ינאל ג'בארין יוצא מבית הוריו בשכונת אל-דאהר באום אל-פחם. זו שכונה שהפחמאווים קוראים לה בצחוק "סביון של אום אל-פחם", ולפעמים סתם "השכונה החדשה". השכונה של הפריבילגים. אום אל-פחם הראשונה.

כאן, במקום שבו הרחובות רחבים ומסודרים כמו בערים היהודיות, הבתים והגינות מטופחים, ומכוניות חדשות חונות לצד הדרך, אפשר לקבל הצצה למה שאום אל-פחם יכולה להיות, אם רק ייפתרו בעיות היסוד שמושכות את המקום למטה כבר עשרות שנים.

כאן גם אפשר לשים לב ללוקיישן המרהיב של היישוב – מתווכי נדל"ן הרי אוהבים להזכיר תמיד שלוקיישן הוא כל הסיפור – ועוד מעט, כשנסתובב ליד הפסגה של אום אל-פחם, ליד המסגד שלצד קברו של שייח' אסכנדר, כשג'בארין יתגאה ב"פארק החדש שפתחו פה רק לפני שבוע", נקבל את הלוקיישן הזה במלוא הדרו:

עם הים התיכון במערב, מבט פתוח צפונה עד הרי הגליל (ביום בהיר וצלול אומרים שאפשר לראות מכאן אפילו את פסגת החרמון), יערות הכרמל המוריקים מסביב, ולמטה כביש החוף. חצי שעה ימינה לחיפה, פחות משעה שמאלה לתל אביב. בתנאי שמצליחים לחמוק מהפקקים.

עם הים התיכון במערב, מבט פתוח צפונה עד הרי הגליל (ביום בהיר וצלול אומרים שאפשר לראות מכאן אפילו את פסגת החרמון), יערות הכרמל המוריקים מסביב, ולמטה כביש החוף

שכונת אל-דאהר לא מייצגת את אום אל-פחם, את זה כולם טורחים להזכיר. זו לכל היותר השכונה שבתיה היפים והגדולים גורמים ליהודים רבים, שחולפים למטה בכביש 65, להרים את המבט, להתפעל ולמלמל משהו על זה ש"מה רע להם, לערבים? תראו איזה מבצרים הם מרימים פה".

שכונת אל-דאהר באום אל-פחם, אפריל 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

ינאל ג'בארין דווקא מייצג את אום אל-פחם, ואפילו בהצלחה. הוא בן 25, מסיים בקרוב את התואר הראשון בתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כבר הספיק לבלוט כאקטיביסט בהפגנות בלפור. את אירועי מאי 2021 בערים המעורבות הוא סיקר ל"הארץ", כשהשתתף בפרויקט "הארץ 21" של העיתון.

הוא ריכז את פרויקט מסיק הזיתים של "רבנים למען זכויות אדם", עבד בהתנדבות במחלקת הדוברות של הפועל ירושלים, שאותה הוא אוהד, וכיום הוא מרכז את פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת של עמותת "סיכוי – אופוק".

ג'בארין גדל והתחנך באום אל-פחם. עמד על דעתו הפוליטית בתנועות הנוער של בני הכפר והתנועה הקומוניסטית. הוא מדבר על עיר ילדותו באהבה גדולה. אבל בכלל לא בטוח שהוא יישאר לגור בה.

הצלפים של אליק רון

ינאל ג'בארין נולד ב-1997. אביו, סעיד ג'בארין, הוא כימאי שלמד באיטליה ועובד בחברת "טבע". אמו, רנא ג'בארין, הייתה גננת ומזכירת בית ספר ועובדת היום בעיריית אום אל-פחם.

ינאל הוא הבן הבכור ויש לו שתי אחיות צעירות ממנו, הדיל ודארין, שנולדה ב-25 בספטמבר 2000, שלושה ימים לפני שאריאל שרון עלה להר הבית וחמישה ימים לפני שפרצו מהומות אוקטובר 2000, האירוע שבמידה רבה מעצב את החיים באום אל-פחם בשני העשורים האחרונים. אירוע שרוב היהודים כבר בקושי זוכרים, אבל באום אל-פחם השפעתו נוכחת עד היום.

מהומות באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

"דארין נולדה בחודש השביעי להריון. היא הייתה בפגייה בנצרת. אמא שלי הייתה צריכה לנסוע אליה כל יום, ולעבור בדרך את ההפגנות ומחסומי המשטרה", אומר ינאל, "וזה לא היה פשוט. אני הייתי אז בן שלוש. ככה שאני לא זוכר הרבה. רק מסיפורים.

"אבל מאז ועד היום, אנחנו מציינים בעיר את אירועי אוקטובר 2000 דרך כנסים פוליטיים, ציור גרפיטי וביום עצמו מבקרים בבתי הקברות ואת המשפחות השכולות. זה אחד הימים שמסמלים כמה אום אל-פחם היא פוליטית וכמה הזהות הלאומית נוכחת באופן בולט".

"אנחנו מציינים בעיר את אוקטובר 2000 דרך כנסים פוליטיים, ציור גרפיטי וביום עצמו מבקרים בבתי הקברות ואת המשפחות השכולות. זה אחד הימים שמסמלים כמה העיר פוליטית וכמה הזהות הלאומית נוכחת"

אירועי אוקטובר 2000 החלו בהפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם אחיהם הפלסטינים מעבר לקו הירוק – שעובר סמוך מאוד לאום אל-פחם. ח"כ עבד אל-מאלכ דהמשה, שהיה אז יו"ר רע"ם – התנועה שמונהגת היום על ידי מנסור עבאס וחברה בקואליציה – קרא לערביי ישראל לצאת ולהגן על מסגד אל אקצא ואיים: "נשבור ידיים ורגליים לשוטר שיהרוס בית ערבי. הציבור הערבי עובר תקופה קשה. אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה חדשה, גדולה ועממית של ערביי ישראל".

אום אל-פחם הפכה מהר מאוד למוקד הבולט של ההפגנות. ב-1 באוקטובר 2000 נערכה בעיר הפגנה גדולה, שבסיומה רוב המשתתפים התפזרו לבתים בשקט. קבוצת צעירים מבין המפגינים ירדה לכביש ואדי ערה, חסמה את אותו והחלה לידות אבנים על המכוניות, ועל השוטרים שהגיעו לפזר אותם. הרוחות התלהטו.

השוטרים הגיבו בירי כדורי גומי וגז, ומאוחר יותר קיבלו הוראה להשתלט על גבעת "הבית האדום", ששולטת מלמעלה על חלק מהאזור. במהלך ניסיונות ההשתלטות הותקפו השוטרים באבנים ומוטות ברזל. אחד המפגינים השליך לעבר השוטרים בקבוק תבערה ונענה באש חיה.

מהומות באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

מהירי נהרגו אחמד אברהים ג'בארין ומוחמד אחמד ג'בארין. שניהם בני המשפחה המורחבת של ינאל ג'בארין ("אחמד אברהים למד בתיכון שלי ואני מכיר את המשפחה שלו. מוחמד אחמד הוא מאותה משפחה מורחבת אבל אין קרבה גדולה"). 40 מתושבי אום אל-פחם ושבעה שוטרים נפצעו ביום הראשון של אירועי אוקטובר. המשטרה נסוגה מהמקום.

למחרת התחדשו ההפגנות, והפעם המשטרה שלחה לאום אל-פחם צלפים, שפעלו תחת פיקודו של מפקד המחוז הצפוני דאז, ניצב אליק רון. מירי הצלפים נהרג באום אל-פחם מוסלח חוסין אבו-ג'ראד, ונפצעו רבים.

מלבד שלושת ההרוגים באום אל-פחם, נהרגו באירועי אוקטובר 2000 עשרה אזרחים ערבים נוספים. האירועים הובילו להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, שמתחה ביקורת קשה גם על שרים בממשלת ישראל, גם על קצינים בכירים במשטרת ישראל וגם על מנהיגי הציבור הערבי, ובהם שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, שהיה אז ראש עיריית אום אל-פחם. במידה רבה, מסקנותיה של ועדת אור לא התקבלו לא על הציבור הערבי ולא על הציבור היהודי.

הערבים מרגישים מאז שהמשטרה היא האויבת הגדולה שלהם, חשדנות שלא התפוגגה עם השנים, ומעצבת את מציאות החיים בישובים ערבים בכלל ובאום אל-פחם בפרט עד היום. היהודים, מצד שני, הרגישו שערביי ישראל הם אויבי המדינה. בסקר שערכה מינה צמח זמן קצר אחרי המהומות, ענו 74% מהנשאלים היהודים, שהתנהגותם של ערביי ישראל באירועי אוקטובר הייתה "בגידה במדינה".

