שנה אחר שנה, אפילו בזמנים הקשים ביותר, ישראל מדורגת כאחת המדינות המאושרת בעולם במדדים ההשוואתיים. ובכל זאת, כל מי שניהל שיחות חולין במפגשים המתקיימים פנים אל פנים לא יכול שלא להבחין בחוסר שביעות הרצון מהקשיים – קטנים וגדולים – בחיי היומיום.
איך ייתכן שבזמן שהדברים טובים כל כך, לכאורה, הם נדמים כה מסובכים? אם החיים באמת מרוממי נפש, מדוע נדמה שהם כה מדכדכים? ומאילו סיבות, במישור הקולקטיבי, התחושות הללו התעצמו בצורה אקספוננציאלית? מדוע הדאגה לעצמי דיכאה את האהדה המינימלית ביותר לדאגותיהם ולבעיותיהם של אחרים?
ישראלים, כמו רבים מתושבי מדינות אחרות, אימצו בעשורים האחרונים מנטליות לעומתית שמעמידה את ה"אני" כנגד ה"אתה" במישור האישי ואת ה"אנחנו" מול ה"הם" במישור החברתי.
צורת החשיבה הזאת – שדורבנה על ידי מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית, חששות ביטחוניים ועוינות בין קבוצות שונות באוכלוסייה – מלובה על ידי פוליטיקאים החרדים למעמדם ומקווים לגרוף הון מחוסר הוודאות הגבוה בקרב אזרחי המדינה.
צורת החשיבה ההרסנית הזאת רחוקה מלהיות בלתי נמנעת. יש לה חלופה קונסטרוקטיבית (גם אם פחות גלויה לעין) המבוססת על תפיסת עולם אופטימית יותר של "אני" וגם "אתה". גישה שמקדמת את ה"אנחנו" וגם את ה"הם".
על מנת שזה יקרה, צריך לטעת תקווה במקום שנמצא התסכול, להחדיר אופטימיות היכן שנפוצה פסימיות. כדי להשיג זאת צריך לתמוך במנהיגים שמסוגלים להביט מעבר להצבעה הבאה בכנסת או לעוד סבב בחירות – ואזרחים שמוכנים להעניק להם את הכוח לעשות זאת.
רוב הישראלים היום – למעט העשירונים העליונים ביותר והמקורבים להם – באמת מתקשים להתמודד עם ניהול חיי היומיום. דיונים על עליית יוקר המחיה מסתננים כמעט לכל שיחה
רוב הישראלים היום – למעט העשירונים העליונים ביותר והמקורבים להם – באמת מתקשים להתמודד עם ניהול חיי היומיום. דיונים על עליית יוקר המחיה מסתננים כמעט לכל שיחה. הם קולניים במיוחד בקרב צעירים שצריכים לקבל החלטות לגבי עתידם ונכנסים רק עכשיו לשוק העבודה.
דברו איתם: מוכשרים ונמרצים ככל שיהיו, הם פשוט לא יכולים לשלם שכר דירה, לכסות הוצאות בסיסיות ולעמוד בעלויות ההשכלה הגבוהה. רבים מהם חוזרים לגור בבית הוריהם כדי להצליח לגמור את החודש.
אחרים מתפתים לעולם ההייטק בשביל הכסף – בעיקר לתחום הרשתות החברתיות ופלטפורמות הגיימינג – ומדחיקים חלומות על שיפור סביבתם עד שיוכלו להרשות זאת לעצמם. אלה שמתחילים כמורים ומורות, מטפלות וגננות, עובדים ועובדות סוציאליים וקהילתיים עובדים קשה יותר, ובקושי משתכרים מספיק לצורכי הקיום.
זוגות צעירים, המבוגרים מהם בכמה שנים, כורעים תחת הנטל, אבל לא בהכרח נהנים מיותר אמצעים. רוב האנשים בשנות ה־30 וה־40 לחייהם עובדים קשה מדי וחשים מותשים. הם מודאגים לגבי נסיבות החיים שלהם, לא מסוגלים לרכוש דירה בשוק הנדל"ן המטורף ומעריכים שבשונה מהוריהם סיכוייהם לשפר את מצבם קטנים.
עבור הקבוצות בעלות ההכנסה הנמוכה, הגבול בין הכנסה מינימלית לבין עוני ממש היטשטש עם האמרת מחיריהם של המוצרים הבסיסיים והקיצוץ בשירותים הרפואיים והסוציאליים
עבור הקבוצות בעלות ההכנסה הנמוכה, הגבול בין הכנסה מינימלית לבין עוני של ממש היטשטש עם האמרת מחיריהם של המוצרים הבסיסיים והקיצוץ בשירותים הרפואיים והסוציאליים.
