אוהבים את המדינה אבל שונאים עד להחריב

חייל בגדוד הצנחים במהלך אימון ברמת הגולן. על הבניין ברקע נרשם: "די למלחמות". ינואר 2022 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)
מיכאל גלעדי/פלאש90
חייל בגדוד הצנחים במהלך אימון ברמת הגולן. על הבניין ברקע נרשם: "די למלחמות". ינואר 2022

בין יום הזיכרון ליום העצמאות אין חדש תחת מדורת השבט. אנחנו אוהבים את המדינה אבל שונאים עד להחריב גם בלי בית מקדש. בין יום הזיכרון ליום העצמאות מתבוססים כאן בדמעות על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם, ולא מבזבזים דקה בניסיון להציל את מי שילך ועוד מעט יהפוך לשיר.

אנחנו אוהבים את המדינה אבל שונאים עד להחריב גם בלי בית מקדש. בין יום הזיכרון ליום העצמאות מתבוססים בדמעות על מי שהלך ולא ישוב לעולם, ולא מבזבזים דקה בניסיון להציל את מי שילך ויהפוך לשיר

שום חשבון נפש או חישוב מסלול, לא צריך. חוץ מזיקוקים שבוטלו מתוך התחשבות בהלומי קרב – הכל כרגיל הרצל, זה עוד מאותו סכסוך דמים ומה שהיה הוא שיהיה.

אפילו "אם תרצו" זה לא מה שחשבת, הרצל. ככה רצית?
זה פזמון חוזר, תשירו.

אז מה היה לנו כאן?

נתחיל בסוף: עוד ראש ממשלה מאוים ברצח פוליטי כאילו לא היו דברים מעולם. כדורים חיים נשלחים במעטפות. אותו אדם עוד עומד על מרפסת. זה סתם צירוף מקרים, כך אומרים האופטימים.

וערוצי חדשות הם אותה יפהפייה נרדמת, לפני שהנסיך מעיר אותה ב"סרק סרק סרק", כי הנה פרחה הגפן, הנצו הכדורים ולא קמה ה‏עתונות הנרדמת.

רינה מצליח, למשל, תדליק את משואת העיתונות בצפירת הרגעה:

"אני חושבת שאין פה באמת סכנה. אף אחד לא באמת יירה בבנו של ראש הממשלה. כמעט כולנו קיבלנו מכתבים כאלה".

ידיעה חדשותית אחרת מצטטת בהתלהבות את הבן "הטוב", אבנר נתניהו, הטוען שבנט רק רוצה חלקת קבר בהר הרצל. הבן השני מחרף על אוטומט, כרגיל. ובן גביר, יציר כפיו של כהנא המוחרם נכנס לכנסת ישראל על כפיו של נתניהו, והפך, איך לא, כוכב תקשורת להוטה.

יום עצמאות 2022, אלה פני העיתונות בקליפת גרעינים שחורים. כלב השמירה של הדמוקרטיה שוב מסובב את הראש לצד השני כאשר שליחיו של ראש ממשלה לשעבר תוקעים מקלות בגלגלי הממשלה הנבחרת למען שמו. כי אין לנו אלא רוחו הרעה של אבינו מלכנו, שלא נגמל מהכיסא וממשיך לרחף מעל ולחרוך את האדמה באמצעות שליחים שלא מאמינים בחילופי שלטון.

לא ינום ולא ישן עוכר ישראל.

אין לנו אלא רוחו הרעה של אבינו מלכנו, שלא נגמל מהכיסא וממשיך לרחף מעל ולחרוך את האדמה באמצעות שליחים שלא מאמינים בחילופי שלטון. לא ינום ולא ישן עוכר ישראל

גם אני עוכרת שמחות. גם ביום חג אין לי מילים אחרות, אבל יש לי כאן משפחה ענפה שתרמה למדינה כמו הרוב הדומם של האזרחים כאן, ואיש מתוכה אינו בן גביר ובני מינו שהופכים לאט אבל בטוח לפניה המכוערות של ישראל.

אזרחים שלא חלמו שיהיו בעד בנט מתפללים עליו שיצליח. בנט בא לעבוד, לא להרוג, אין לו אינסטינקטים של חיית טרף. הוא לא קילר כמו המולך של חצי מדינה, שמוכן לעצור את מהלכה ובלבד שיחזירו לו את השלטון שנלקח ממנו בבחירות דמוקרטיות.

האיש שזעק "מנסים להדיח ראש ממשלה מכהן" פועל באמצעות שליחים שהשריש בכל זרועות השלטון שאחז במשך 12 שנה, וכל זאת על מנת להדיח ראש ממשלה מכהן, בעוון היותו מישהו אחר ולא הוא עצמו.

ומולו בנט. וחרב אין ביד נפתלי. הו, התמימות.

ובינתיים אולי נרקמת שוב מזימה משיחית לא קדושה להעביר ממשלת זדון מן הארץ כי מי אם לא רבנינו יודעים רצון האל, והוא רוצה כנראה עוד מהאדום האדום הזה ואפילו במחיר מלחמת אחים או סתם מלחמה. מי שנלחם כל כך הרבה כבר לא יוכל להיגמל.

האיש שזעק "מנסים להדיח ראש ממשלה מכהן" פועל באמצעות שליחים שהשריש בזרועות השלטון שאחז במשך 12 שנה, וזאת על מנת להדיח רה"מ מכהן, בעוון היותו מישהו אחר ולא הוא עצמו

מלחמות דת ואדמה כבר החריבו עולמות. היכונו לחורבן עוד בית, כי מהי מלחמה אם לא עוד שירים לרשימת שידורי יום הזיכרון, שאז אנחנו נוהגים זה בזה בזהירות יתרה וכבוד מופלג והומים זה לזה כצמד יונים "אחים אנחנו", גם בן גביר זה אח אז בלי ערבים. מה קשור ערבים.

ועכשיו קלישאה. דלגו לפסקה הבאה, אפילו אני משתעממת אבל מדקלמת מתוך שינה כי אבא שלי לחם בתש"ח והדור שלי הצטמצם במלחמת יום הכיפורים אז מה אכפת לי למחזר מילים:

מלחמה היא לא גזירת גורל, כל מלחמה היא מעשה ידי אדם. ואפשר אחרת.
מנהיגים שולחים למלחמה שלא הם ישלמו את מחירה אבל יזילו עליה דמעות תנין. נאומיהם הם מס שפתיים. בעצרות זיכרון ממלכתיות יעמדו ובגבם אבני זיכרון חלקות שהם ושכמותם ימלאו בשמות חדשים. שמות חללי המלחמות הבאות שלא יטרחו למנוע. חללי אוזלת ידם, חללי טיפשותם, חללי יהירותם, חללי נמוטט נמגר נרתיע נרדוף נשיג נכבוש, חללי מנהיגים שפניהם תמיד למלחמה הבאה, שלמדו לזייף רגש במילים ריקות כמו "ובמותם ציוו לנו את החיים", ולסמן בדם את ההמשך: ואנחנו נצווה עוד מלחמה ונשיר בערב שירי לוחמים.
אחי הצעיר יהודה. האם אתה שומע?

ובינתיים בירושלים עיר דמים הציבה העירייה דגל ישראל זקוף שסתם שמח לראות אתכם, אחי ואחיותיי לגורל היהודי.

ודאי התמלאתם גאווה לאומית כששמעתם על הדגל הענק, 33 מטר על 24 מטר גודלו, שיתנוסס על תורן בגובה 100 מ' כדי שייראה בכל רחבי העיר, פן תשמחנה בנות פלישתים ותעלוזנה בנות ערלים, כי מה אנחנו בלי דגל גדול עם כל התורן בחוץ, מאמי.

פעם אמר הלוחם תומר בוהדנה את המילים הבאות: "אנחנו חברה שמקדשת את המוות. הגיע הזמן לקדש חיים. אדם. לא אדמה".

ודאי התמלאתם גאווה לאומית כששמעתם על הדגל הענק, 33 מטר על 24 מטר גודלו, שיתנוסס על תורן בגובה 100 מ' כדי שייראה בכל רחבי העיר, כי מה אנחנו בלי דגל גדול עם כל התורן בחוץ, מאמי

ואסיים בסיפור לחג על הבן שלי, שהתקשר יום אחד וסיפרתי לו שהגיע לו בדואר צו-מילואים. הוא טייל אז בעולם, יותר מחצי שנה לא ראינו אותו. לרגע השתררה על הקו שתיקה מעיקה.

אחרי שעה שלח לי את ההודעה הבאה שלא אשכח והיא שמורה אצלי עד היום:

"אני מסתכל עכשיו על המים הכי כחולים בעולם, אמא. לפני שבוע הסתובבתי בג'ונגל וחיפשתי דרך בין שיחים עצומים. שחיתי בנהר שלא היית מאמינה שיש וישבתי שעות מתחת למפל מים. בדרך לשם ראיתי פילים וליד החדר שלי צורחים עכשיו קופים. אנשים מדברים פה סתם כדי לדבר. את מאמינה? אני חי בתוך סרט-טבע שראיתי בטלוויזיה כשהייתי קטן ורוב הזמן אני מצליח לשכוח שהייתי בכלל בצבא. אז אכפת לי שקיבלתי מילואים?"

שומעת, ישראל?

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 919 מילים ו-1 תגובות
סגירה