העיר העתיקה של בירת לטביה, ריגה, ריקה מתיירים. רגע לפני הקיץ, העיר היפהפייה הייתה כבר אמורה ליהנות מגלי תיירות ראשונים אחרי שנתיים של מגפה – אבל הכיכרות, בתי הקפה וכבישי האבן נותרו שוממים.

הסיבה לכך נמצאת בכל פינה. לצד דגלי האדום־לבן של לטביה תלויים הדגלים הצהובים־כחולים של אוקראינה – על בנייני ממשלה, חנויות ומרפסות. על קרונות החשמלית מוצגת יד כחולה־צהובה שמניפה את סימן הניצחון, תחתה הכתובת: "עזרו לחירות לנצח". במוזיאון הרכבות מוצגת התערוכה: "סובייט – נייט נייט נייט" בנושא ההתנגדות הגולים הלטבים לשלטון הרוסי.

לטביה, או חלקה לפחות, מתייצבת לצד האוקראינים במאבקם לחיים, ויש לכך סיבה טובה – היא יודעת מה המשמעות של חיים תחת כיבוש רוסי. "אין תיירים מרוסיה. כמובן שאין תיירים מאוקראינה, רק פליטים", אומרת אלינה, מדריכת תיירים.

"התיירים ממערב אירופה מפחדים מהקרבה לרוסיה. אף אחד לא רוצה להיקלע לפלישה רוסית. יש תחושה שכבר התחילה מלחמת עולם שלישית שתיעצר רק אם הרוסים יובסו באוקראינה". שאלתי אותה מה מצב הרוח בעיר, היא אמרה: "יש מתח. 9 במאי מתקרב, יום הניצחון הרוסי, כל שנה מתעוררות בעיות עם המיעוט הרוסי ביום הזה, [נערכים לזה] במיוחד השנה".

דגל אוקראינה ודגל לטביה ברחובות ריגה (צילום: שאול אדר)

"התיירים ממערב אירופה מפחדים מהקרבה לרוסיה. אף אחד לא רוצה להיקלע לפלישה רוסית. יש תחושה שכבר התחילה מלחמת עולם שלישית שתיעצר רק אם הרוסים יובסו באוקראינה"

לטביה גובלת ברוסיה במזרח ובבלארוס בדרום. ממערב גובלת לטביה בקלינינגרד – מובלעת רוסית המשמשת כמחסן לנשק הגרעיני של האימפריה הפוטיניסטית. בערב, האור הרך של צפון היבשת מחמיא לעיר העתיקה עוד יותר. אי אפשר לשמוע מכאן את ההפצצות באוקראינה, את הרס הערים, אבל אפשר לשמוע את רוחות העבר מתגנבות להווה.

על קירות מוזיאון הכיבוש של לטביה תלויות תמונות המציגות את האסון שהמיטה רוסיה על שכנתה. קל מאוד לדמיין את לטביה כאחת הקורבנות הבאים של ולדימיר פוטין. צריך רק להקשיב לדברי הרוסים, הם אומרים זאת בפה מלא, כל ערב בשידורי הטלוויזיה הרשמיים. "המדינות הבלטיות יודעות מה מחכה להן"; "צריך להקים גשר יבשתי לקלינינגרד". השופרות תוקעים והקולות מגיעים עד לכאן.

מהעיר העתיקה לא שומעים את התותחים אבל אפשר לדמיין את החייל הרוסי מגיע לכאן, את הדם הקרוש, את הזעם בעיניו למראה הערים המקסימות של אירופה בהשוואה לכפר העלוב שגדל בו. אפשר לחוש באימה שיטיל לפני שיהפוך – כמו בכל דור – לבשר התותחים של מוסקבה.

אפשר גם להרגיש את הפחד והתיעוב של אזרחי לטביה, את השנאה והחלחלה לשכנה הרוסית. עבורם לא מדובר בעוד דיון אקדמי על התפשטות נאט"ו, אלא מציאות של חיים תחת כיבוש או איום במלחמה וכיבוש.

