פרלמנטריזם ערבי תרבותי או פוליטיקת כיכרות?

חברי הכנסת אחמד טיבי ואיימן עודה מהרשימה המשותפת בשער שכם במהלך מצעד הדגלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אוליבייה פיטוסי/פלאש90
חברי הכנסת אחמד טיבי ואיימן עודה מהרשימה המשותפת בשער שכם במהלך מצעד הדגלים, 15 ביוני 2021

אחת התופעות המרתקות בבעיה הפלסטינית היום היא המאבק בין הרשימה המשותפת של איימן עודה והרשימה המאוחדת של מנסור עבאס. מדוע? כי רק בכנסת הישראלית מתקיימים חיים פרלמנטריים פלסטיניים תוססים.

אחת התופעות הפלסטיניות המרתקות היא המאבק בין הרשימה המשותפת של איימן עודה והרשימה המאוחדת של מנסור עבאס. מדוע? כי רק בכנסת הישראלית מתקיימים חיים פרלמנטריים פלסטיניים תוססים

זאת אחרי שהפרלמנט הפלסטיני ברמאללה מת קודם זמנו. בירדן, שבה לפחות חצי מן האזרחים הם פלסטינים, אין לפלסטינים אפשרות לבטא את עצמם בחיים פרלמנטריים. בלבנון הם נחשבים למקקים, ולא רק שאין להם אפשרות לבטא את עצמם בפרלמנט הלבנוני, אלא יש נגדם מערכת שלמה של חוקי אפרטהייד המונעים מהם להתפרנס בכבוד ולרכוש השכלה.

מבחנם של ערביי ישראל כעת הוא להוכיח שהם ראויים להזדמנות לחיים פרלמנטריים, או שחלילה, סופם בכנסת ישראל יהיה כמו רמאללה, ירדן או לבנון.

לפני שנים רבות, כאשר הייתי המנהל של מחוז הסטטיסטיקה ביהודה ושומרון, אחרי מלחמת ששת הימים, ניגש אליי אחד העובדים ואמר לי: "אני מעריץ את הדמוקרטיה הישראלית". שאלתי אותו: "למה?" והוא ענה: "אני יכול לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: 'אשכול  חמור', ואף אחד לא יעצור אותי. אמרתי לו: "דמוקרטיה זה שאתה יכול לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק: 'אשכול חמור', אבל אתה לא תעשה את זה".

(לוי אשכול היה ראש הממשלה שבימיו היה הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים).

פה המבחן הגדול של החכ"ים הערביים – ולא רק הם – בכנסת. האם הם יצעקו באמצע הרחוב אשכול חמור, או שירסנו את עצמם, וינהלו חיים פרלמנטריים הוגנים ותרבותיים של הקשבה וויכוח ענייני – מעל דוכן הכנסת, ולא ברחוב.

פה המבחן הגדול של החכ"ים הערביים – ולא רק הם – בכנסת. האם יצעקו באמצע הרחוב "אשכול חמור", או שירסנו עצמם וינהלו חיים פרלמנטריים של הקשבה וויכוח ענייני – מעל דוכן הכנסת, ולא ברחוב

מנסור עבאס מוכיח כי הוא מבין שלצעוק ברחוב זה לא דמוקרטיה, זה לא מכובד וזה לא מועיל. אם הדגם של מנסור עבאס יכה שורש בתרבות הדמוקרטית של ערביי ישראל, הרי יש להם סיכוי רב לאמץ נורמות דמוקרטיות ראויות. אבל אם הדגם של אחמד טיבי המתקוטט עם שוטרים, אץ רץ להר הבית לעורר מהומות, או הדגם של איימן עודה העומד בשער שכם וממריד את אנשי כוחות הביטחון שיפרשו מן השירות – אם הדגם הזה יגבר על הדגם של מנסור עבאס, הרי זה רק שאלה של זמן עד שהחברה הישראלית תשים סוף לפרלמנטריזם הפלסטיני תחת דגל ישראל, וסופם של החכ"ים הערביים יהיו כמו ברמאללה, ירדן או לבנון. אם החכ"ים הערבים ינטשו את דוכן הכנסת, סופם שלא יוכלו לחזור אליו בעתיד.

אבל, אם הדגם של מנסור עבאס יגבר, הרי שלא רק הפרלמטריזם הערבי לא יחדל, להפך – הערבים בהחלט ישתלבו במרקם הפוליטי של ישראל, ויוכלו להיות שותפים לכל ממשלה – מימין ומשמאל.

ואגב, דגם פוליטיקת הכיכרות מאפיין גם חלקים בפוליטיקה הישראלית בכלל – בן גביר למשל, שכל מהותו לחרחר מדנים, הפוך מן הראוי לחיים פרלמנטריים אמיתיים. אפשר לומר כי אחמד טיבי הוא בן גביר של הערבים. גם הצרחות והצעקות של חברי כנסת יהודים במליאה מאיימים על הפוליטיקה הישראלית לא פחות, וגם עופר כסיף המתקוטט עם שוטרים בהר חברון.

מנסור עבאס היטיב לתאר את ההבדלים בינו לבין המשותפת. הוא אמר שבעוד שהוא רוצה לקדם את החברה הערבית בישראל, הרי המשותפת רק רוצה לערער את היציבות בישראל. המטרה שלה דסטרוקטיבית, ולא בונה, לדבריו, בעוד מה שמעניין אותו זה לקדם את האינטרסים של הערבים דרך ההשתלבות במרקם החיים הפוליטיים בישראל.

אם הדגם של מנסור עבאס יגבר, הרי שלא רק הפרלמטריזם הערבי לא יחדל, להפך – הערבים בהחלט ישתלבו במרקם הפוליטי של ישראל, ויוכלו להיות שותפים לכל ממשלה – מימין ומשמאל

הייתי מוסיף לאבחנה של מנסור עבאס עוד אבחנה: הרשימה המשותפת היא פאן ערבית ביסודה, ממש כמו אש"ף, וכתנועה פאן ערבית, היא שמה בראש מעייניה את המלחמה בישראל, ובנפשה היא קשורה לדיקטטורות הפאן ערביות במרחב הערבי.

עוד זכורה ההתפעלות של אחמד טיבי מן הרודן הלובי, מועמר קדאפי, ובל"ד עדיין מעריצה את אסד. אם הקשר הרגשי הוא לסוג הזה של המשטרים הערביים, הרי הקשר הרגשי לדמוקרטיה אמיתית רופף מאוד.

השאלה היא האם המשותפת רואה בדמוקרטיה הישראלית כלי להרוס את ישראל מבפנים? אולי לא צריך ללכת כל כך רחוק, אבל הדינמיקה של פוליטיקת הכיכרות של עודה וטיבי יכולה להביא אותם גם לשם.

הייתי מביא לכך עוד דוגמה מן העבר. מיד אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, לפני שאש"ף נכנס לשטחים, הייתי בתוניס וביליתי לילה שלם (באותם ימים אש"ף התכנס בלילות, ולא בימים) עם בכיר פלסטיני מאוד מקורב לערפאת. הוא סיפר לי שהם מאוד חוששים מן הכניסה לשטחי הרשות לעתיד לבוא, בין היתר בגלל הדוגמה של הדמוקרטיה הישראלית לפלסטינים, שיעדיפו אותה על המיליציוניות של אש"ף.

הוא שאל את ערפאת: איך תתמודד עם הדמוקרטיה הישראלית המצטיינת בשיטות הערביות שלך? ערפאת ענה לו: הדמוקרטיה היא נקודת התורפה של ישראל. כך נוכל לחדור לתוכה כדי להרסה.

עוד זכורה ההתפעלות של טיבי מהרודן הלובי קדאפי, ובל"ד עדיין מעריצה את אסד. אם הקשר הרגשי הוא לסוג הזה של המשטרים הערביים, הרי הקשר הרגשי לדמוקרטיה אמיתית רופף מאוד

זה רק מחדד את נטל ההוכחה של המשותפת – האם היא בעד לאפשר לדמוקרטיה הישראלית לקדם את הערבים, או חלילה קשה לה לוותר על החלומות הפאן ערביים שלה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 787 מילים
סגירה