נשיא המדינה ראובן ריבלין  מבקר במתקן ההתפלה שורק, ארכיון (צילום: מארק ניימן לע"מ)
מארק ניימן לע"מ

הסערה בכוס המים בפעם הבאה זה עלול להיות הרבה יותר מסוכן

איש לא נפגע בפרשת המים המותפלים שמדדיהם זויפו, אבל הקלות שבה ניתן לשחק עם המים בברזים צריכה להדאיג את כולנו ● שוב התברר שהמדינה נרדמה בשמירה על האינטרס הציבורי

לפני כמה שנים ביקרתי במתקן ההתפלה בחוף פלמחים. בסיור הגענו לנקודת הקצה שבה מי הים – אחרי תהליך ארוך שבמהלכו עברו דרך הממברנות הצפופות – הופכים למי שתייה. המארחים מזגו לי בגאווה כוס לטעימה, הישר מהמתקן.

ההרגשה הייתה מוזרה: אם יש משהו שמגדיר את הטעם והמרקם של מים מותפלים, זו תחושת ההיעדר. האין. אין מלחים, אין מינרלים, אין כלור שלטעמו אנחנו מורגלים ממי הברז, אין כלום.

יש מים נטו, וכששותים מים כאלה פתאום מבינים שהמים שהתרגלנו לשתות מכילים חומרים רבים – חלקם, כמו מגנזיום, מועילים ונחוצים – שמעניקים להם מה שטועמי יינות בוודאי היו מכנים "גוף".

הסצנה שהתרחשה במתקן שורק מדי בוקר מזכירה קלישאה של סרטי נוכלים: לקראת השעה היעודה של דגימת המים היומית נכנסו העובדים לחדר הבקרה, וכיוונו את המכשירים כך שברגע האמת ידגמנו את הנתונים הרצויים

פרשת ההונאה במתקני ההתפלה (שורק ופלמחים) התחילה בתלונה של תושבים בחולון שהמים שזרמו בבתיהם לא היו בדיוק מותפלים: קצת מלוחים, קצת עכורים. בדיקתן הביאה לפתיחת תיבת פנדורה וחשפה שמדובר בשיטה.

שני מתקני ההתפלה, שמספקים ביחד כ-40% ממי השתייה בישראל, דיווחו על רמת מליחות במים (ריכוז הכלורידים) נמוכה בהרבה ממה שסיפקו באמת.

לפי ממצאי ועדת הבדיקה הממשלתית, הסצנה שהתרחשה במתקן ההתפלה שורק מדי בוקר, מזכירה קלישאה של סרטי נוכלים: לקראת השעה היעודה של הדגימה היומית, נכנסו העובדים לחדר הבקרה וכיוונו את המכשירים, כך שברגע האמת המים יעמדו בפרמטרים המחמירים וידגמנו את הנתונים הרצויים.

אחר כך החזירו את המערכת לסורה והזרימו מים עם רמת כלורידים שעולה על מה שהמתקן מחויב לספק למדינה. היה לזה גם שם: "נוהל דיגום בוקר". המטרה, לפי הוועדה: לחסוך את המיליונים שדרושים להבאת המים לסטנדרט הנדרש.

בשורה התחתונה, מזל גדול היה פה: הספקים תחמנו כדי להגדיל רווחיות, זרועות המדינה גילו רפיסות וכשלו בפיקוח, אבל איש לא נפגע. כמו במחזה "כולם היו בני" – רק בלי הטרגדיה.

מים הם לא מוצר רגיל, והעובדה שכל כך קל להזרים למיליוני משקי בית מים – שלמדינה אין מושג מה יש בהם – מטרידה מאוד. בפעם הבאה זה עלול להיות הרבה יותר מסוכן. בשורה התחתונה, מזל גדול היה פה

חשוב לציין ששתיית מים עם רמות כלורידים כמו אלה שמתקני ההתפלה סיפקו – פחות מ-100 מיליגרם לליטר – לחלוטין לא מסוכנת לבריאות. המתקנים לא העבירו למדינה מוצר מסוכן, אלא מוצר פחות איכותי מזה שהתחייבו עליו.

יחד עם זאת, מים הם לא מוצר רגיל, והעובדה שכל כך קל להזרים למיליוני משקי בית מים – שלמדינה אין מושג מה יש בהם – מטרידה מאוד. בפעם הבאה זה עלול להיות הרבה יותר מסוכן.

הגיע הזמן להיפרד מהסטיגמות

לפני כשנתיים, כשהתגלה שהביצועים של מתקן ההתפלה באשדוד כושלים והוא לא עומד במכסות שהתחייב לספק למדינה, אמרו שזה מה שקורה כאשר מפקידים פרויקט תשתית מורכב בידי חברה ממשלתית (מקורות). עכשיו מתברר שגם בעולם התאגידים הפרטיים לא הכל מושלם, בלשון המעטה.

הגיע הזמן להיפרד מהסטיגמות: יש גופים ממשלתיים או ציבוריים שמתפקדים היטב, ויש כאלה שנותרו תקועים 50 שנה מאחור; יש תאגידים פרטיים יעילים והגונים, ויש כאלה שמתחמנים ומעגלים פינות בשנייה שהרגולטור מסיר מבט.

מתקן פרטי עם פיקוח ממשלתי הדוק אמור לספק את השילוב האופטימלי. אבל בפרשה הזו, הממשלה – בפעם המי יודע כמה – דפקה נפקדות.

או כמו שכתבו חברי ועדת הבדיקה: הנחת המוצא של גורמי המדינה הייתה שאפשר לסמוך על האמינות של מתקני ההתפלה ודיווחיהם. ובכן, שמישהו יחבר בדחיפות את "גורמי המדינה" למציאות.

מתקן ההתפלה בנחל שורק (צילום: Edi Israel /Flash90)
מתקן ההתפלה בנחל שורק (צילום: Edi Israel /Flash90)

השאלה היא מה יקרה הלאה

בתרחיש אופטימי (מאוד), הלימון יכול להפוך ללימונדה: הפיקוח יהודק, רשות המים תגדל ציפורניים, והמדינה תיישם נהלים שיאפשרו לה לוודא שהמים שמוזרמים לבתים בישראל עומדים באיכות הנדרשת.

במציאות, מותר להיות ספקניים, משלוש סיבות עיקריות:

  1. חברי הוועדה (שחלקם נמנים עם הגופים שאחראים לכשל בפיקוח), פטרו משום מה את הדירקטוריון של מתקן ההתפלה בשורק מאחריות לאירועים.
  2. הקנס המומלץ (כמה עשרות מיליוני שקלים) כנראה נמוך מהרווח שהניבו המניפולציות בנתונים. ספק אם ראש בכיר כלשהו יעוף בעקבות הפרשה
  3. ולקינוח – לא מן הנמנע שחלק מהמעורבים יתמודדו גם על מכרזי ההתפלה הבאים, בראשם מתקן ההתפלה הגדול בארץ – שורק 2.

או במילים אחרות: שיטת מצליח חיה ובועטת, ובהחלט ייתכן שנפגוש אותה שוב באחד הסיבובים הבאים.

עוד 615 מילים
סגירה