מודעת תמיכה באוקראינה על חשמלית בריגה (צילום: שאול אדר)

מוזיאון הזוועות

ריגה מציעה עושר ארכיטקטוני והיא יעד אידאלי לביקור קצר, אבל כדאי להתחיל דווקא באחד המקומות הנוראיים שיש לעיר להציע – מוזיאון הקג"ב. המוזיאון נמצא באופן אירוני ב"שדרות החירות", הרחוב הזה נשא בעבר שמות של צארים וצוררים – מאלכסנדר הגדול ועד לנין והיטלר. מאז שהתפרקה ברית המועצות לשעבר הוא זכה בשמו החדש.

כמו במוזיאונים דומים אחרים במזרח אירופה, המוזיאון הלטבי מציג את פעילות המשטרה החשאית ומשקף היטב את המורשת הסובייטית. בניין הקג"ב הוא אחד מהבניינים הראשונים לקום בכל מקום אליו מגיעים הרוסים. זהו המוסד (בצורת מוזיאון) האחרון שנותר משנות האימפריה הסובייטית. זאת לצד הטראומה, ערעור השלטון והחברה והנזק רב־הדורי.

מדובר בבניין גדול שנבנה במרכז העיר ושימש לחקירות, עינויים, כליאה והוצאה להורג. הביקור בו לא קל אבל מומלץ לכל אלו שקוראים לאוקראינה להיכנע לדרישות מוסקבה, למי שמעריץ את פוטין כי הוא רודף "פרוגרסיבים מטורללים" או לכל מי שרוצה להבין למה האוקראינים מוכנים לשלם מחיר כה מחריד.

ההיסטוריון של "מוזיאון הכיבוש" ד"ר גינט אפלס התייחס בריאיון לזמן ישראל לכיבוש לטביה: "אנו מדברים על שלוש תקופות שבהם לטביה הייתה תחת כיבוש (החל מ־1919). תחילה היה הכיבוש הסובייטי הראשון, אחריו הכיבוש הנאצי ואז שוב הכיבוש הסובייטי הארוך עד 1991.

בניין הקג"ב בריגה, לטביה (צילום מסך מעמוד הפייסבוק של המוזיאון)

"ברית המוצעות וגרמניה הנאצית חילקו את פולין ביניהן. ברית המועצות כפתה שיתוף פעולה עם כל הרפובליקות הבלטיות תחת איומים. הוקמו בסיסים צבאיים במדינות ובנמלים ובספטמבר 1939, כל האוכלוסיות דוברות הגרמנית מלטביה ואסטוניה הועברו לגרמניה ופולין. 50 אלף איש, כולל משפחות שחיו בלטביה עשרות שנים. זה היה איבוד האוכלוסייה הגדול הראשון של המדינה הקטנה.

"בספטמבר 1939, כל האוכלוסיות דוברות הגרמנית מלטביה ואסטוניה הועברו לגרמניה ופולין. 50 אלף איש, כולל משפחות שחיו בלטביה עשרות שנים. זה היה איבוד האוכלוסייה הגדול הראשון של המדינה"

"בקיץ 1940, השגריר הלטבי במוסקבה קיבל אולטימטום: על הממשלה הלטבית להתפטר ולאפשר כניסה של כוחות צבא סובייטים ללא הגבלה. 17 ביוני 1940 נחשב לתאריך הכיבוש. הם השתלטו על מוסדות המדינה והקימו ממשלת בובות סובייטית שקיבלה הוראות ממוסקבה. נערכו בחירות והמפלגה הקומוניסטית, המפלגה היחידה שהותר לה להשתתף בבחירות, זכתה ב־97% מהקולות וניצחה.

"אחרי הבחירות, הפרלמנט ביקש להסתפח לברית המועצות אף שלא דובר על כך במסגרת הבחירות. הרפובליקה של לטביה הפכה לרפובליקה הסוציאליסטית של לטביה, ואז החל הטרור נגד הלטבים. 26 אלף אזרחים נכלאו, נידונו למוות או נשלחו לסיביר. 26 אלף מתוך שני מיליון אזרחים. 10% מהם היו יהודים. זה היה הלם קשה לחברה הלטבית".

כפי שניתן לראות באוקראינה, השיטה נותרה אותה השיטה. הרוסים פולשים, מקימים ממשלת בובות, מקיימים משאל עם ו"זוכים" לתמיכה בהסתפחות מרצון לרוסיה – ובדרך משמידים קהילות, ערים ותרבות, מביאים להרעבה מכוונת ולטרנספרים לסיביר ומזרח רוסיה.