חרדות נוספות זולגות אל המרחב הציבורי. התחבורה הציבורית לא נוחה ועמוסה מדי, דבר שמביא לתורים ארוכים, צפיפות איומה ואף עימותים מילוליים ופיזיים מצד אנשים לחוצים שנחושים להגיע ליעדם – גם אם יצטרכו לרמוס אחרים.
נהיגה במכונית הפכה לסכנה של ממש, לא רק בשל עומס התנועה אלא גם בגלל העצבים המרוטים וההשתוללות בכבישים. האלימות הגואה במרחבים הציבוריים יוצרת תחושה של היעדר ביטחון אישי.
המסר שעולה מכל זה הוא שכמעט כל משימה פשוטה – אפילו ביקור בלתי נמנע בבנק או בסניף הדואר, תקשורת עם חברת החשמל או קבלת תשובות לשאלות בסיסיות על קצבאות וביטוח לאומי – הופכת למבצע מפרך.
החיים הם מאבק מתמשך שבו ההצלחה נחשבת לערך עליון, גם על חשבון השכנים, החברים או העמיתים לעבודה. כשתחרות תמידית היא הנורמה הרווחת, הדכדוך והקומבינות משתלטים. הפתרון למצוקות הללו לא נראה באופק.
החיים הם מאבק מתמשך שבו ההצלחה נחשבת לערך עליון, גם על חשבון השכנים, החברים או העמיתים לעבודה. כשתחרות תמידית היא הנורמה הרווחת, הדכדוך והקומבינות משתלטים
בכל מקום מעודדים ומתמרצים להיכנס לתחומים המתוגמלים ביותר אך אלה לא נותנים מענה לצרכיו של מעמד הביניים המידלדל. הקלות המס לבעלי ההכנסה הנמוכה לא מתחילות אפילו לכסות את העלייה הגואה ביוקר המחיה. קמפיינים במימון ציבורי למען נזקקים, שישראלים רבים תורמים להם בנדיבות, רק מחזקים את חוסר השוויון ומקבעים תת־מעמד הולך וגדל של חסרי אמצעים מינימליים.
מי שאין לו כסף מנסה להסתמך אפוא על תחליפיו המניפולטיביים: כוח וקשרים. הראשון לבש צורה מגזרית מובהקת בעידן בנימין נתניהו, באמצעות הזרמת כספים והטבות לקבוצות מסוימות בתמורה לנאמנות פוליטית.
תחת הממשלה הנוכחית, שנשבעה לחסל את האיפה והאיפה המאורגנת הזאת, המאמצים האחרונים להפחתת הרגולציה או להצעת תגמולים אוניברסליים לכול הגבירו למעשה את פערי האי־שוויון המובנים ומזינים אף יותר את הלך הרוח של "קודם אני" – בעודם מותירים את מי שנמצאים מחוץ לרשתות ההון והשלטון בחיפוש מתמיד אחר מישהו שיוכל לקצר את זמני ההמתנה להתייעצות עם רופא מומחה, לבדיקה נחוצה, לניתוח או לחידוש דרכון.
הדבר הנחוץ ביותר עדיין חסר – מדיניות כוללת לצמצום הפערים. מדיניות כזאת צריכה לאפשר את העלאת שכר המינימום בכל המשק והורדת מחירי דיור (ולא בהגרלות דמויי לוטו). כמו כן, יש לפתוח יותר תקנים עבור רופאים מוסמכים מחוסרי עבודה ולשפר משמעותית את שכר העובדים בתחומי החינוך והרווחה.
אולם, צעדים כאלו מתבססים על משהו שאין בו בהכרח רווח פוליטי ממשי: גישה שיתופית שמציבה את טובת הכלל מעל שיקולים צרים מידיים של האוחזים בשלטון והשואפים להחליפם בעתיד הנראה לעין. הדפוס המתהווה במישור האישי, אם כן, מושפע מהנעשה ברמת המאקרו המוכרת יותר, ומן הסתם גם משפיע עליו.
ממשלות ישראל, בזו אחר זו, גילו שמשתלם להן לטפח שסעים חברתיים כדי לחזק את כוחן. במשך יותר מעשור הממשלות בראשות הליכוד (כמו רבות מקודמותיהן) העדיפו יהודים על פני ערבים, חרדים ודתיים על פני חילונים, מתנחלים על פני מתיישבים בתחומי הקו הירוק, אזרחים על פני פליטים ומבקשי מקלט ואת הימין הלאומני על פני המרכז הליברלי והשמאל האידיאולוגי.