הערבים מרגישים מאז שהמשטרה היא האויבת הגדולה שלהם, חשדנות שלא התפוגגה עם השנים, ומעצבת את מציאות החיים בישובים ערבים בכלל ובאום אל-פחם בפרט עד היום

גם התחושות האלה לא התפוגגו מאז. גם לא אחרי שאהוד ברק, שהיה ראש הממשלה באוקטובר 2000, התנצל על האירועים בכמה הזדמנויות ואמר שהוא "כואב את מותם של 13 אזרחי ישראל הערבים במהומות".

משפחות 13 האזרחים הערבים שנהרגו באירועי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לבית המשפט העליון בירושלים במהלך דיוני ועדת אור, 11 ביוני 2000 (צילום: פלאש90)

כמו כל בני דורו בישובים הערביים, ינאל ג'בארין גדל בצילם של האירועים ההם. "מאז ועד היום, משבר האמון במשטרה ובכוחות הביטחון רק גדל. הייתה הרגשה שהממסד וממשלות ישראל מסתכלות על העיר כאיום מכיוון שיש בה כוח פוליטי גדול, שהיה אז במפלגות והיום גם בתנועות המחאה השונות".

כשמשווים את רע"ם של אוקטובר 2000 לרע"ם של 2022, אתה לא חושב שזו  התפתחות חיובית? הנה, עברנו בכל זאת מרחק עצום – מוועדת אור ועד חברות בקואליציה.
"השאלה היא על איזה קואליציה מדברים. קואליציה שמבצעת פשעי מלחמה כל הזמן? לא תודה. כמה זה יעמוד, החיבור הזה? אגיד לך את האמת, בבחירות האחרונות בכלל לא הצבעתי. הרגשתי שהבחירות האלה לא מעניינות אותי. שזה ממילא לא עוזר להצביע.

"כשהתפרקה המשותפת הרגשתי שאין יותר טעם להצביע. אני איש של אחדות, לא של פירוק. והמשותפת התפרקה, כי מנסור עבאס רצה ללכת לכיוון של כניסה לקואליציה, בלי שאף אחד בכלל דיבר איתנו, עם הציבור הערבי, לבדוק אם מישהו רוצה את זה. אם מישהו רוצה את הממשלה הזאת".

"כשהתפרקה המשותפת הרגשתי שאין יותר טעם להצביע. המשותפת התפרקה, כי מנסור עבאס רצה ללכת לכיוון של כניסה לקואליציה, בלי שאף אחד בכלל דיבר איתנו, עם הציבור הערבי, לבדוק אם מישהו רוצה את זה"

עד כמה האלימות נוכחת בחיים שלך?
"בשכונה שאני גר אף פעם לא היה רצח או משהו כזה. שומעים קצת ירי, לפעמים. אבל רצח לא היה אף פעם. בשכונות אחרות בתוך העיר זה אחרת. זה מאוד בולט".

שומעים הרבה יריות?
"כן".

ינאל ג'בארין (צילום: אמיר בן-דוד)

ברמה יומיומית?
"תלוי. עכשיו אני כבר כמה ימים בעיר, הגעתי לחופשה מהלימודים ואני אצל ההורים שלי, ולא שמעתי אפילו ירייה אחת. זה תלוי מאוד בתקופה ובאווירה. פעם היינו שומעים ירי כל לילה. עכשיו שומעים הרבה פחות. אבל שינוי לא מודדים ברגע. צריך לראות אותו לאורך זמן".

מה הסיכוי שתחזור לגור באום אל-פחם כשתגמור ללמוד?
"אני אוהב את אום אל-פחם. אבל האמת היא שטוב לי בירושלים. ברור שהייתי רוצה לחזור לפה, כמו כל אחד אחר שרוצה לגור ליד המשפחה שלו. אבל אני לא בטוח שזה יהיה אפשרי בכלל. אולי אגור בחיפה. אולי במקום אחר.

"הרבה דברים צריכים להשתנות באום אל-פחם. קודם כל, ברמה הכלכלית. ברמת ההשקעות בעיר. אנחנו לא קיימים כמעט בסדרי העדיפות הלאומית. ואת זה חייבים לשנות.

