסר פירגון או סתם קטנוניות.
"אני פונה אלייך בלב כבד ולאחר היסוסים לא מעטים בעקבות החלטת ועדת פרס ישראל לפילוסופיה לשנת תשפ"ב", כותב בן-זאב בתלונה, המתפרסמת כאן לראשונה. "פרס ישראל בתחומים אקדמיים הוא פרס חשוב שהמדינה מעניקה לאנשי אקדמיה… (אבל) במרכז תהליך בחירת הזוכים לא עומדת השאלה מי האנשים הראויים לפרס, אלא מי האנשים הראויים ביותר לפרס. לצערי, ולצער רבים אחרים, במקרים לא מעטים האנשים הראויים ביותר לא זכו בפרס".
"במרכז תהליך בחירת הזוכים לא עומדת השאלה מי האנשים הראויים לפרס, אלא מי האנשים הראויים ביותר לפרס. לצערי, ולצער רבים אחרים, במקרים לא מעטים האנשים הראויים ביותר לא זכו בפרס"
בן-זאב טוען במכתבו כי שיקולים של אפליה מתקנת, נוחות ואפילו תפירה מכוונת של זהות הזוכה מבעוד מועד, פולשים לדיוני ועדות השיפוט של הפרסים ומטים את ההחלטה. במקרה שלו, לדבריו, קל מאד להוכיח זאת: הוועדה התעלמה ממדדים אקדמיים אוביקטיביים בהם הוא מוביל באופן בולט, והכריעה לטובת העדפה מתקנת למועמדת שחשקה בבחירתה.
"בעולם האקדמי, המעמד שלך נקבע על ידי מדדים אובייקטיביים שאף נדרשים להגשה כחלק מהמועמדות", הוא מסביר. "מדובר במדדי h ו- i10. הראשון הוא מדד הבודק פרודוקטיביות של פרסומים מחקריים ואימפקט של ציטוט הפרסומים בכתבי עת, ומשמש מדד ניבוי ליכולת זכייה בפרס נובל. השני הוא מדד שנוצר על ידי 'גוגל סקולר' כדי לדרג את האימפקט של המחבר באמצעות מספר הפרסומים אשר זכו לפחות לעשרה איזכורים בכתבי עת מקצועיים רשמיים.
"יאמר לזכות תקנון פרס ישראל שהכניסו כתנאי למועמדות את ציון המדדים הללו מתוך ניסיון למסגר את מתן הפרסים האקדמיים במדדים אובייקטיביים ולא במערכות קשרים, היכרות או רוח הזמן. אבל בגלל שאין קריטריונים לעבודת הוועדות, אז בפועל חברי ועדת השופטים מתעלמים מהמדדים. וכך נוצרות תוצאות מעוותות בבחירת הזוכים שיכולה גם להביא לניגודי עניינים, שחיתויות או החלטות לא הגיוניות ולא מנומקות".
"בגלל שאין קריטריונים, בפועל חברי ועדת השופטים מתעלמים מהמדדים. וכך נוצרות תוצאות מעוותות בבחירת הזוכים שיכולה גם להביא לניגודי עניינים, שחיתויות או החלטות לא הגיוניות ולא מנומקות"
כמו בקיבוץ, כמו בחברה החרדית
בן זאב מציג בתלונתו לשרת החינוך את הפערים במדדים האקדמיים בינו לבין הפילוסופית ימימה בן-מנחם, הזוכה השנה. באינדקס הראשון, h-index, זוכה בן-זאב לציון של 31 מול 24. באינדקס השני, I10-index , הפער אף גדול יותר: 41 מול 16. מספר האיזכורים האקדמיים הרשמיים של עבודותיו, על פי "גוגל סקולר" הוא כמעט פי שישה: 4,005 מול 697. לטענתו, עם מדדים כאלה, אין כמעט מקום לשיקול דעת.
"כאשר מחפשים את האדם הראוי ביותר, השיקול המרכזי הוא השוואתי. העברת המשקל לדיון השוואתי מחייבת שינוי דפוסי עבודה, כמו למשל אימוץ קריטריונים אובייקטיביים להשוואה. נראה שהצעד הזה לא הופנם בדיוני הוועדות לפילוסופיה".
ברור לך שיגידו: הוא לא קיבל את הפרס, אז הוא מתלונן.
"ברור לי ולכן אני מדבר בעובדות, לא בתחושות. יש פה בעיה גדולה ועמוקה בעלת השלכות שליליות לעולם האקדמיה שרבים וטובים מודעים לה. הרוב לא מוכנים לדבר עליה כי יש פה איזשהו תסמין הקיבוץ או החברה החרדית – הכול נסגר בשקט, בבית. חבל לצעוק. אם עשינו טעויות בוא נסגור אותם בתוך הבית, ואולי בפעם הבאה נתקן. וכך לא סוגרים את זה אף פעם. גם הפעם, השרה לא השיבה לפניותיי ואני לא מופתע".