כרזה משנות ה־80 נגד רוסיה, מוזיאון הכיבוש, לטביה (צילום: שאול אדר)

הקג"ב רדף את הדמויות המרכזיות בחברה הבלטית בניסיון שיטתי להרוס את התרבות והזהות המקומית. משכילים, אומנים, פוליטיקאים וכל מי שנחשד בנטיות לא רוסיות או אנטי־מהפכניות סומן. הבניין בשדרות לנין התמלא באסירים, חלקם לא יצאו ממנו בחיים.

"26 אלף אזרחים נכלאו, נידונו למוות או נשלחו לסיביר. 26 אלף מתוך שני מיליון אזרחים. 10% מהם היו יהודים. זה היה הלם קשה לחברה הלטבית"

הבניין היה ונותר מחריד. בכניסה מוצג סעיף 58 לחוק שקבע שניתן, פחות או יותר, לעצור כל אדם בחשד לפעילות קונטרה־רבולוציונית. דלת ברזל כבדה מוליכה לתאים. בחורף התאים קפואים, בקיץ הקצר – לוהטים. אנשים נדחסו לתאים צרים, חשוכים, מסריחים ומלאי טינופת. אולי הסיד לא התקלף אז, אבל המראה לא היה שונה בהרבה. המטרה הייתה לשבור את האדם והחברה.

20 דקות בחצר היה הזמן היחידי שבו נחשפו לאור טבעי. שם, בחצר הזעירה והמסורגת, נאסר על האסירים לדבר. היום מוצגת שם תערוכה קטנה על הסימנים שהשאירו האסירים בתאיהם.

יקב סטסקו, יליד 1902, נחשד בחברות בארגון טרוריסטי משום שהיה חבר במפלגה הדמוקרטית. הוא נעצר בפברואר 1941 ובמרץ 1941 הוא נידון למוות. חודש לאחר מכן הוא הוצא להורג באשמת היותו קומוניסט "מהסוג הלא נכון".

חצר בבניין הקג"ב ותאי המעצר (צילום: שאול אדר)

אלכסנדר גוסקיס היה יהודי יליד פולין שהואשם בריגול למען פולין. הוא נעצר במרץ 1941 ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא מת באוגוסט 1943. סיבת המוות "לא ידועה". אלו רק שניים מאלפים שנידונו למוות, הגליה או מאסר כי לא התאימו לשיטה הסובייטית או כי מישהו רצה במותם או כי הכירו היכרות שטחית אדם שסומן על ידי המשטר.

הם לא זכו לחקירה הוגנת או משפט צדק. זו הייתה הנורמה בברית המועצות, בטח תחת שלטונו של יוסיף סטלין. חיי הנתינים היו שווים הרבה פחות מחיי האזרחים בעולם שאותו ניסו להחריב. מלבד שכבה קטנה של מקורבים, השאר נידונו להיות בשר תותחים בשדות הקרב או במפעלים ובחוות.

חלקם נידונו למוות איטי בגולאגים ובסיביר או למטח יריות מול קיר גומי בקומת הקרקע. ב־1941 החלו הגרמנים במבצע ברברוסה ופלשו לברית המועצות. תוך זמן קצר הם הגיעו לרפובליקות הבלטיות והחלו בהשמדת היהודים.

70 אלף מיהודי לטביה נספו בשואה, בעיקר ביערות. ב"רובע מוסקבה" השומם הוקם מתחם זיכרון הכולל את חורבות בית הכנסת הגדול, יד זיכרון ואנדרטה לזכר חסיד אומות העולם יאניס ליפקה שהחביא מאות יהודים. האתר הוקם רק אחרי שלטביה קיבלה את עצמאותה. בברית המועצות השואה הייתה נושא אסור לדיון.

ההשמדה נעשתה בשיתוף פעולה בין יחידות גרמניות ומיליציות לטביות בראשות ויקטור ארייס וסגנו הרברט צוקורס, שחוסל על ידי המוסד באורוגוואי ב־1965. עד היום יש אזרחים הרואים בצוקורס גיבור לאומי לעומת אחרים הרואים בו חרפה לאומית.

