"הטקס", כמו שאנחנו קוראים לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, כבר מעבר לפינה. ואצלנו, העושים במלאכה, ברור שזה ה-טקס. אין עוד מלבדו.

כבר חמש שנים שאני בטקס – שלוש שנים כמנהלת התוכן, שנתיים כמנהלת הטקס – והוא יקר ללבי וחשוב לי היום כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי בו את המילה הראשונה. הוא חשוב לי ויקר ללבי, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו ולשאול לגביו שאלות.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני יקר ללבי וחשוב לי כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי לו את המילה הראשונה, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו

יום הזיכרון שלנו נטוע בתוך רצף של היסטוריה עתיקה ועכשווית – בהתחלה אנחנו עבדים לפרעה במצרים ובמשך שבוע שלם אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. אחר כך אנחנו מובלים אל החורבן הגדול מכולם, שעל אף הכול לא הצליח להשמיד אותנו ויכולנו לו – השואה והתקומה.

ועל ערש השואה, הנה כבר מגיע יום הזיכרון, ומסמן לנו שאמנם אנחנו לא מפסיקים להידרש לקורבנות, אבל מה – במותם ציוו לנו את החיים והנה יש לנו עצמאות במדינה שהיא לגמרי שלנו.

עכשיו, אני מסתכלת על הציור שהרצף הזה מצייר, ובאמת, אני חושבת, כל הכבוד למי שבנה אותו ככה. אבל מה, אני תוהה, כל ההיסטוריה הקשה הזאת, וכל התקומה מעוררת ההשראה – כל זה קרה בתוך ריק? אין עוד כוחות שפועלים פה? באמת? אז אני מרחיבה קצת את הצמצם כדי לראות תמונה גדולה יותר, והתמונה הזאת מעמידה את כל הסיפור הזה באור קצת אחר.

אוקיי, היינו עבדים, ויצאנו לחירות. או לפחות, יצאנו. אני לא לגמרי בטוחה לגבי החירות. אבל אזרום רגע גם עם זה – יצאנו, תוך כדי שאלוהים שלנו, שבחר בנו מכל העמים, מותיר אחרינו נהרות של דם וצפרדעים, ומוות של ילדים, וסוסים על רוכביהם שטובעים במים שוצפים.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו, ברור.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו

ולא שמנו לב שלא מדובר בדיוק על ארץ בלי עם. כי דווקא היו פה חיים. אנשים, נשים וטף, שחיו פה את חייהם, לפי חוקיהם, מנגנוניהם, סדרי העולם שלהם – שנראים קצת אחרת משלנו אולי, אבל בכל זאת שרירים וקיימים וחיים פה.

אז הפעלנו כוח ולקחנו את שלהם, והבאנו לכאן את שלנו, בלי לחשוב לרגע שאם לנו מגיע, אז למה להם לא? והנה אנחנו כאן, והנה מגיע יום הזיכרון, ואנחנו מציינים את אותם אלה שבמותם ציוו לנו את החיים. אלא שאם מסתכלים טוב, רואים שלא סתם חיים הם ציוו לנו, אלא חיים לנצח על החרב.

ואכן, כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור השטוח, החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שבבסיסו אומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים וכל הזמן רוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – אז בהכרח רואים תמונה יותר מורכבת, יותר מלאה, שמביאה יותר חלקים.

ואסור להתעלם מהתמונה הזאת, כי בנפשנו היא. הרי שום דבר טוב מעולם לא קרה מהכחשה של מציאות, מעיוות של רצף אירועים, מחיבור לא נכון של הנקודות – ואת זה אנחנו מנסים לעשות כבר 73 שנה, אז אולי הגיע הזמן שננסה דרך אחרת?

והדרך האחרת הזאת – זה מה שמציע הטקס. טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

הדרך האחרת שאומרת – תסתכלו, יש שני עמים שחיים כאן, שזו האדמה שלהם. תסתכלו. הנה הם, כאן. תראו. בני אדם, כמוהם כמונו.

כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שאומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים ורוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – רואים תמונה יותר מורכבת

הדרך האחרת שאומרת – חירות? איזו חירות זו חיים על החרב? איזו חירות זו כשאנחנו אזוקים בעבותות מלחמה תמידיים למי שאנחנו מגדירים כאויב ומסרבים להרפות?

הדרך האחרת שאומרת – לא חייבים מלחמה. מלחמה היא לא גזירת גורל. אנחנו, בני האדם, יוצרים אותה, כך שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לשים לה סוף. בואו נעצור את מעגל הדמים, נכיר בהיסטוריה כפי שקרתה באמת, נתקן את מה שניתן לתקן, ונמשיך הלאה ביחד, במשותף, בנתינת מקום במקום לקיחתו.

יותר מ-200 אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני, שהתקיים זו השנה ה-16 ברציפות, ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. השנה, לאור הנחיות הקורונה, הטקס התקיים זו השנה השנייה במתכונת מקוונת וללא קהל. pic.twitter.com/UDJcV7ep9Y

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) April 15, 2021

זה הרעיון שהטקס מוביל, ובזה חשיבותו. ואינשאללה, לאט לאט, יותר ויותר אנשים יסכימו להסתכל על הסיפור המורכב, והרעיון הזה יהפוך למציאות, ויאפשר פה חיים טובים יותר לכולם, לכל מי שחי פה בין הים לנהר.

הטקס ישודר בלייב סטרים באינטרנט, ביום הזיכרון, 3 במאי, ב-20:30, מעמודי לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות.

אילה שלו היא מנהלת אזורית בארגון Hands of Peace, מנהלת יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום, בעלת תואר שני בחינוך, אימא לשניים, האופטימית הכי פסימית שיש, אוהבת דרקונים.