"יש פה איזשהו תסמין הקיבוץ או החברה החרדית – הכול נסגר בשקט, בבית. חבל לצעוק. אם עשינו טעויות בוא נסגור אותם בתוך הבית, ואולי בפעם הבאה נתקן. וכך לא סוגרים את זה אף פעם"
בן-זאב מעיד כי ניסה להתעמת עם אחד משלושת השופטים שישבו בוועדת הפרס אך קיבל תשובות מתחמקות. "הוא אמר לי שייתכן ששיקול הדעת של הוועדה היה מוטעה, אבל לא רצה להרחיב מעבר לכך. הוא הדגיש שהנתונים היו לפניהם. אז אמרתי לו שקרוב לוודאי שהם לא ייחסו להם חשיבות ולא עשו טבלה משווה של היתרונות והחסרונות. הוא לא השיב על זה, ואני מבין גם למה, כי אין להם נוהל מסודר כיצד מקבלים החלטות".
זמן ישראל ניסה לבדוק את הטענה עם השופטים שישבו על המדוכה בפרס לפילוסופיה ומדעי הדתות. פרופ' שמואל הרוי מאוניברסיטת בר-אילן השיב כי לא הובאה לידי הוועדה דרישתו של בן-זאב לדון מחדש בפרס, וכי "כמובן שלקחנו בחשבון את מספר הפרסומים, את מספר הציטוטים ומדדים שונים, אבל הם היו רק חלק מהקריטריונים החשובים עליהם הסתמכנו בהחלטתנו. השנה היו מספר חוקרים ראויים לפרס, ופרופ' בן-מנחם אכן ראויה ביותר".
אתה יכול לפרט אילו קריטריונים נוספים הינחו את הוועדה מלבד מדדים אובייקטיביים?
"לא. הדיונים בוועדת השופטים הם חסויים – ומסיבות טובות. מובן כי בהתחשב במועמדים האחרים, במיוחד המצויינים ביותר שבהם, לא רצוי להיכנס לפרטים".
גם השופט פרופ' דני סטטמן, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה סבור שאין לפרט את הקריטריונים לפיהן עובדת הוועדה. תחילה התחמק ממענה לטענות לפיהן לא מתחשבים במדדים המדויקים: "לא מעניין אותי לדבר על זה", השיב. בהמשך השיחה הציע הסבר כללי, שלא עונה בהכרח למקרה המדובר.
"אני יכול לתת לך תשובה שאני לא יודע אם היא תעזור לך: בוועדה שלנו כמו בכל הוועדות לוקחים בחשבון שיקולים רבים ומגוונים כולל הערכות כמותיות ואחרות. לוקחים בחשבון קריטריונים רבים. זה לא מדע מדויק. יכול להיות שלמישהו יש 50 פירסומים ולמישהו אחר פרסום אחד אבל הוועדה תחשוב שהפרסום הבודד הרבה יותר נחשב".
"לוקחים בחשבון קריטריונים רבים. זה לא מדע מדויק. יכול להיות שלמישהו יש 50 פירסומים ולמישהו אחר פרסום אחד אבל הוועדה תחשוב שהפרסום הבודד הרבה יותר נחשב"
בן-זאב מצביע על בעיה נוספת בפרס לפילוסופיה: לפני כמה שנים החליט שר החינוך דאז נפתלי בנט על איחוד בין פרסי הפילוסופיה ומדעי הדתות. כעת מחולק הפרס פעם בשש שנים, וגם אז לא בהכרח לפילוסופים מובהקים.
"מדובר בצעד פוליטי מובהק במטרה לקרוץ למחנה מסוים. זהו צעד שפוגע בתחום שלי, כי לתחומי הדת יש כבר פרסים: במחשבת ישראל בתלמוד ובמקרא. מדובר בפלישה לא ראויה, והעיסוק הפילוסופי אינו זהה לעיסוק במדעי הדתות. וכך נוצר שעטנז שלא אחת בוועדות יושבים יותר מומחים בדתות מאשר בפילוסופיה, ולא אחת לא פילוסופים מובהקים מקבלים את הפרס בתחום שלנו".
לביקורת הזאת על הרכב הפרס שמשתנה מטעמים פוליטיים שותפים גם חלק מחברי ועדת השופטים עצמה. "אני מסכים שהקיבוץ הזה שחיברו בין כמה תחומי פרס בוועדה אחת הוא לא רעיון טוב", אומר פרופ' סטטמן. "לכל תחום יש את המאפיינים המיוחדים לו. גף פרסי ישראל לוקח סוציולוגיה ומדעי המדינה או פילוסופיה ומדעי הדתות ומחבר ביניהם, אבל זה לא פתרון אידיאלי".