"אתה יכול להסתכל על מה שבונים פה ואתה יכול לחשוב שיש כאן תנופה של בנייה. אבל זה עדיין שנות אור מכל יישוב יהודי אחר שנמצא באזור הזה, ובטח מכל יישוב שנמצא במרכז הארץ. בני גילי, רובם עוברים ללמוד בחיפה, בתל אביב, בירושלים. חלקם נשארים כאן בגלל העבודה. מכאן לחיפה זה 40 דקות נסיעה ברכב. ברור שעדיף לך לשכור שם".

"אתה יכול להסתכל על מה שבונים פה ואתה יכול לחשוב שיש כאן תנופה של בנייה. אבל זה עדיין שנות אור מכל יישוב יהודי אחר שנמצא באזור הזה, ובטח מכל יישוב שנמצא במרכז"

אסכנדר או אלכסנדר?

מסביון של אום אל-פחם אנחנו נוסעים במעלה העיר, אל עבר הנקודה הגבוהה ביותר באום אל-פחם, המסגד שליד קברו של שייח' אסכנדר. ג'בארין לא בטוח מה היה תפקידו של שייח' אסכנדר באסלאם, שהפך את קברו לחשוב, מעבר לעובדה שהוא ממוקם בגובה 518 מטר מעל פני הים, בנקודה אסטרטגית ששולטת על האזור כולו.

מסגד אסכנדר באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד)

בספר "אגדות הוואדי – אוסף סיפורי עם ערביים מוואדי ערה" שחיברו יורם מירון וריאד כבהא, יש עדויות לכך שבתקופות בצורת נהגו עולי רגל מוסלמים לעלות אל הקבר הזה ולהתפלל:

"שייח' אסכנדר אנחנו קוראים אליך
ממטרי הגשם עוברים דרכך
אנו פונים אליך ואתה תפנה אל אללה
אין אלוהים מבלעדי אללה
ומוחמד הוא שליח אללה"

מה שמרמז ששייח' אסכנדר המסתורי היה מעין חוני המעגל של האזור. צדיק, שנשמתו מחברת בין המתפללים על ציון הקבר לבין העולמות העליונים. מסורת שאינה זרה גם ליהודים בישראל.

מאידך מתברר, שגם יהודים פוקדים לפעמים את נקודת הציון הזו, מתוך אמונה – שככל הידוע אין לה כל בסיס – שהשם אסכנדר הוא בכלל שיבוש של השם אלכסנדר, המרמז שמי שבכלל קבור כאן זה אלכסנדר ינאי, המלך והכהן הגדול מבית חשמונאי, שכבש את אזור ואדי ערה בשנת 80 לפנה"ס, ובהמשך מוטט את העיר עזה והורה לחייליו להרוס אותה עד היסוד. מה שמזכיר לנו שההיסטוריה כן חוזרת על עצמה, לפעמים.

מסגד אסכנדר באום אל-פחם (צילום: ישראל לבן, "למטייל")

ולמרות שאין כל ראיה התומכת בטענה שאלכסנדר ינאי קבור דווקא באום אל-פחם מכל המקומות במזרח התיכון, ניסיון העבר מלמד שאין להוציא מכלל אפשרות שטענה כזאת עוד תעלה בעתיד ותזכה לתמיכה. דברים משונים מאלה כבר קרו.

בדרך למסגד אסכנדר, ג'בארין מכיר לי את שכונות העיר. אום אל-פחם מחולקת – בגדול – לארבע שכונות, שכל אחת מהן קרויה על שם אחת מארבע החמולות הגדולות שמרכיבות את העיר. שכונת מחג'נה, שכונת מחאמיד, שכונת ג'בארין ושכונת אגבאריה. מסגד אסכנדר נמצא בשכונת אגבאריה, ממנה יצאו היורים בפיגוע בחדרה. אני שואל את ג'בארין אם זו השכונה הכי נגועה בפשע ובאלימות בעיר והוא עונה בחוסר חשק בולט: "יש שיגידו".

נסענו לכאן כדי לראות את "הפארק" שנחנך ממש לאחרונה מתחת למסגד. אבל הפארק מתגלה כגינת שעשועים לא גדולה במיוחד, עם כמה מתקנים לילדים ופיסת דשא מאחורי גדר. "זה הפארק שהבטחת לי?" אני אומר לג'בארין באכזבה, "בתל אביב זו לא הייתה נחשבת אפילו גינה עירונית קטנה".

