כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You're on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com