הנאצים שלטו בריגה עד 1944, אז נכבשה העיר על ידי הצבא האדום שרדף את הנאצים עד לברלין. בישראל ובמערב נהוג לחשוב על הצבא האדום כצבא משחרר, על מלחמת הגבורה שלו, על ההקרבה העצומה והצלת העולם. בריגה ובשאר מזרח אירופה נקודת המבט שונה.

הצבא האדום הציל את שארית יהודי מזרח אירופה, אבל השית על תושבי האזור זוועות אחרות. מסע האונס, הביזה וההרס לא היה מונע על ידי נקמה בלבד

כן, הצבא האדום הציל את שארית יהודי מזרח אירופה, אבל השית על תושבי האזור זוועות אחרות. מסע האונס, הביזה וההרס לא היה מונע על ידי נקמה בלבד. בכל מקום אליו הגיעו הרוסים, כולל במדינות המסייעות, חזרה האימה.

"זהו חלק משיטת הפעולה של הצבא הרוסי", אומר אפלס. "זו הייתה השיטה בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה. בעיניהם, מלחמת האזרחים היא מלחמה מהפכנית ויש צורך לשחרר אנרגיה מהפכנית להמונים, וזו לכאורה תגובה ספונטנית של מעמד הפועלים. זה קרה גם במלחמת העולם השנייה, כולל בטריטוריות לא רוסיות ולא סובייטיות. זה רצח עם – ורצח עם סדיסטי".

הצבא האדום חוגג לאחר סיום הקרב על ברלין בסוף מאי 1945 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

"אין מילים לתאר את הזוועה", אמרה לי אוויטה וינברגה ממוזיאון הכיבוש על פשעי המין באוקראינה, "כן, יש חשש שזה עלול לקרות גם פה. הם כל כך קרובים".

"לכן", ממשיך אפלס, "אנחנו לא משתמשים במילה "שחרור" אלא "כיבוש מחדש". משטר טוטליטרי אחד הוחלף במשטר טוטליטרי טרוריסטי אחר, ששלט למשך הרבה יותר שנים. מ־1944 ועד 1953 היה משטר אימים סטליניסטי שלא נפל מהמשטר הנאצי ברדיפת האוכלוסייה המקומית. רכוש פרטי נאסר והיה היבט של ניצול כלכלי.

"לכן, מעט מאוד אנשים בלטביה רואים בבוא הצבא [האדום] שחרור, אם כי לאוכלוסייה היהודית פירוש הדבר היה שחייהם ניצלו ואין להמעיט בחשיבות העניין. אבל כאומה וכאנשי המוזיאון, אנחנו רואים בכך כיבוש".

שלטונות מוסקבה פעלו לפי הספר ברחבי האימפריה האדומה. הם הגלו עשרות אלפים מתושבי לטביה למחוזות נידחים, יישבו במקומם תושבים רוסים, בלארוסים ואוקראינים ואסרו כל פעילות תרבותית לטבית. השפה הרוסית הפכה לשפה השלטת ולשפת המדינה – הלטבית נדחקה לקרן זווית.

הפגנה באסטוניה נגד צירוף המדינות הבלטיות לברית המועצות, 1989 (צילום: AP Photo/Pressfoto/Pekka Elomaa)

זו השיטה לערעור החברות הכפופות לרוסיה, ליצירת מתחים, קונפליקטים ושנאה אתנית ובבוא העת, לתירוץ לשליחת כוח מיוחד לבקשת ולהגנת התושבים הרוסים הסובלים לכאורה. 45 אלף לטבים הוגלו ב־1949 מתוך אוכלוסייה של 1.6 מיליון אזרחים. טראומה לאומית נוספת.

אפשר להרגיש את המתח בריגה לקראת יום הניצחון, אותו 9 במאי, החג הלאומי הרוסי, יום האימפריליזם והכיבוש ושיאו של מסע שטיפת המוח בשם המלחמה הפטריוטית הגדולה. השנה קיווה פוטין לערוך מצעדי ניצחון בקייב ובכיכר האדומה, ובמקום זאת הוא סופר את מתיו בדרך לתבוסה היסטורית. אבל בריגה, המיעוט הרוסי ינסה להפגין כוח.

בפארק יפה בחלק הדרומי של העיר, בו פורחים עצי הדובדבן, ניצבת אנדרטת הניצחון על הפשיזם הנאצי, מבנה גבוה שלצדו יצירות סטליניסטיות כעורות. אף שהאנדרטה נוצרה רק בשנות ה־80 עם דמדומי ברית המועצות היא הוצבה כאצבע בעין לאזרחים המקומיים.