"זה יותר טוב ממה שהיה לנו קודם", הוא אומר, "כשאני הייתי ילד לא הייתה לנו גם גינה כזאת. היינו משחקים ברחובות, בין פחי האשפה".

הנסיעה הזו במעלה אום אל-פחם, דרך השכונות המחולקות לפי חמולות, עד לקבר והמסגד של אסכנדר, והפארק שהוא בכלל גינת שעשועים, גם היא עניין עקרוני להבנת המורכבות של המקום, ואולי גם להבנת הפסיכולוגיה שלו.

"אחת הבעיות הגדולות של אום אל-פחם היא שמי שנכנס לאום אל-פחם, נשאר באום אל-פחם. הוא לא יכול לעבור מכאן לערים אחרות", מסביר לי איימן ג'בארין, "מי שעובר בכביש 65, אין לו מה להיכנס לאום אל-פחם, אלא אם כן הוא רוצה להישאר בה.

"פארק" אסכנדר באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד)

"פה זה לא כמו נצרת, שאתה חוצה אותה ואז עובר לכפר כנא, או למקומות אחרים. אום אל-פחם נמצאת במקום מרכזי, אבל לא מובילה לשום מקום אחר. מצד אחד – מיקום אסטרטגי, שזה טוב. מצד שני – לא מחוברת לשום מקום, שזו בעיה".

איימן ג'בארין (בן המשפחה המורחבת של ינאל ג'בארין, אבל לא קרוב מאוד) הוא בוגר קורס הצוערים של משרד הפנים, ובשש השנים האחרונות הוא עובד בחברה הכלכלית לפיתוח אום אל-פחם. והוא אופטימי למדי ביחס לעתיד הקרוב.

"יש תנופה כלכלית בעיר. מרגישים שינוי. נפתחים המון עסקים חדשים. מגיעים יזמים מחוץ לעיר. יש הרבה יזמים שרוצים שטחים באזור התעשייה. הבעיה היא שיש לנו מחסור בקרקע לתעשייה למסחר, שמקשה עלינו להכניס יזמים מחוץ לעיר. הכול מתחיל ונגמר בנדל"ן. אם שוק הנדל"ן תוסס – הכלכלה תוססת. אם הנדל"ן בהאטה – הכול בהאטה".

עד כמה הפשע באום אל-פחם עוצר את ההתקדמות הכלכלית של העיר?
"הפשע באום אל-פחם הוא לא כמו ברשויות בצפון. אצלנו, המכרז העירוני הכי קטן הוא של 4-5 מיליון שקל. רוב היזמים שנכנסים לכאן לא מושפעים בכלל מהעולם התחתון ולא מהפשע. הם לא נסחטים ולא כלום. אני אחראי לכל מילה שאני אומר. אלה דברים שקורים בצפון. לא כאן. המבנה המשפחתי באום אל-פחם הוא חסם לפשע.

"מה הבעיה בצפון? אם אתה רוצה להיכנס לפרויקט מסוים, אתה צריך לשלם פרוטקשן. יש ערים ערביות בצפון שככה הדברים מתנהלים בהם. אצלנו לא. המבנה החמולתי של אום אל-פחם מונע פשיעה כזו".

איימן ג'בארין (צילום: אמיר בן-דוד)

אבל הרי יש באום אל-פחם המון פשיעה. אנחנו שומעים עליה כל הזמן. עשרה מעשי רצח רק בשנה שעברה.
"הבעיה אצלנו בפשע היא השוק האפור, לא הפרוטקשן. נניח שאני איש עסקים. ונגיד שיש לי בעיית נזילות. הבנק לא נותן לי גב, לא נותן לי אשראי. כדי להתגלגל, לשרוד, אני חייב ללכת לשוק האפור. לקחת הלוואה בריביות של 15-20%. אני לא אעמוד בזה. אני אפסיד את המקום שלי. כאשר אתה מגיע לשוק האפור – אתה צריך לשלם את המחיר על זה. אבל זה לא פרוטקשן".

עיקר הסכסוכים האלימים באום אל-פחם הם סביב השוק האפור?
"או בעיות משפחתיות בין שתי משפחות".