במשרד החינוך סירבו להתייחס לטענותיו של בן-זאב: "התלונה הועברה לגורם המקצועי והפונים קיבלו מענה. מטבע הדברים, רק מועמד אחד מקבל את הפרס. ניתן להגיש מועמדות פעם נוספת בסבב הבא".
בן-זאב אומר כי להד"ם. "לא קיבלתי שום מענה לא מהשרה ולא מהמשרד, להוציא הודעה אוטומטית כי פנייתי התקבלה".
באשר לטענה העקרונית על העדר התייחסות למדדים אובייקטיביים, השיבו במשרד החינוך: "תקנון הפרס קובע עיקרון מנחה של הצטיינות ופריצת דרך ומותיר לכל ועדת שיפוט את החירות לקבוע אמות מידה נוספות. אכן היקף הפרסומים והבמות בהן פורסמו מאמרים ומחקרים הם קריטריון חשוב אך לא בלעדי בבחירת הזוכה". גם במשרד החינוך לא סיפקו קריטריונים נוספים.
ערפל אחד גדול
דבריו של בן-זאב מקבלים חיזוק גם מפרופ' אסא כשר, בעצמו חתן פרס ישראל לפילוסופיה בעבר. פרופ' כשר סירב להתייחס לסוגיית המדדים האקדמיים ולמחלוקת סביב הפרס השנה, אבל מסכים עם הטיעונים העקרוניים. "הרעיון שמערבבים בין פרסים הוא בעייתי. כשיש לך ועדה שחלק מחבריה לא מתעסק בפילוסופיה אלא בנושאים אחרים, זה לא אופטימלי.
פרופ' אסא כשר: "הרעיון שמערבבים בין פרסים הוא בעייתי. כשיש לך ועדה שחלק מחבריה לא מתעסק בפילוסופיה אלא בנושאים אחרים, זה לא אופטימלי"
"איך הוועדות האלה מחליטות זה באמת ערפל אחד גדול. אני לא מכיר הודעה של משרד החינוך שבה נאמר 'הנה מה שאנחנו מצפים מהוועדה'. אני לא מכיר חוות דעת משמעותית. הכל מעורפל. יש טעם לסודיות סביב תוכן דיוני הוועדה, אבל הקריטריונים צריכים להיות שקופים. הציבור זכאי לדעת מה הנתונים העומדים בפניה.
"אני לא מכיר הודעה של משרד החינוך שבה נאמר 'הנה מה שאנחנו מצפים מהוועדה'. אני לא מכיר חוות דעת משמעותית. הכל מעורפל. יש טעם לסודיות סביב תוכן דיוני הוועדה, אבל הקריטריונים צריכים להיות שקופים"
"כשאני הייתי שופט בוועדה כזו לפני כמה שנים, לא היו כללים. היינו מקבלים תיקים על מועמדים, כולנו קראנו אותם והגענו לפגישה. פעם אחת כשישבתי בוועדה היתה הסכמה על זהות המועמד ובפעם השנייה לא הייתה – אז לא חילקו את הפרס".
תחושות החמיצות כלפי התהליך כמובן לא נעצרות בפרס לפילוסופיה. בדיקת זמן ישראל העלתה מקרים נוספים בהם עבודת השיפוט הותירה תהיות לגבי אופן ההצהרה על ניגודי עניינים, וסימני שאלה לגבי אופן בחירת השופטים, מספרם, זהותם או התוצאה הסופית.
למעשה, הציבור בישראל כבר התרגל למחזה האבסורדי שבו כמעט כל שנה מעיבים על תהליך הבחירה ויכוחים פוליטיים וטענות להליכי בחירה פגומים ושיקולים לא נכונים שליוו את מתן הפרסים. לעיתים אלה מגיעים לפתחו של בית המשפט, ולעיתים מאווררים בתקשורת באופן שהופך מוסד בעל מטרות נעלות וחשובות לפסטיבל של סקנדלים מיותרים.
ד"ר אור ברק, אשר עבודת הדוקטורט שלה על פרס ישראל הפכה לספר "פרס ישראל – הפוליטיקה מאחורי התהילה", אומרת שהשיטה המקולקלת מזמינה את המחדלים והמריבות.
"הכל מתחיל ממה שמקובל לקרוא לו 'האזור האפור'. רוב הטענות של מועמדים וגם טענות שאני נחשפתי אליהן הן לכאורה מהתחום האפור. אבל צריך להבין שהאפור משרת את השיטה של פרס ישראל. הוא מאד נוח למשרד החינוך ולממשלה. כשיש 'אפור' אז בעצם אי אפשר לטעון כלום. אף טענה לא מתקבלת וגם לא ניתנת לבדיקה. ומה שנשאר זה הרבה עשן שמעכיר את כל התהליך.
"אם היו כללים וחוק ותקנון, אם התהליך היה שקוף יותר ופחות נסתר, היה הרבה פחות אפור. לכן מה שנראה לאחד אפור הוא לשני לבן ולשלישי שחור. השיטה סביב פרס ישראל מקדשת את המקרים האלה ולכן הם חוזרים כל פעם מחדש, וימשיכו לחזור עד שמישהו יתעשת ויעשה סדר בברדק סביב פרס ישראל".
ואכן, כבר ב-2010 הצביע דוח מקיף של מבקר המדינה על תהליך קבלת החלטות שגוי בפרס ישראל ומנה שורה של המלצות אשר בכוחן להגביר את האמון בפרס החשוב והיוקרתי ביותר המוענק בישראל – אשר במהותו הינו סמל לאומי, אבל בפועל גם מסייע לקידום המקצועי של זוכיו ולעיתים קרובות גם תורם לרווחתם הכלכלית.
מבקר המדינה המליץ על מינוי ועדה מקצועית אשר תהיה "אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו" וכן "תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס". עוד המליץ המבקר על עריכת פרוטוקול סודי של דיוני ועדות השופטים, שיהיה חשוף רק למי שקשור להליך הבחירה אך "יאפשר קיום בקרה על התהליך אם יתעורר צורך בכך".
מבקר המדינה המליץ על מינוי ועדה אשר תהיה "אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו" וכן "תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס"
את אופרציית פרס ישראל מנהל גף פרס ישראל ממשרד החינוך, על אף שלחלק ניכר מהפרסים אין נגיעה ישירה (או אפילו עקיפה) לתחומי החינוך, ועל אף שזהותו של השר מתחלפת תדירות והמשרד עצמו משמש כלי משחק פוליטי במשאים ומתנים הקואליציוניים.
ואכן, מבקר המדינה הפציר בממשלה לבחון את העברת האחריות להענקת הפרס לגורם ממלכתי דוגמת נשיא המדינה כדי "לשמור על הציביון הממלכתי-יוקרתי", צעד שיכול להקטין את הטענות לפוליטיזציה. גם בסוגיה של חשש לניגוד העניינים של שופטים, סבר המבקר כי משרד החינוך צריך לוודא "בכל תחום פרס" כי לשופטים שנבחרו אין זיקה למועמדים.
הדיון בוועדת ביקורת המדינה שהתקיים בעקבות דוח מבקר המדינה ממחיש את הפער העצום בין הרצוי למצוי. נציגת מבקר המדינה סיפרה לחברי הכנסת כי "בפועל נקבעו חברי ועדות השיפוט על ידי יועץ השר, בהליך חשאי, בלתי מתועד ובלתי שקוף. לא נקבעו אמות מידה לבחירת השופטים".
שר החינוך דאז גדעון סער קיבל החלטה לאמץ את מסקנות הדוח, מבלי לשנות את הדברים המהותיים שאותו דוח ממליץ עליהם. בדיון בוועדת הביקורת הבהיר כי על אף ההמלצות והפוליטיזציה, לא יתרום להוצאת הפרס ממשרדו. "אם הדבר לא שבור – אל תתקן אותו", אמר.
בדיון בוועדת הביקורת הבהיר שר החינוך דאז גדעון סער כי על אף ההמלצות והפוליטיזציה, לא יתרום להוצאת הפרס ממשרדו. "אם הדבר לא שבור – אל תתקן אותו", אמר
גם שרי החינוך שאחריו סירבו לוותר על העוצמה הפוליטית הכרוכה בבחירה בזוכי פרס ישראל, ופרופ' ברק מבהירה שבפועל אף אחת מההמלצות המרכזיות של מבקר המדינה לא יושמה. "אין חוק פרס ישראל, התקנון נותר מיושן ולא רלוונטי, אין כל פרוטוקול שאפשר לבדוק, אפילו לא תרשומת בסיסית של השיח בוועדה. הכל מבוסס רק על מה שאנשים אומרים. זה לא רציני ולכן המצב הגרוע הזה נמשך שנים".
במשרד החינוך מאשרים ללא נימוק, שמה שהיה הוא שיהיה: "ככלל, יש מקום לבחון אחת לכמה שנים האם יש מקום לשינויים בתקנון. המלצות המבקר נשקלו בכובד ראש ולפי שעה לא הוחלט על הכנסת שינויים".
עוצמת ועומק אחיזתה של המערכת הפוליטית בפרס התקבעה כבר מראשית הדרך, עוד בישיבה הראשונה שהתקיימה במשרד ראש הממשלה ביוני 52', אז נוסחו קווי המתאר לתקנון אשר הותירו סמכויות נרחבות בידי משרד החינוך גם בבחירת השופטים, כנגזר מהבחירה, בהשפעה על זהות הזוכים בפרס.
