העולם המוכה והמדוכא בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אימץ את הביטוי האלמותי "לעולם לא עוד". כלומר, אחד הלקחים שנלמדו בעולם בכלל ובעם היהודי בפרט, זה שפשע הומניטרי מהמדרגה הראשונה, רצח עם אכזרי ושיטתי לא יתרחש בשנית.
העולם המוכה בימים שלאחר מלחה"ע ה-2 אימץ את הביטוי האלמותי "לעולם לא עוד". כלומר, אחד הלקחים שנלמדו בעם היהודי ובעולם הוא שפשע הומניטרי כמו רצח עם אכזרי ושיטתי – לא יתרחש שוב
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
והנה בימים אלה אנו עדים לאסון שקורה מתחת לאפינו. פשעים אכזריים שמבצע הדיקטטור הקצב הרוסי וולדימיר פוטין נגד מדינה שכנה, דמוקרטית, שכל פשעה היה בקשתה לחבור לארגון נאט"ו.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שדיקטטורים פועלים מתוך אמונה בצדקת דרכם, והם בטוחים שהם סוג של משיח שבא לגאול את עמם, רק שעל הדרך הם דורסים רוצחים, אונסים בוזזים, ומשמידים ערים שלמות, פשעים נגד אומה סוברנית שהדעת אינה סובלת.
המראות ששטפו את התקשורת ואת הרשתות החברתיות לא הותירו עין יבשה והחלטתי לעשות מעשה. הגעתי מפלורידה שבארה"ב למדיקה שבפולין בטיסה ישירה לוורשה ומשם בקונקשן לקרקוב. זו היתה טיסה שרוב רובה הייתה מלאה במתנדבים אמריקאים יוצאי צבא. יכולתי לזהות אותם בעיקר בגלל הדגל האוקראיני על חולצות המיזע שלבשו.
הנקודה האחרונה במסע הייתה מדיקה, כאמור, עיירת גבול השוכנת מערבית לגבול האוקראיני, 70 קילומטר מהעיר לבוב. שם הצתוותתי לקבוצת מתנדבים ישראלית מארגון מעל"ה על מנת לתת סיוע ראשוני להמוני הפליטים שצבאו על הגבולות.
הגענו בלילה לגבול היישר לשדרת המאהלים שהקימו מתנדבים ממגוון מדינות העולם. שער ברזל הפריד בינינו לבין זרם הפליטים ששטף באותו לילה. קשישים נשים וטף על מזוודותיהם ככל שיכלו לשאת, צעדו בשקט מופתי לעבר מאהל הסיוע ולאחר מכן לפיזור למחנות פליטים ומשם למדינות אירופה שפתחו שעריהן.
הגענו בלילה לגבול לשדרת המאהלים שהקימו מתנדבים ממגוון מדינות העולם. שער ברזל הפריד בינינו לבין זרם הפליטים ששטף באותו לילה. קשישים נשים וטף על מזוודותיהם ככל שיכלו לשאת, צעדו בשקט מופתי
העבודה שלנו כמתנדבים התרכזה בקליטת הפליטים בגבול, סיוע ראשוני של שתייה, אוכל חם, בגדים, מעילים ושמיכות, כל זה במזג אוויר מקפיא של חודש מרץ אפריל, המקשה על העבודה אבל מתגמד כשרואים את הדמעות וההתרגשות בעת המפגש עמם.
משימה נוספת אותה ביצענו, הייתה לעבור את הגבול לצד האוקראיני כדי לסייע לפתוח צירים מהירים בתורים הארוכים, שהתפתחו לפני הכניסה לאולמות ההגירה האוקראיני והפולני. תורים בהם יעברו אמהות עם תינוקות וקשישים.
עם חוצפה לא קטנה וסוג של אסרטיביות חביבה, מול הצבא האוקראיני והפולני, והווסט הכתום ששימש לזיהוי המתנדבים, פתחנו ציר נוסף, למורת רוחם של לובשי המדים. זאת בעיניי הייתה משימה מהמעלה הראשונה, כי התורים היו עצומים. 8 שעות של תורים ללא מקומות ישיבה בקור ברוטלי שמכה בפנים ללא רחם.