ואיפה המשטרה המקומית בסיפור הזה?
"המשטרה לא עושה יותר מדי. אנשים כאן לא מאמינים לה. נגיד מישהו היה יורה על הבית שלי. היום הכול מרושת במצלמות אבטחה. אבל אם יירו על הבית שלי, אני לא ארצה להסתכסך עם השכנים שלי. אז אני אמחק את מצלמות האבטחה לפני שהשוטרים יגיעו. למה? כי אני יודע שהמשטרה ממילא לא תיתן לי גב. כמה זמן המשטרה תשב מול הבית שלי? יום? יומיים? כמה מעשי רצח פוענחו עד היום באום אל-פחם? אולי אחד. אז למה שאנשים יבטחו במשטרה?

"הכול מתחיל מכמויות הנשק הלא חוקי שמסתובבות כאן. אם יש לך כסף, אתה יכול לקנות נשק בקלות. כל אחד יכול לקנות. אם לא היה פה כל כך הרבה נשק, ההרג או מעשי הרצח לא היו קורים בקלות כזאת. גם לא הרצח בחדרה. אבל היום יש ביישובים הערביים כמויות אדירות של נשק. וכשהנשק זמין, בכיס, או ברכב, או בבית, אתה תמיד יכול לירות. ואחר כך להתחרט. זו התוצאה של ההפקרות שהייתה פה משנת 2000".

למה? כי אחרי אירועי אוקטובר 2000 המשטרה סובבה את הגב ואמרה 'לא מעניין אותי יותר מה שקורה ביישובים הערבים'?
"אשכרה. זה בדיוק מה שהיה. עכשיו אנחנו משלמים על זה את המחיר".

שוטרים בזירת פשע באום אל-פחם בדצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

אתם, כעירייה, יכולים לעשות משהו בעניין הזה?
"שום דבר. מה עירייה יכולה לעשות? כדי לאייש משרה אנחנו צריכים אישור של משרד הפנים. אז שנלך לחפש נשק בבתים? איך בדיוק? אין לנו שום סמכות לעשות דבר כזה. זה לא ארצות הברית פה".

העירייה עובדת בשיתוף פעולה טוב עם המשטרה?
"אני יכול להגיד לך באחריות, שלא היה שיתוף פעולה בין העירייה לבין המשטרה כמו בקדנציה הזאת. אני כבר שש שנים בתפקיד הזה. ועוד שש שנים בתפקיד אחר. אני מכיר את זה מקרוב. אף פעם לא היה פה שיתוף פעולה כמו עכשיו.

"אבל צריכים הרבה יותר. להגדיל את האמון. זה לא רק מספר השוטרים. זה קודם כל אמון. מי שרוצה לרצוח – ירצח. הוא יודע שהמשטרה לא יושבת לו על הצוואר. הוא יודע שהסיכון שלו מאוד נמוך. הוא יודע שהסיכוי שהוא ייתפס מאוד נמוך. והנשק מאוד זמין".

אני מתאר לעצמי שזה לא דבר פשוט לאסוף את הנשק הזה, בלי להבעיר את האזור. וזה מצריך שיתוף פעולה של התושבים. מידע. מודיעין.
"עשה לי טובה…. כשאני יושב בבית בשעה 11 בלילה ומתחיל ירי ב-M16, המשטרה לא יכולה לזהות איפה היה הירי, לחסום את המקום, לתפוס את מי שיורה ולהחרים לו את הנשק? היא יכולה. הם צריכים להיכנס לבתים ולאסוף את הנשק. והמשטרה יודעת בדיוק איפה הוא נמצא. אבל היא לא עושה את זה. מה שקרה בחדרה יביא לשינוי, אני מאמין".

כי הפעם נפגעו יהודים?
"לדעתי כן. יש הבדל בין דם של יהודים לדם ערבי".

משפחה באום אל-פחם צופה מהמרפסת בהפגנה של התושבים נגד העדר האכיפה המשטרתית של הפשיעה בחברה הערבית, 12 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

ואם המשטרה תחליט לפעול פה, תהיה לפעולה כזו תמיכה באום אל-פחם?
"בוודאי. אני הראשון. אני רוצה לחיות בביטחון. כולם כאן רוצים לחיות בביטחון. הבעיה היא שכשאתה נכנס לגרעין העיר, זה אחד לאחד מחנה פליטים. לצעירים כאן יש בעיה. קשה להם להגיע לבית. אז הם מחפשים את הדרך הכי קלה להתעשרות. והדרך הכי קלה להתעשרות היא לא ללכת ללמוד כלכלה ולהשתכר עשרת אלפים שקל בחודש, או ללכת ללמוד רוקחות ולהשתכר 8,000 שקל.

"הדרך הקלה להתעשרות היא להיכנס לעולם הפשע, לסמים ולנשק. מה שעבריין פה עושה ביום, אני ואתה לא עושים בחודש. בחברה הערבית צריכים להשקיע המון. בתעשייה ובעסקים. תראה את השוני בין ההשקעות האדירות של המדינה בחריש לבין אום אל-פחם. חריש הוקמה ב-2016. אום אל-פחם קיימת דורות. ואנחנו עדיין מחכים למחלף. עשרות שנים.

"עכשיו, שלא תבין אותי לא נכון, אני לא נגד חריש. להפך – שתתפתח. יש הרבה חבר'ה מאום אל-פחם שעוברים לגור בחריש. אבל זה לא מרצון. זה מאילוץ. אם לא יהיה פה מענה לדיור, יהיו מאות מאום אל-פחם שיעברו לחריש, ובסוף היא תהיה עיר מעורבת.

"אני מבטיח לך שראש הרשות המקומית בחריש בעוד כמה שנים יהיה ערבי. כל זמן שלא יגיע לשם גרעין תורני – הכול שם יהיה בסדר. אם יגיעו גם לחריש גרעינים תורניים, יקרה שם מה שקרה בעכו ובלוד".

הייתי גם בלוד וגם בעכו במהומות מאי 2021. אי אפשר להפיל את כל האחריות למה שקרה שם על הגרעינים התורניים. זה תיאור לא מדויק ולא הוגן של מה שקרה. במיוחד בעכו, שם יש שיתוף פעולה יפה בעירייה בין היהודים לערבים ובכל זאת הייתה התפרצות אלימה מאוד בצד הערבי.
"בסדר, כשאנשים עם אידיאולוגיה קיצונית משני הצדדים עומדים אחד מול השני, זה מה שקורה. כמו שאצלנו יש אנשים עם אידיאולוגיה קיצונית, יש גם בצד היהודי. מי זה איתמר בן-גביר? פרובוקטור שצומח במקומות שבהם יש פיגוע. זו הדרך שלו להשיג קולות.

ח"כ איתמר בן-גביר מתעמת עם הפלסטינים בשכונת שייח' ג'ראח, 27 בפברואר 2022 (צילום: Arie Leib Abrams/Flash90)

"רוב האנשים רוצים לחיות. רוב האנשים לא רוצים בעיות. גם ערבים וגם יהודים. חלק קטן, שיש להם שריטה בראש, בשני הצדדים, צריך לטפל בהם והכל יהיה בסדר. בכל מקום וגם באום אל-פחם. וצריך לטפל בהם. תשמע, אני לא רוצה להתייפייף. ישראל מקום קשוח, לא קל. אבל כשהמדינה מחליטה לסגור את המעבר לג'נין – לא נכנסים ולא יוצאים מג'נין – היא הורסת את הכלכלה. אני חושב שזה לא פתרון. להפך.

"אתה יודע כמה מהצפון נוסעים לג'נין לקנות דברים? ויש קשר בין כלכלה משגשגת לאלימות. מתי שאתה דוחף מישהו יותר ויותר לפינה, הוא בסוף יעשה דברים. יש כאלה שיוצאים לעשות מעשים אלימים מאידיאולוגיה. ויש כאלה מהייאוש. אלה שאלימים מאידיאולוגיה, קשה להשפיע עליהם. על אלה שאלימים בגלל הייאוש אפשר להשפיע".

אני מכיר את הטענה הזאת, שמקובל לטעון אותה ויש בה גם הרבה היגיון. מצד שני, החברה החרדית היהודית ענייה מאוד ולא צמחו בה קיני טרור, לא צוברים שם נשק ואין שם ארגוני פשע. ככה שעוני לא בהכרח מוביל לאלימות.
"החרדים עניים כי הם רוצים להיות ככה. הם לא רוצים לעבוד. יש הבדל בין עני שלא רוצה לעבוד ונשאר עני, וממשיך לחיות על קצבה שהוא מקבל כל חודש, כי כל מה שהוא רוצה זה ללמוד תורה. זה ביד שלו. הוא בחר בזה. ויש את העני מאילוץ. זה שרוצה לעבוד ולהצליח – אבל מכריחים אותו להישאר עני. אי אפשר להשוות ביניהם".