בין היתר נקבע אז ששר החינוך ימנה שופט אחד בכל ועדה מטעם משרד החינוך. לאורך השנים בוצעו מספר שינויים בדרישות ובתקנות סביב בחירת הזוכים וטקס הענקת הפרסים, אבל לפיתת המערכת הפוליטית נותרה בעינה.
נקבע אז ששר החינוך ימנה שופט אחד בכל ועדה מטעם משרד החינוך. לאורך השנים בוצעו מספר שינויים בדרישות ובתקנות סביב בחירת הזוכים וטקס הענקת הפרסים, אבל לפיתת המערכת הפוליטית נותרה בעינה
"מדוע אנחנו מתפלאים כל פעם מחדש כשמתעורר סקנדל כזה או אחר?" אומרת ד"ר ברק. "מספיק להסתכל על הסיפור סביב פרופ' עודד גולדרייך, שאנחנו עדיין עסוקים בו יותר משנה אחרי החלטת הוועדה להעניק לו את הפרס, כדי להבין עד כמה התהליך פגום.
"כמה זה מביך כשעומדים מול בג"ץ שאמור לפסוק ומתקשה לעשות זאת כי אין לו חוק להסתמך עליו, והתקנון מיושן ופגום ולא עודכן בעצם מאז 1953 כשהתחילו להעניק את הפרס. ולכן כל פעם בג"ץ משדר את המסר שאין לו כלים לשפוט ושיפסיקו להביא את הסוגיות האלה לפיתחו".
החלטה הלוקה בפגם חמור
בג"ץ נדרש פעמיים בשנה האחרונה להתייחס לפלונטר סביב בחירתו של פרופ' גולדרייך כחתן פרס ישראל לחקר המתמטיקה ומדעי המחשב – בחירה אשר בוטלה על ידי שר החינוך לשעבר יואב גלנט בנימוקים פוליטיים מובהקים המתבססים על תמיכתו לכאורה של גולדרייך בקריאה לחרם על ישראל.
תחילה נאלצו השופטים לבטל את שלילת הפרס (שלילה שנעשתה בניגוד מפורש לעמדת ועדת השופטים) ולהחזיר את הנושא לשר החינוך. בחודש שעבר נאלצו לדון בכך שנית אחרי שגם שרת החינוך הנוכחית שאשא-ביטון, שהחליפה את גלנט, בחרה לתמוך בהחלטת קודמה – על אף שגולדרייך הבהיר במכתב שהגיש לוועדת השופטים כי אינו תומך ומעולם לא תמך בתנועת ה-BDS הקוראת לחרם על מדינת ישראל.
"הפעם עתרה, באופן תקדימי, ועדת השיפוט כולה נגד השרה הממונה עליה – פעולה שהעצימה גם בעיני השופטים את הפארסה שבה הועדה שמשרד החינוך בחר יוצאת נגד השרה שבחרה בה.
"ושוב נדרש בית משפט זה לעסוק בפרס ישראל", כתב השופט יצחק עמית בפתח פסק הדין. "יש להצר על כך שפרס כה יוקרתי ובעל מוניטין ואירוע מאחד ומרומם לב כמו טקס פרס ישראל, הופך כמעט באופן קבוע למקור מחלוקת ופילוג".
עמית ציין כי "תחושה לא נוחה אופפת אותנו, כל אימת שאנו נדרשים בעל כורחנו להתפלפל בשאלות של הענקת פרס… ספק רב אם העניין שפיט, אם בית המשפט הוא הכתובת המתאימה לדון בדבר ולהכריע בו".
"תחושה לא נוחה אופפת אותנו, כל אימת שאנו נדרשים בעל כורחנו להתפלפל בשאלות של הענקת פרס… ספק רב אם העניין שפיט, אם בית המשפט הוא הכתובת המתאימה לדון בדבר ולהכריע בו"
לבסוף הוא פסק כי "לא נשקלו השיקולים המתאימים על ידי שר החינוך", ולפיכך "נשיב את העניין אל שרת החינוך, על מנת שתשקול את הסוגיה כדבעי ותחליט כהלכה".
במילים אחרות, השופט יצחק עמית מעקר סופית את הנימוקים של גלנט לשלילת הפרס מפרופ' גולדרייך. בהחלטה מבקרת בחריפות השופטת יעל וילנר, שהצטרפה לעמדתו של עמית, את השרה שאשא-ביטון, באמירה הממחישה עוד יותר עד כמה מומלץ להרחיק את המערכת הפוליטית מהטריטוריה של הפרס:
"שרת החינוך חרגה מאמות המידה המצומצמות ביותר שנקבעו בפסיקה להתערבות בהחלטת הוועדה, בדברה בשני קולות. הקול האחד…החריגה השרה בפועל את איזור יהודה ושומרון מתחולת שיתוף הפעולה האקדמי של ישראל והאיחוד האירופי. בקולה האחר – החליטה לשלול מפרופ' גולדרייך את פרס ישראל בגין קריאתו לאותה החרגה. חוסר קוהרנטיות זה, לצד התעלמותת שרת החינוך בהחלטתה מחתימת הממשלה על הסכם שיתוף הפעולה – הם שהביאוני לכלל מסקנה כי ההחלטה לוקה בפגם חמור המצדיקה התערבות בית משפט זה".