עם הווסט הכתום ששימש לזיהוי מתנדבים ועם אסרטיביות חביבה וחוצפה מול הצבא האוקראיני והפולני, פתחנו ציר נוסף כי התורים היו עצומים. 8 שעות ללא מקומות ישיבה, בקור ברוטלי שמכה בפנים ללא רחם
המון מילים נכתבו על מצב הפליטים על הכאב, העצב, הבית שנעזב בחופזה עם מעט מטלטלים, אך הפעם הייתי רוצה לשתף אתכם בסיפורה האישי של פליטה, בחורה צעירה בשם קטיה, צעירה בת 19 מהעיר פולטבה במרכז אוקראינה, שהייתה עדת ראייה ממקור ראשון ושני (העדות בתרגום חופשי שלי מאנגלית):
"ב-23 בפברואר הייתי בביקור בקייב אצל אחי ירוסלב, אשתו ובנם בן השנה. למחרת הייתי אמורה לנסוע לחופשה לאליקנטה בספרד. בבוקר הטיסה התעוררתי לקולו של ירוסלב שאמר לי: 'קטיה, אינך יכולה לנסוע, שדה התעופה הבינלאומי של קייב משותק'.
הייתי המומה ונשארתי מחוברת לכלי התקשורת והרשתות החברתיות. הבנו שאנחנו נשארים בבית לתקופה הקרובה. אחרי שלושה ימים יצאנו לסופרמרקט והמדפים היו ריקים. לא הייתה תוצרת טרייה של לחם חלב וירקות. היה מפחיד מדי להסתובב ברחובות.
אח נוסף שלי, אנדריי, המתגורר גם הוא בקייב, הגיע עם אשתו ובנו בן השנתיים אלינו לדירה של ירוסלב, ויותר מאוחר גם אבא הצטרף.
דיברנו בינינו מה אנחנו יכולים לעשות בימים הבאים. לא ידענו אילו החלטות לקבל. היינו מבולבלים, מפוחדים ומודאגים עוד מספר ימים, אבל הביחד חיזק אותנו נפשית.
כל הלילה היו הפגזות, כמובן שלא נרדמנו, חוסר הידיעה היכן נפלו פצצות גרם לדאגה ומתח נוראיים. הקשבנו לחדשות אך לא יכולנו לדעת מה אמת ומה פרופגנדה.
הלחץ בבית היה בשיאו בשל הלא נודע.
אחי ירוסלב קיבל החלטה עבורנו לפיה אני, קטיה, ושתי הגיסות עם הבנים הקטנים, נצא לכיוון הגבול הפולני. הגברים, כאמור, יישארו בקייב. הם אינם יכולים לעזוב על פי חוק.
כל הלילה היו הפגזות, כמובן שלא נרדמנו, חוסר הידיעה היכן נפלו פצצות גרם לדאגה ומתח נוראיים. הקשבנו לחדשות אך לא יכולנו לדעת מה אמת ומה פרופגנדה
למחרת נסענו ברכבת מקייב ללבוב. היה מפחיד מאוד, המון של קשישים, נשים, ילדים ובעלי חיים, כולם מפוחדים ונדחסים בקרונות. התחלנו את המסע מקייב ב-5 אחה"צ והגענו ללבוב ב-5 בבוקר.
לאורך הנסיעה שמענו הפצצות, חלונות הרכבת היו סגורים, החושך היה מוחלט, סוג של האפלה על מנת שלא נהיה מטרה ניידת. הפעמים היחידות של מעט אור היה בזמן שעברנו בתחנות שבדרך. הנסיעה הייתה לעיתים מהירה ולעיתים הואטה בהתאם לסכנות.
הגענו ללבוב, שם חיכינו 6 שעות לאוטובוסים, שאספו אותנו למדיקה בפולין, נסיעה שארכה כשעתיים לערך".
ואז קטיה עצרה לרגע ואמרה לי: "אוסי, אני רוצה שכל העולם יידע מה קרה בבוצ'ה. אני מבקשת שתכתבי מילה במילה את מה שסיפר לי החבר שלי, שהוא מתנדב שעבר מעיר לעיר לעזור לאזרחים לעלות על הסעות לגבול".
בבוצ'ה חיים כ-30 אלף תושבים. כרגע נותרו שם כ-3,700. לטענתה, רוב התושבים שם נרצחו. החבר שלה (קטיה לא מעוניינת למסור את שמו משום שהוא נשאר באוקראינה, כמו אחיה והוריה המבוגרים, והיא איננה מעוניינת לסכן את חייו).
"כשהחבר שלי הגיע לבוצ'ה הוא ראה גופות מפוזרות ברחובות", היא מספרת, "הידיים שלהם היו קשורות מאחורי הגב ונראה כי עברו התעללות קשה. הבנתי ממנו כי לרוסים נגמר מלאי המזון והם שחטו כלבים ואכלו את בשרם. המראות היו קשים, נמצאו גופות נערות שנאנסו. אחת מהן נאנסה על ידי אחד עשר גברים והאות Z היתה חרוטה על החזה שלה ובטנה הייתה שסועה".
