אחרי שנחלץ מסרטן הערמונית בו לקה לפני שנה וחצי, חלה אבא שלי לאחרונה בסרטן אלים במח העצם. סרטן שמתמקד בעמוד השדרה. כאב עצום. התמודדות קשה. וכמובן קושי רגשי עמוק.

אבי גר בצפון. פריפריה גיאוגרפית. לכן הוא פוקד כמעט מדי יום את בית החולים על שם רמב"ם בחיפה. רבי משה בן מיימון, כך מספרים, היה רופא דגול, פילוסוף פורץ דרך ויהודי מאמין.

השבוע הבחין הרופא המומחה (ההמטולוג) במהלך טיפול היום, שהכאב המחמיר בגבו של אבא שלי, הפך לבלתי נסבל. הוא גם קלט שהוא אינו יכול להניע את רגלו. לכן פקד עליו לעבור לחדר המיון לצורך בדיקה נוירולוגית (בדיקה בדבר נזק אפשרי לעצבים בגב וברגל) ולצורך בדיקת אורטופד.

כאב עצום ומסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי

זוגתו של אבא שלי סייעה לו לנוע בכיסא גלגלים לחדר המיון. כאב מסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי.

חדר המיון בבית החולים הגדול והמשוכלל בצפון מדינת ישראל: מיטות צמודות זו לזו. שום הפרדה. שום פרטיות. מחסור ניכר במיטות נוספות. חולים צועקים מכאבים זה באוזנו של זה. זעקות כאב. דיבור בלתי פוסק. צוות רפואי מצוין שאינו נח לרגע. אחיות ורופאות על סף קריסה.

אבא שלי הונח במיטה שהתפנתה בין 2 וילונות. צפיפות רבה כאמור. הוילונות אמורים להבטיח פרטיות מינימלית.

האחות מיהרה להגיע. יעילה, נעימה ועניינית. הנירולוגית הגיעה אחריה. מתמחה צעירה מאד. כמעט ילדה בעיני מטופל בן 73. היא פקדה מהר את מיטתו. דקרה אותו בעדינות. הייתה מנומסת מאד. יחס אנושי על רקע צעקות כאב מכל עבר. אנשי מד"א נכנסים ויוצאים. מתנדבים שבוקעים מאמבולנסים. וצוות אחיות, רופאות וכן רופאים שעובדים בחריצות ובמסירות בלתי פוסקת.

גם האורתופד הוא מתמחה. מראהו כשל סטודנט צעיר. הוא מבהיר לאבא שלי: עליך לעטוף את גופך בחגורה מיוחדת. אם לא תעשה כן, לא תוכל לצאת מכאן.

בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. הובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ב-2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו)

הערת ביניים: בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. מאחר שהובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ביום 2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו), הוא נאלץ לנסוע במחיצת אשתו בשבוע שעבר למכון הדמיה גרעיני בבית החולים אסותא באשדוד.

בחזרה לבית החולים רמב"ם שלשום: אבא שלי מסכים מיד לחגור את חגורת המגן. הוא לא יכול לסבול את הכאב. הוא לא רוצה שחוליות עמוד השדרה שלו יקרסו. הוא רוצה שהכאב יפחת.

אבל הרפואה הציבורית הישראלית אינה מספקת חגורות מגן כאלה בחינם. ואם המטופל עני? בעיה שלו. צריך לקנות. אבא שלי מבקש לקנות. אבל כאן צצה בעיה קלה: אי אפשר לקנות בבית החולים. רק באופן פרטי.

והחנות הפרטית שבה נמכרות החגורות הללו (שממוקמת בקומת הקרקע בבית החולים), כמה לא מפתיע, נסגרה זה מכבר. בכל זאת, השעה היא אחרי 20:00 בערב. סריקה טלפונית מלמדת שכך גם כ-ל חנויות אביזרי האורתופדיה בחיפה. כולן נעולות על בריח.

אחרי מספר דקות מתקשר בעל חנות אנושי במיוחד ממרכז העיר. הוא מוכן לפתוח את חנותו למשך מספר דקות למען אבא שלי. לא ניתן להשיג מונית פנויה. אשתו של אבא שלי מצליחה בכל זאת לעלות על מונית מלאה באנשים (הם קלטו שהיא במצוקה ולכן ביקשו מהנהג שיעצור לה). היא קונה את החגורה בחנות שנפתחה באנושיות במיוחד לכבודה וטסה בחזרה לבית החולים. אבא שלי נעטף בחגורת המגן. עכשיו הוא יכול לחזור הביתה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה אותו מראש שהמערכת מסורבלת וטומנת בחובה צורך בלתי פוסק מהמטופל המותש והחרד להשיג לעצמו אביזרים, לקנות לעצמו תרופות ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה מראש שהמערכת מסורבלת ודורשת מהמטופל המותש והחרד להשיג אביזרים ותרופות, ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה

רופאים מעולים. אחים מסורים. רופאות מצוינות. אחיות חרוצות. אבל המחסור בכוח האדם עצום. המחסור במיטות בלתי נתפס. מועדי הבדיקות רחוקים באופן נורא. ואביזרים תומכים לא מצויים בהישג יד מיידי.

ארגון רופאים לזכויות אדם מעריך שקיים פער בן עשרות מיליארדי שקלים בין הרצוי המינימלי והסביר, לבין המצוי הקורס. פער שיש לסגור מידית. בלי קשר לכך: ההערכה היא שיש להגדיל מדי שנה מכאן ואילך את תקציב הרפואה הציבורית במיליארדים רבים נוספים.

אנחנו שומעים על הקושי העצום ללא סוף. קוראים על הקריסה כל הזמן. יודעים היטב שהרפואה הציבורית במצוקה איומה. אבל כשזה מגיע אלינו באופן אישי, אנחנו מתחילים להבין שמדובר בפשע.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.