מאז החלטת בג"ץ ממשיכה שרת החינוך שאשא-ביטון להסתבך במסריה. מחד צייצה בטויטר כי מרגע שבג"ץ "בחר להעביר אליי את ההכרעה היה נכון שיכבד אותה" (כלומר יאפשר לא להעניק את הפרס לגולדרייך), מאידך הבהירה כי על אף שהיא מתנגדת למסירת הפרס לאדם אשר "קורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי" היא מכבדת את החלטת בג"ץ.
אמנם "מכבדת" – אבל מיהרה להודיע כי תחרים את טקס הענקת הפרס (אותו הפרס שהיא מעניקה כשרה הממונה). כדי להיעדר מטקס שמתקיים במשרד שהיא אחראית לו, נאלצה שרת החינוך למרבה האירוניה להצטייד ב"חוות דעת משפטית" שמאפשרת לה להעדר מהאירוע הצנוע, שאפילו לא שימש חלק מטקסי יום העצמאות.
כדי להיעדר מטקס שמתקיים במשרד שהיא אחראית לו, נאלצה שרת החינוך למרבה האירוניה להצטייד ב"חוות דעת משפטית" שמאפשרת לה להעדר מהאירוע הצנוע
בכך השלימה השרה סיבוב מרשים של הפארסה שתחילתה בשלילת פרס מקצועי בידי מערכת פוליטית, המשכה בוויכוח משפטי נפתל מול בית משפט נבוך שנדרש לשפוט בנושא ללא חוק או כללים מעודכנים, וסופה באקורד סיום המעקר באופן סופי את כל ההוד וההדר שהיו אמורים להתלוות להענקת הפרס החשוב במדינת ישראל.
יותר משנה אחרי שהסאגה החלה, פרופ' ענר שלו ששימש חבר ועדת השופטים שנאלצה להילחם בשרה, עדיין רותח. "זאת סיטואציה חסרת תקדים, כאילו מתעניינים יותר בדעות פוליטיות של מועמד מאשר בתחום המחקרי שלו", אמר לרינו צרור בראיון בגלי צה"ל.
"היינו די בהלם בוועדה מהנושא הזה. הוועדה המליצה פה אחד על מועמד חזק מעין כמוהו שההישגים המדעיים שלו הם גם תרומה עצומה לביטחון המדינה, וזה שאנשים מערבים פה פוליטיקה וחתימה על עצומות זה שערורייה".
"היינו די בהלם בוועדה מהנושא הזה. הוועדה המליצה פה אחד על מועמד חזק מעין כמוהו שההישגים שלו הם גם תרומה עצומה לביטחון המדינה, וזה שאנשים מערבים פה פוליטיקה וחתימה על עצומות זה שערורייה"
שלו אישר כי פוליטיקאים ביקשו מהועדה להשתתף בציד מכשפות נגד מועמד. "היה חיפוש מכוון כדי להכשיל אותו מצד שר החינוך… ואפילו נדרש מאיתנו למצוא פרטים בעייתיים לוודא שהפוליטיקה שלו בסדר לטעמו של השר. כן ביקשו מאיתנו לחפש. ואנחנו אמרנו 'אנחנו חוקרים, לא חוקרים פרטיים'. אני די מזועזע ששרת החינוך לא מצאה לנכון להגיע וגם זה חסר תקדים".
שאשא-ביטון: יש הבדל בין דעה לבין קריאה לחרם
כל ההתנהלות המעיקה סביב הפרס לגולדנרייך העיבה כמובן גם על פרס התיאטרון שניתן השנה לבמאי והשחקן הותיק עודד קוטלר, אשר הפך לאויב הימין לאחר "נאום הבהמות" המפורסם. מירי רגב וגורמים אחרים בליכוד ראו בכך יריקה מכוונת בפרצופה של הממשלה הקודמת, וכך, בצדק או שלא, גם פרס התיאטרון הוכתם בפוליטיזציה.
היו מי שתהו מהם השיקולים המנחים את שאשא-ביטון: מדוע מעשיו של גולדרייך הופכים אותו לפסול בעיניה בעוד שאמירותיו של קוטלר לא? מה הקריטריונים לפסילת מועמד ראוי בגלל עמדותיו, וממתי הפכו אמירות ואמונות פוליטיות לקריטריון לקבלת פרס ישראל בתחום מקצועי?
שאשא-ביטון בתגובתה לזמן ישראל ניסתה להסביר: "הבעת עמדה פוליטית איננה חלק ממערך השיקולים של ועדת הפרס ואינני עוסקת בדעותיהם הפוליטיות של המועמדים. אך במקרה של פרופ' גולדרייך, מדובר באדם שתומך ומעודד אקטיבית חרם על מוסד אקדמי ישראלי, חתם על עצומה שהלכה למעשה מכשירה את תנועת ה-BDS, הפועלת במוסדות הבינלאומיים נגד קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל כן אין מדובר עוד ב'הבעת עמדה פוליטית'.
"עידוד ה-BDS הינו עידוד לשנאת מדינת ישראל, פגיעה בצביונה היהודי והדמוקרטי, ועלול אף לעודד פגיעה פיזית בישראלים. פגיעה במדינה שאמורה להעניק את הפרס, הופכת אדם שכזה ללא ראוי לקבל פרס ממלכתי מהמדינה".
בג"ץ לא הסכים עם עמדתך וביקר אותך בחריפות.
"ראשית אומר, שאני לא מסכימה עם הביקורת של בג"ץ בעניין הזה. מרגע שבג"ץ החזיר את ההכרעה אליי בעניין גולדרייך, היה עליו לכבד אותה ולא להתערב. אני מכבדת את הפסיקה, אבל לא חייבת להסכים איתה. אני גם לא מקבלת את הטענה כאילו עצם העובדה ששר החינוך הוא זה שמאשר ומעניק את הפרס פוגמת במוסד פרס ישראל או באובייקטיביות של הבחירה של הוועדה.
"אני לא מסכימה עם הביקורת של בג"ץ בעניין הזה. מרגע שבג"ץ החזיר את ההכרעה אליי בעניין גולדרייך, היה עליו לכבד אותה ולא להתערב. אני מכבדת את הפסיקה, אבל לא חייבת להסכים איתה"
"כעובדה, כבר 69 שנים פרס ישראל – שחשוב לזכור החל כיוזמה של שר החינוך והתרבות כאות הוקרה לחוקרים באקדמיה ואנשי תרבות – ובאופן טבעי היו לעיתים מחלוקות לגבי הפרסים לאורך השנים, ועדיין הפרס הוא מהפרסים היוקרתיים והנחשבים ביותר שהמדינה מעניקה כהערכה לאזרחיה, ובעיני זה מדבר בעד עצמו ובעד התהליך".
ובכל זאת, בכל שנה פורץ לפחות סקנדל פומבי אחד ולפעמים יותר. פעמים רבות נובע הסקנדל מהעדר קריטריונים ברורים, ממעורבות פוליטית של השרים, מתקנון פגום, מהסדר ניגודי עניינים חלקי ועוד. האם אינך סבורה שיש מקום לבחון מחדש את הנהלים סביב הפרס?
"קודם כל צריך לזכור שהרוב המוחלט של הזוכות והזוכים היו בקונצזוס, והיו בודדים שעוררו מחלוקות. אני מניחה שמחלוקות גם ימשיכו להיות, זה טבעי לחלוטין במדינה דמוקרטית. זה לא מעיד בעיניי על בעיה בתהליך. לצד זאת, אם יהיו הצעות קונקרטיות לשיפורים בעתיד בהליך הבחירה, אני ודאי שלא שוללת. אני בעד לייעל, לשפר ולהתאים לתקופה וכל הצעה נבחנת לגופה".
"הרוב המוחלט של הזוכות והזוכים היו בקונצזוס, והיו בודדים שעוררו מחלוקות. אני מניחה שמחלוקות גם ימשיכו להיות, זה טבעי לחלוטין במדינה דמוקרטית. זה לא מעיד בעיניי על בעיה בתהליך"
אלא שבניגוד לדבריה של שרת החינוך, משנה לשנה נדמה שהאווירה סביב פרס ישראל הופכת עכורה יותר, והוא הופך לכלי שרת טבעי כמעט להטחת רפש בין מפלגות. מיד אחרי ששלמה גרוניך השמיע בשבוע שעבר את אמירותיו הגזעניות בהופעה בעין-גב ("אין כאן צ'חצ'חים") מיהרה מירי רגב לפנות ישירות אל שאשא-ביטון בטויטר עם המלצה עוקצנית להעניק לגרוניך את פרס ישראל.
"אני חושבת שיש משהו כל כך אבסורדי בכל הנושא של פרס ישראל", מסכמת ד"ר ברק. "מלכתחילה זה פרס גדול מדי בשביל שישב תחת משרד החינוך ואפשר לתת המון נימוקים מדוע זה לא הגיוני. אבל נניח שכבר הוחלט שהוא חונה במשרד החינוך – בכלל לא ברור בשביל מה נותנים אותו.
ערה ?@sbyifat
אם חסר לך מישהו לפרס ישראל… pic.twitter.com/5DrTG6XRBk— מירי רגב (@regev_miri) April 19, 2022
"תמנפו אותו כדגל חינוכי לדורות הצעירים, תנגישו את החתניות והחתנים כמודלים של מופת חינוכי, שכל אחד מהם יספק השראה בתחומו. אם אין שום משמעות חינוכית סביב המסר של הפרס וכל מה שנשאר זה עיסוק בסקנדלים, אז בשביל מה נותנים אותו בכלל? כואב לי להגיד את זה, אבל קשה מאד להבין מה הערך המוסף של פרס ישראל כיום ולמה בכלל צריך אותו".
"אם אין שום משמעות חינוכית סביב המסר של הפרס וכל מה שנשאר זה עיסוק בסקנדלים, אז בשביל מה נותנים אותו בכלל? קשה מאד להבין מה הערך המוסף של פרס ישראל כיום ולמה בכלל צריך אותו"
תגובות
דוברו של גדעון סער מסר: "השר סער לא סבר בשעתו שיש מקום להצעות כגון הוצאת הפרס ממשרד החינוך וכיו"ב. גם היום אין השר סער סבור שיש צורך בשינויים כאלה. הוא גם אינו מקבל את הטענה בדבר 'פוליטיזציה' של תהליך הבחירה".
ממשרד החינוך נמסר: "פרס ישראל הינו פרי יוזמה של שר החינוך והתרבות מלפני כ 70 שנה. הפרס נועד להוקיר את בכירי החוקרים באקדמיה ואנשי היצירה והתרבות. ככלל, יש מקום לבחון אחת לכמה שנים האם יש מקום לשינויים בתקנון. המלצות המבקר נשקלו בכובד ראש ולפי שעה לא הוחלט על הכנסת שינויים.
"כאמור לעיל, פרס ישראל הינו פרי יוזמה של שר החינוך והתרבות מלפני כ 70 שנה. האכסניה הזו ראויה, מקצועית ואובייקטיבית לא פחות מכל חלופה אחרת. הממונה על פרס ישראל הוא עובד משרד החינוך מקצועי ופועל ללא כל משוא פנים. מכל מקום, כל שר רשאי לבחור את יועציו לפי שיקול דעתו".
"נושא הפרוטוקולים נידון בבג"ץ והתקבלה עמדת המדינה, לפיה יש להימנע מרישום פרוטוקול ולהסתפק בהנמקה מפורטת לבחירה בזוכה, כדי לאפשר דיון פתוח ורחב במגוון השיקולים לבחירת הזוכים. שמותיהם של יתר המועמדים, נותרים חסויים, כדי להימנע מהלבנת פניהם ומדיון פופולרי, מי היה ראוי יותר לקבל את הפרס כאשר מלוא ההמלצות והנתונים אינם ידועים לציבור".
* * *
בחלק השני, שיתפרסם מחר: ניגודי העניינים סביב השיפוט בפרס ישראל
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
דבריך יונתן מחזקים את עמדתי בהקשר לכשל מקצועי ועוול מוסרי בעבודת הוועדה ובתהליך כולו.
במכתבי לשרת החינוך לא ביקשתי להעניק לי את הפרס, אלא כתבתי: "אני מבקש להחזיר את הדיון לוועדת פרס ישראל בפילוסופיה תשפ"ב, כדי שתקבע אם, לאור הנתונים המובהקים הקיימים, יש להוסיף זוכה נוסף לפרס. אני רוצה להדגיש שאינני מבקש לבטל את הענקת הפרס לזוכה שהוכרזה, שאינה אשמה בכשל".
אינני יודע מי היו המעומדים האחרים לפרס ולכן לא עשיתי להם בדיקת הישגים—ביקשתי שהוועדה תעשה זאת.
לאור הנתונים של פרופסור יוסף אגסי, ברור שהוא ראוי ביותר לפרס, ועולה אף תהייה מדוע הוא לא קיבל את הפרס בשנים קודמות.
אהרון בן-זאב
ברשות פרופסור בן-זאב נערוך השוואה נוספת, בינו לבין פילוסוף מוערך אחר, פרופסור יוסף אגסי מאוניברסיטת תל אביב.
"באינדקס הראשון, h-index, זוכה בן-זאב לציון של 31 מול 34. באינדקס השני, I10-index , הפער אף גדול יותר: 41 מול 116. מספר האיזכורים האקדמיים הרשמיים של עבודותיו, על פי "גוגל סקולר" הוא כמעט פי אחד וחצי: 4,005 מול 7,346. לטענתו, עם מדדים כאלה, אין כמעט מקום לשיקול דעת."
גם פרופסור אגסי לא זכה בפרס. מדוע לא טוען פרופסור בן-זאב שהפרס מגיע לפרופסור אגסי שכן לפי מדדים אלו הוא מוביל בפער גדול על פרופסור בן-זאב???