בכל שנה נערכות שם החגיגות של אותם רוסים וצאצאיהם שהובאו ללטביה כדי לדלל את האוכלוסייה המקומית. השנה הודיעו השלטונות כי לא יאפשרו זאת ומחסומים הוצבו סביב המונומנט. זוהי מורשת רוסיה – ערעור יסודות החברה ותחושת זכאות על כל פיסת אדמה בה מדברים רוסית (ציטוט מהטלוויזיה הרוסית).

חיילות רוסיות בזמן חזרה לטקס יום הניצחון במוסקבה, 7 במאי 2022 (צילום: (AP Photo/Alexander Zemlianichenko)

הנזק כפול: לא רק קונפליקט פנימי אלא גם יצירת תגובת נגד של כוחות לאומנים מקומיים וכר פורה לתנועות קיצוניות. בלי להפחית באחריות משתפי הפעולה עם הנאצים, הייתה סיבה שהגרמנים התקבלו לזמן קצר כמשחררים אחרי זוועות הקומוניזם.

ברקע המלחמה באוקראינה, המתח בעיר מורגש במיוחד. אומנם רוסים תושבי לטביה הפגינו נגד המלחמה, אבל היו גם אירועים של קריעת דגלים אוקראינים והבעות תמיכה ברוסיה. מלבד הבדל במבטא, כך נדמה לי, קל היה להבדיל בין שתי הקבוצות.

יש את אלו השמחים לדבר על הנושא ולא מסתירים את השנאה לרוסיה: "הם רוצים לכבוש את [המדינות] הבלטיות אבל אין להם את הכוח. זו אימפריה רקובה", אמרו לי בלשכת התיירות בעיר. מנגד, יש את אלו שאומרים "כן, אבל". מוכרת אמרה לי באי־נחת: "אני לא מסתכלת על החדשות. אני לא עוקבת אחרי זה". די ברור לאיזו קבוצה אתנית היא שייכת.

מחיקת זהויות

"זה טבע המשטר הסובייטי־הקומוניסטי והאידיאולוגיה שלו", אומר אפלס. "הם רצו לבנות משטר קומוניסטי ולהרוס את החברה הקפיטליסטית. כל זהות לאומית, כל זהות נפרדת, נתפסה ככוח עוין לבניית חברה קומוניסטית עולמית. לכן הם חיסלו יריבים פוליטיים, חברי צבא ומשטרה לטביים וכל מי שנחשד ברגש לאומי.

עצרת בפולין לכבוד 30 שנה לנפילת הקומוניזם, 2019 (צילום: AP Photo/Czarek Sokolowski)

"הם הרשו מידה של לאומיות מוגבלת בחברה הרוסית, אבל הייתה רוסיפיקציה של החיים ומחיקת שפות אחרות וזהויות אחרות. הבאת מספרים גדולים של תושבים לא לטבים יצרה בעיה ארוכת טווח והממשלות מנסות ליצור אינטגרציה".

השאלה היא האם מדובר במורשת המפלגה הקומוניסטית או בבעיה ארוכת שנים של האימפריאליזם הרוסי. "פוטין מאשים את הקומוניסטים באובדן ברית המועצות ומדבר כאימפריאליסט", אומר אפלס.

"הם לא מסתירים את המורשת הסובייטית והם חוזרים לסטלין כל הזמן. פוטין מדבר עליו כמדינאי דגול ולא כרוצח המונים. רוסיה של היום היא שילוב של רוסיה האימפריאליסטית המסורתית, תרבות רוסית נוצרית אורתודוקסית עם הלקסיקון הקומוניסטי".

"הם לא מסתירים את המורשת הסובייטית והם חוזרים לסטלין כל הזמן. פוטין מדבר עליו כמדינאי דגול ולא כרוצח המונים. רוסיה של היום היא שילוב של רוסיה האימפריאליסטית המסורתית עם הלקסיקון הקומוניסטי"

עם מותו של סטאלין ב־1953, הפך הכיבוש לפחות רצחני. חלק מהמוגלים הורשו לחזור אבל נאלצו לחיות עם תווית של מתנגדי משטר וסבלו מאפליה בכל תחום. מרתפי הקג"ב כבר לא היו מלאים באנשים "שלא הכירו בשוויון המערכת הפוליטית הקומוניסטית" או שעזרו "לבורגנות הבינלאומית" (סעיף 58 בחוקי הפדרציה הסוציאליסטית הסובייטית). התושבים, יש להודות, הפנימו את הנדרש מהם.

דיוקן של סטלין במצעד של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, נובמבר 2015 (צילום: AlexeyBorodin/istockphoto)

הדיכוי הפך לנורמלי, יומיומי, אפור, לחלק משגרת החיים. הטראומות הקודמות הספיקו כדי להטיל פחד מוות בקרב האוכלוסייה. אפלס מספר כי שלושה ממכריו היו סייענים של הקג"ב. כל אדם יכול היה להיות מלשין של השלטונות, גם חבר או קרוב משפחה. הנזק, החשדות והשחיתות, לא נעלמים בן לילה ונותרים כמו מוקשים למשך דורות.

במהלך הסיור במוזיאון נחשפתי לחלקים בבניין שלא פתוחים לשאר הציבור. בחדר אחד ניתן לראות מערכת צינורות וכבלים ענפה, לב מערכת המעקב על תושבי העיר. במקום אחר יש מנהרת מילוט מהבניין למקרה שהמקומיים ימרדו, כפי שקרה בהונגריה ובפראג.

בחדר אחר נותרו על הקירות צילומים נאים משנות ה־80 של טאלין, בירת אסטוניה, וכרזת פרסומת למכונית לקראת השנה החדשה. זה כנראה היה משרד של אדם שחרץ גורלות, בשעה שהוא כלוא בחדרון תת קרקעי, ללא חלונות, במתקן דיכוי. דווקא גילוי הנורמליות הזה, מעט הצבע בבניין נטול החיים, היה המדכא מכל.

הקור, הטחב והקלסטרופוביה כבר הפכו לבלתי נסבלים בשלב הזה ולשמחת כולנו חזרנו אל המשרד של ימינו, של לטביה החופשית, של תמונות התמיכה באוקראינה, אייקון של קדושה אוקראינית נושאת נשק נגד טנקים.

דגלי אוקראינה בחנות צמר בריגה (צילום: שאול אדר)

"בדרך כלל לא הזמינו את האזרחים לבניין הראשי מלבד לחקירות רשמיות", אומר אפלס. "עיקר הפגישות היו במקומות אחרים. בשנות ה־80 התרכזו במניעה של תחושות אנטי־סובייטיות. בשנת 1983 הייתי סטודנט, צחקנו על השיטה וביקרנו את הרוסיפיקציה של לטביה.

"הקג"ב הקשיב תמיד ולכן באותו קיץ, לפני שגויסתי לצבא הרוסי, קיבלתי טלפון. 'תוכל לבוא לשיחה באוניברסיטה? רק כדי לדבר', הם אמרו. "ואז אתה מגיע לחדר קטן עם שני כיסאות ושולחן. 'אני האחראי על המחלקה שלך באוניברסיטה מטעם הקג"ב, אנא הסבר למה יש לך גישה אנטי־סובייטית', אומרים לך.

"אמרתי שאני כמובן לא אנטי־סובייטי וכי מדובר בטעות. ואז נתונים לך אזהרה רשמית. תמיד עקבו אחריך". המסר ברור. אפלס יודע שאם הרוסים יחזרו, הוא יהיה מהראשונים להיעצר.

נגן צ'לו בכיכר דומא בריגה, לטביה, אפריל 2022 (וידיאו: שאול אדר)

אבל אחרי שנים שבהן לטביה שמרה על יחסים טובים ככל האפשר עם רוסיה, נדמה שכמו כל שכנותיה גם אליה חלחלה ההבנה שמדובר באויב מסוכן שאי אפשר לרצות אותו.

בערב, הרחובות ריקים ובכיכר דומא יושב אדם ומנגן בצ'לו. הצלילים ממלאים את המקום כמו בסצנת פתיחה לסרט תעודה על שואה זו או אחרת. "זה המצב כרגע, כנראה שכל דור צריך להילחם על חירותו, וזה מה שנעשה", אמרה לי מוכרת בחנות המזכרות. "התהילה לגיבורים!"