"החבר שלי ראה בבוצ'ה גופות מעונות פזורות ברחובות בידיים קשורות מאחורי הגב. לרוסים נגמר המזון והם שחטו כלבים ואכלו אותם. נמצאו גופות נערות שנאנסו. אחת עם האות Z חרוטה על חזה ובטנה שסועה
היא סיפרה שמשפחה שלמה נמצאה ללא רוח חיים, כולם עירומים, אחרי שניסו לשרוף אותם ללא הצלחה. על פי העדויות הרוסים סחבו איתם קרמטוריום נישא כדי לשרוף גופות, בנסיון לא להשאיר עקבות.
צילמתי מהטלפון של קטיה תמונה של 5 גברים מתים שרופים עם הבגדים. בתמונה נוספת אפשר היה לראות רגליים קדמיות של כלבים משתלשלות על גדר, אחרי שהרוסים אכלו את בשר גופם.
לדבריה, גוגל רוסיה ניסה להשאיר את תמונות הלוויין של העיר בוצ'ה כפי שהיא נראתה לפני המלחמה, כאילו העיר לא הופצצה ולא נרצחו שם תושבים, אך גוגל העולמי עלה על הפייק. עד לפני 4 ימים התמונות בגוגל רוסיה הראו שם מצג שווא של עיר נורמלית לגמרי.
"אני חושבת שזו לא עוד מלחמה", מדגישה קטיה, "אני חושבת שהרוסים רוצים להשמיד את כל אוקראינה ולספח את השטח שלנו אליה. רוב רובם של הרוסים שונאים את העם האוקראיני בכל נפשם. אני יודעת שהחיים ברוסיה קשים מאוד, ותופעת הינדוס התודעה עם זרם הפייק ניוז הבלתי פוסק שהמשטר הפוטיני מפיץ, לא משאירים תקווה לאמת ומאפשרים למשטר לשמור על יציבותו".
עד לפני 4 ימים ניסו בגוגל רוסיה להשאיר את תמונות הלוויין של בוצ'ה כפי שנראתה לפני המלחמה, כאילו העיר לא הופצצה ולא נרצחו שם תושבים, מצג שווא של עיר נורמלית לגמרי, אך גוגל העולמי עלה על הפייק
קטיה טוענת שהרוסים משנים את ההיסטוריה לטובתם כדי להצדיק את המלחמה וכי בלוגרים רוסים מתסיסים את האזרחים. לדבריה, האזרח הרוסי הפשוט לא מבין מדוע העולם יוצא נגדם ובטוח שזלנסקי פתח במלחמה. קטיה מספרת עוד כי הרוסים שנכנסו למריופול ולקרים אמרו לתושבים שהם באו להציל אותם מידיו של זלנסקי.
כששאלתי אותה מה היא מרגישה או חושבת כלפי זלנסקי והיא ענתה לי: "אני מכבדת אותו, זלנסקי עבורנו הוא אדם שעושה עבודה של ממש למען התושבים. ברוסיה פוטין הוא אידאל, שם אוהבים אותו כאילו הוא המושיע, וזה ההבדל". ועדיין, לדעתה, האזרחים ברוסיה מקנאים בדמוקרטיה האוקראינית.
"אבל אני בטוחה שהמלחמה תסתיים בקרוב ואז נחזור הביתה ונבנה את החיים מחדש", חשוב לה להבהיר, "אני אוהבת את המדינה שלי ורוצה לחזור הביתה".
קטיה הכינה לי צמיד מחוטי רקמה צהובים וכחולים שאני עונדת על פרק ידי. הבטחתי לה שלא אסיר אותו עד שתסתיים המלחמה. "כשהגעתי למעבר הגבול הייתי בשוק למראה המוני המתנדבים שחיכו לנו", היא משחזרת, "אני אומרת לכם המון תודה על הסיוע, תודה שטרחתם ובאתם לכאן להושיט לנו יד".
אגב, אחותה סווטה, עם שני ילדיה בני ה-7 וה-9 עומדים מהבוקר בתור בגבול הפולני כדי להתאחד אתה, והתורים אינסופיים.
עד כאן סיפורה של קטיה. לצערי, המלחמה עדיין נמשכת. העולם מתרגל למראות וממשיך בחייו. כל כך עצוב, מקומם ומתסכל.
אוסי גודביר היא אמא ל-3, עוסקת בתחום התיירות בישראל ובמיאמי, אקטיביסטית חברתית ופוליטית בין ישראל לארה"ב. עוסקת פעילויות התנדבותיות וצייצנית בטוויטר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם