אם שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד יפנה אליי את השאלה הקלאסית, שאותה נהג להפנות לכל מרואייניו כשהיה עיתונאי, אני יודע מה אשיב לו.

מה ישראלי בעיניי? הכחשה.

ישראל היא מדינה בהכחשה. ישראלים הם אומה בהכחשה. מציאות חיינו היא מגדל הולך ומתגבה של הכחשות על גבי הכחשות. הכחשה של סבל ושל מצוקה. הכחשה של אלימות ושל הרג. הכחשה של שחיתות ושל חמדנות. הכחשה של נישול ושל כיבוש.

ישראל היא מדינה בהכחשה. ישראלים הם אומה בהכחשה. מציאות חיינו היא מגדל הולך ומתגבה של הכחשות על גבי הכחשות. הכחשה של סבל ושל מצוקה. של אלימות ושל הרג. של שחיתות ושל חמדנות. של נישול ושל כיבוש

הכחשת כל רמז לכך, שעלולות להתקיים נסיבות כלשהן, שבהן אנחנו – מאמינים בני מאמינים, שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים – תורמים במעשה, במחדל, בעצימת עיניים או בהתעלמות, לקיומו של מצב עגום, שאת עצם היותו אנחנו מכחישים מלכתחילה.

לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי. שלושת הקופים (צילום: iStock)

הציונות היא תנועה לאומית בעלת הישגים מפוארים ומעוררי גאווה, שכבר מימיה הראשונים נדרשה להקיף את עצמה בחומת בטון של הכחשה. פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, ועם ללא ארץ יחזור לארץ ללא עם. אני לא חושב שאבות האומה שיקרו בציניות. הם האמינו בזה. מנגנון ההכחשה מאפשר אמונה כזו. זה סוד כוחו.

מאז אנחנו הולכים מחיל אל חיל. באוויר, ביבשה, בים, בסייבר ובבורסות העולם. ועל הדרך מגדילים כל הזמן את "מרחב ההכחשה".

אם אין עם פלסטיני ברור שלא יכולנו לכבוש אותו, ואם לא כבשנו אותו, קל וחומר שלא יכולנו להרוג את עיתונאית אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, שהייתה בעצם תועמלנית מחופשת לעיתונאית, שעשתה קריירה מפוארת מלדווח על כיבוש שאינו קיים, בפלסטין שאינה קיימת, שבה חי עם שאינו קיים. ועכשיו אנחנו מכחישים גם את חלקנו במותה.

אם אין עם פלסטיני ברור שלא יכולנו לכבוש אותו, ואם לא כבשנו אותו, קל וחומר שלא יכולנו להרוג את עיתונאית אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, שהייתה בעצם תועמלנית מחופשת לעיתונאית

כלומר: היא נהרגה. זה ברור. גופתה מוטלת לפנינו ולפני העולם כולו. את זה אי אפשר להכחיש. אבל מה לנו ולזה? להכחשות נוספות, בנושאים נוספים – נא לחייג 1 או להמתין להכחשה המוקלטת. לידיעתכם: חלק מהשיחות מוקלטות, ועשויות להיות מוגשות כראיה לבית הדין הבינלאומי.

נשים פלסטיניות בחברון מחזיקות בתמונה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שנורתה למוות בג'נין. 11 במאי 2022 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

אין לי מושג מי ירה את הכדור שהרג את שירין אבו עאקלה. אני מאמין שלעולם כבר לא נדע, כמו שלעולם לא נדע בוודאות מי הרג את הילד מוחמד א-דורה. על כל הוכחה שתצוץ, תגיע מיד הוכחה שכנגד. לכל תיאוריה או הסבר יהיו תיאוריה והסבר שיסתרו אותם. אנחנו נטבע בפרטים, עד שנאבד עניין.

אין לי מושג מי ירה את הכדור שהרג את אבו עאקלה. ולעולם כבר לא נדע. על כל הוכחה שתצוץ, תגיע מיד הוכחה שכנגד. לכל תיאוריה או הסבר יהיו תיאוריה והסבר שיסתרו אותם. אנחנו נטבע בפרטים, עד שנאבד עניין

כי בעולם שבו המציאות עצמה מוכחשת – אין ולא יכולות להתקיים עובדות. אין ולא יכולה להיות "אמת". יש מקום רק לסיפורים, מיתוסים ונרטיבים. להכחשות ולהכחשות שכנגד. לתיאוריות ולתיאוריות קונספירציה.