ממשלת בנט–לפיד הרחבה הרבה יותר, ניסתה לשבור את הנוהג הזה. אולם, יציבותה נפגעת כשכל אחת מהמפלגות השונות והמגוונות המרכיבות אותה מנסה לחזק את בסיס הבוחרים שלה על חשבון קבוצות אחרות. התוצאה היא הפנמת הנורמה שהפרדה מכוּונת מחזקת את יכולת השליטה הפוליטית.
העיקרון הזה מנחה גם את המדיניות כלפי הגדה המערבית ורצועת עזה בדרכים שונות מאז 1967. ההפרדה הפיזית מעמיקה למעשה את שליטתה של ישראל על הפלסטינים ואדמותיהם באמצעות הרחבת ההתנחלות היהודית והחלת מערכות משפט נפרדות על תושביהם הפלסטינים והישראלים המתגוררים בשטחים.
ההפרדה הפיזית מעמיקה למעשה את שליטתה של ישראל על הפלסטינים ואדמותיהם באמצעות הרחבת ההתנחלות היהודית והחלת מערכות משפט נפרדות
הגישה הזו תורמת באופן ישיר להחרפת מעגל הייאוש בקרב הפלסטינים, לשימוש רב יותר בכוח, להתרחבות השורות בקרב קיצוניים מיליטנטים, להסלמת מעגל האלימות ולהנצחת הסכסוך. אין הרבה ויכוח על מאפייניו של הדפוס המחזורי הזה.
ההבדלים הם בפרשנות לגבי שורשיו, דרכי התפתחותו, מי מעודד אותו וכיצד והאם ואיך ניתן לסיימו. בינתיים, ממשיך הסכסוך במסלול ההידרדרות שלו ללא פתרון באופק. גם כאן, כמו בנושאי פנים, הגישה הלעומתית לא עשתה רבות כדי לעורר תקוות או לשנות את חוסר הסימטריה ההולך וגדל.
עם זאת, היא תורמת באופן שיטתי לתערובת מדאיגה של סמכותנות מוגברת ואנרכיה מתפשטת – החלופות הקונקרטיות למשטר דמוקרטי מבוסס. כדי להתמודד עם המגמות הללו צריך לשנות את צורת החשיבה הרווחת, לעבור למסגרת עבודה של "אנחנו" וגם "הם".
יצירת הטלאים העדינה שבקושי מחזיקה את המדינה ואת האזורים שבשליטתה – בדיוק כמו במישור האישי – עלולה להתפורר אם לא תוחלף ברשת הדוקה יותר של קשרי שתי וערב שניתן לטוות למארג מוצק יותר שישקף את המורכבות הקהילתית והאנושית של החיים כאן.
הגישה הזאת מיושמת במספר הולך וגדל של יוזמות המבוססות על עקרונות של כבוד הדדי ונועדו לקדם שוויון, צדק, זכויות הפרט וזכויות קולקטיביות לכולם. היעדרם של תמריצים קונקרטיים עבור מי שעסוקים בהישרדותם הפוליטית לא צריך להוות מחסום בלתי עביר עבור אלה שמחפשים חלופות למצוקותיהם הנוכחיות.
שינוי המגמה הנוכחית תלוי בכל אלה המבקשים לעצמם חיים טובים יותר ובני קיימא ומוכנים לעשות משהו – כל אחד ואחת בדרכו, בדרכה ובדרכם – כדי לקדם אלטרנטיבה של חברה משותפת המכירה בזכויותיהם של כל תושבי הארץ . אם לא נתעורר עכשיו, הדינמיקה האנוכית והעכורה הזאת עלולה להרוס את כולנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
על פניו נשמע כמו פתרון פשוט אבל כל כך רחוק מהמציאות הפוליטית הישראלית. חסרה הנהגה ולא נראית אחת באופק. המציאות בשטח מתגברת על האידיאל שנראה רחוק מתמיד. דור של פוליטיקאים קרייריסטים ואופורטוניסטים הפקירו את החברה הישראלית לגורלה שנראה עגום מתמיד. כל אלו ועוד הם מצע מושלם למשבר עמוק ובלתי נמנע שרק מי שדאג לעצמו מבעוד מועד, או התמזל מזלה, צפוי לשרוד. הנחמה היחידה שזה לא רק המצב בישראל, אלא בכל העולם.