הכחשה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי פרימיטיבי ויעיל להפליא. כבר במשחקי ה"קוקו" של תקופת הינקות והילדות המוקדמת, אנחנו מתחילים לטפח את התחושה האגוצנטרית הנעימה, שאם לא נכיר בקיומה של מציאות כלשהי, היא תחדל להתקיים.

כל מה שצריך זה רק לעצום עיניים חזק-חזק-חזק, או להתחבא בתוך השמיכה, לראות חתונמי, או זמרבמסכמי, או אירוויזיונמי, או איזה קשקושמי אחר, שיסיח את דעתנו ויבדר אותנו. נשיר ונרקוד ונאכל ונשתה ונתקוטט קצת ברשתות החברתיות עד שניפול אל המיטה, עייפים אך מרוצים וניגע אל החלום.

ציור קיר של מוחמד א-דורה ואביו בעזה, אוקטובר 2020 (צילום: ויקיפדיה)

הכחשה היא האסטרטגיה שמאפשרת לנו להתעלם מכל מה שאנחנו לא רוצים לראות, קודם כל בעצמנו ואז בעולם שסביבנו. לא נשכח ולא נסלח לכל מי שיעז להכחיש ולו פרט אחד קטן מההיסטוריה הארוכה של סבלנו שלנו. "מכחיש שואה" זו אחת האשמות החמורות בארסנל שלנו. ואז, בלי למצמץ בכלל, נכחיש הכחשה גורפת את סבלו של זולתנו.

לא נשכח ולא נסלח לכל מי שיעז להכחיש ולו פרט אחד קטן מההיסטוריה של סבלנו שלנו. "מכחיש שואה" זו אחת האשמות החמורות בארסנל שלנו. ואז, בלי למצמץ בכלל, נכחיש הכחשה גורפת את סבלו של זולתנו

ואנחנו עושים את זה ביעילות כזו, בזכות המנגנון הנפשי שמאפשר לנו לא רק להרחיק מעלינו מידע מכאיב, אלא גם לספר לעצמנו סיפור שנוח לנו – ואז להאמין בו בכל הלב. אנחנו לא מכורים, רק אוהבים לחגוג. אנחנו לא חזירים, רק מלאי תשוקה. אנחנו לא מטרידים מינית, רק מחזרים בלהט. אנחנו לא כובשים, רק נלחמים בטרור.

אם רק הייתם מציצים אל נבכי עולמו הפנימי של המכחיש – הייתם מוצאים שם מערך מורכב של מהלכי הונאה עצמית, שכל כולו נועד לשרת את המשך המצב שאותו המכחיש לא מעוניין או לא מסוגל לשנות.

לפעמים הכחשה מגיעה במתק שפתיים. ביום רביעי אחר הצהריים, שעות אחדות אחרי ששירין אבו עאקלה נורתה ומתה בג'נין, פרסם ראש המועצה האזורית הר חברון יוחאי דמרי את הסרטון השבועי שלו, "ארבע על ארבע", שבו הוא מתייחס לארבע נקודות שאליהן חשוב לדעתו לשים לב לקראת סוף השבוע בהר חברון.

נינוח בחולצתו המגוהצת, זקוף וגאה ליד דגל ישראל, סיפר דמרי על "בנימין טק", פרויקט שייעודו הוא "להרים את תחום ההייטק כאן בהר חברון. עם עבודה מדהימה של הייטקיסטים". הוא בישר בגאווה על "משאית זבל חדשה שתצטרף, בעזרת השם, למשאית הישנה", כי "כמו שאתם יודעים, כמות התושבים בלי עין הרע הוכפלה. גם כמות הזבל".

דמרי גם דיווח על מפגש ראשי הרשויות – מבית"ר, אפרת, קריית ארבע, חברון והר חברון – ל"שיח משתף, משותף, שבו מתקדמים קדימה בתחומים כאלה ואחרים". ולסיום, הזכיר עוד עניין אחד קטן, כמעט בדרך אגב. פסיקת בג"ץ, שפורסמה בהיחבא בערב יום העצמאות ודחתה את טענותיהם של תושבי מסאפר יטא, אלפי פלסטינים עניים המתגוררים במערות בתחום השיפוט שעליו אחראי ראש המועצה.

"בג"ץ על שטח אש 918 שהתנהל במשך הרבה מאוד זמן, כמעט שני עשורים, הכריע בצורה מאוד מפתיעה לטובת ההתיישבות, לטובת אדמות המדינה ולטובת המערכה על שטחי C שאנחנו כל כך עסוקים בה", אמר דמרי.

"בג"ץ קבע כי כל הפלסטינים שהגיעו לתוך שטח האש הזה צריכים להתפנות. הם לא חלק ממה שהיה שם. הם לא חלק מאדמות המדינה… ועל זה אני מברך. כך באמת נלחמים על שטחי המדינה שלנו. שיהיה לנו שבת שלום וסוף שבוע מבורך".

Heartbreaking. Video of journalist Shireen Abu Akleh, 9 years ago, reporting on my community of Masafer Yatta.
Her words back then resonate so painfuly now as Israel is executing its plan to evict us all. May your memory, Shireen, be an end to our occupation. #SaveMasaferYatta pic.twitter.com/FtvETE9gSl

— Basel Adra (@basel_adra) May 12, 2022

וממש באותו זמן, סמוך מאוד ללשכתו של ראש המועצה הנינוח, כתב העיתונאי הישראלי יובל אברהם את מה שראו עיניו:

"תשעה בתי מגורים נהרסו. המשפחות נזרקו לרחוב. ראיתי אלימות קשה מאוד בשעות האחרונות… שמעתי צרחות של נשים, שהגיעו בריצה לבולדוזרים… עכשיו הכול נגמר, ואני כותב את הטקסט הזה מאחד הכפרים, ליד הריסות של בית. אני בתוך צריף מפח, שמשום מה לא הרסו, על מזרון… לידי משפחה שלא מכירה אותי. האבא מדבר עם אשתו והם מנסים להבין מה לעשות בלי בית. איך הילדים יעבירו את הלילה".

לפעמים הכחשה מתחפשת ללהיט פופ. כמו השיר שייצג השבוע את ישראל באירוויזיון. "I Am" הוא נקרא, ובשיאו – אחרי שהזמר מיכאל בן-דוד מבטיח שוב ושוב שהוא יודע מיהו, ושהוא גאה במי שהוא, ושהוא לעולם לא יתבייש במי שהוא, ושהוא אוהב את המשחק ושולט בחוקים שלו ומתכוון לנצח – מגיע משפט מחץ, שאין ברירה אלא להשאיר אותו בשפת המקור. כלומר באנגלית:

Let's seal the deal
Middle East is the new sex appeal
Bam! Bam! This is how it feels

והמשפט הזה מוביל להתפרצות שמחה מזרח תיכונית, הרוכבת על ביט ערבי מקפיץ, שכל מי שלא ייתן לה נקודות ייחשד אוטומטית באנטישמיות, כמקובל בתחרויות בינלאומיות שישראל משתתפת בהן.

אז כן, בסדר, ברור – שיר אירוויזיון הוא רק שיר אירוויזיון. לא צריך לכתוב סמינריון על כל להיט פופ. אני מתנצל על הטרחנות. אבל על רקע גילויי האבל על מותה של שירין אבו עאקלה, שפשטו בכל רחבי המזרח התיכון חוץ מישראל היהודית, על רקע ההרס והסבל במסאפר יטא, ועם החרדה הגוברת שאנחנו דוהרים במהירות לעוד סיבוב של אלימות וקורבנות – יצא כך שגם השבוע המזרח התיכון לא נראה לי סקסי במיוחד.

אם אחרי השאלה "מה ישראלי בעיניך?" הייתי מתבקש לבחור את השיר הכי ישראלי בעיני, הייתי בוחר בלי התלבטות בשיר "הסיפור הגדול" של יענקל'ה רוטבליט. השיר שמזקק את כל מה שישראלים מתאמצים כל כך להכחיש.

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר

הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר – בין הים לנהר

בין הים לנהר המרחק לא גדול
בין הים לנהר קו ירוק קו סגול
קו אדום בבקעה, תפר תכלת בהר
וחומה של בטון בגוון אפרפר
והנוף ההרוס נאנח מיוסר

הסכסוך לא נגמר הסכסוך לא נפתר
מי לוקח הכול ולמי לא נשאר
של מי העתיד ושל מי העבר
איפה אסור ולמי זה מותר
בין הים לנהר

הסיפור הגדול סיפור נהדר
לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר
עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר
הנרדף נעשה לרודף האכזר

בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר
ההמון שזרע וההון שקצר
אלימות ושחיתות וכפל מוסר
שררה וכבוד במיקח וממכר
ויד איש באחיו באשה ובזר
הכול כבר פרוץ והכל מגודר
והכול מבוצר
כל מגזר ומגדר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכול
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר

ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר
ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר
מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר
משיח, נביא, מצביא או חייזר
שיודע לפתור את הבלתי נפתר
להביא שוב תקווה להראות שאפשר
לחיות בשלום בין הים לנהר

שני בניו של האב, שני בני אברהם
שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם
וכובש ונכבש נכבשים עד עפר
אדמה שספוגה בדם הניגר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכול
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר