כן להצטרפות ישראל לאמנה למאבק באלימות נגד נשים ובמשפחה

הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90
הפגנה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים. יוני 2020

קו ישיר מחבר בין החלטתם של ארגונים ופוליטיקאים שמרניים בישראל להפוך את סוגיית ההצטרפות לאמנה למניעת אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה למאבק הדגל על ״האינטרס הלאומי של מדינת ישראל״ (כפי שנוסחו הדברים על-ידי אנשי פורום קהלת), לבין החלטתו העתידית של בית-המשפט העליון בארה״ב לשלול את הזכות להפסקת הריון מנשי ארה״ב, כולל ממי שהריונן הוא תוצאה של אלימות מינית שהופנתה כלפיהן.

משני צדי האוקיינוס נאבקים שמרנים לשימור הפטריארכיה ולביצורה, ואף נוחלים בכך הישגים לא מבוטלים. בשני המקרים הרטוריקה של המאבק מסתתרת מאחורי עקרונות וערכים המצויים לכאורה מעל שיקולי מגדר קטנוניים, כאן – האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, ושם – הזכות לחיים.

משני צדי האוקיינוס נאבקים שמרנים לשימור הפטריארכיה ולביצורה ונוחלים הישגים לא מבוטלים. בשני המקרים רטוריקת המאבק מסתתרת מאחורי ערכים המצויים לכאורה מעל שיקולי מגדר קטנוניים

אלו הן מלחמות תרבות. אך כמו תמיד, הן מתרחשות על גבן של נשים, אשר במהלך כואב של מכת-נגד משלמות כעת גם את מחיר הישגי מאה השנים האחרונות הקודמת, מאז הפכו לאזרחיות בעלות קול בקלפי.

אמנת מועצת אירופה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, הידועה בכינויה ״אמנת איסטנבול״, נחשבת כיום לסטנדרט הגבוה ביותר במאבקן של מדינות בנגע האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה, ומבוססת על ארבעה אדנים של מניעה, טיפול, העמדה לדין וניטור. שר המשפטים, גדעון סער, ואתו שר החוץ יאיר לפיד ושר הרווחה, מאיר כהן, מחויבים לנושא ומקדמים את מהלך אישור הצטרפותה של ישראל לאמנה ע"י הממשלה

עיקר קצפם של אנשי מכון קהלת, שניסחו מסמך מקיף כנגד ההצטרפות לאמנה, יצא כנגד מה שכינו פגיעה ״באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בכל הקשור למדיניות ההגירה״. זאת משום שלשיטתם הצטרפות לאמנה תביא לאבדן שליטתה של ישראל על מדיניות ההגירה הנקוטה בה בהליכי התאזרחות, הכרה בפליטות, והרחקה מישראל.

בדברים אלה מתכוונים אנשי קהלת לשלושה סעיפים באמנה, מתוך למעלה משישים סעיפים אופרטיביים, העוסקים בשלושה מצבים שונים של מעמד בישראל: מעמד מכוח נישואין לבן-זוג ישראלי; בקשת מקלט; ודרישת אי-החזרה למדינה מסכנת חיים.

עיקר קצפם של אנשי מכון קהלת, שניסחו מסמך מקיף כנגד ההצטרפות לאמנה, יצא כנגד מה שכינו פגיעה ״באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בכל הקשור למדיניות ההגירה״

אכן, בסעיפים אלה מעוגנות התחייבויות מרחיקות לכת, והלוואי שמדינת ישראל הייתה יכולה ומוכנה לקבל אותן על עצמה. מה שלא ציינו אנשי קהלת, זה שאין בכוונתה של ישראל לקבל על עצמה בנושא זה שום מחויבות נוספת מעבר למה שהיא כבר מחויבת בה.

עוד בראשית הדרך, כאשר נבחנה אפשרות הצטרפותה של ישראל לאמנת איסטנבול בעת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, היה ברור לכל שבתנאים אלה לא תוכל ישראל להצטרף. המשפט הבינלאומי מצדו מכיר במצבים בהם מדינה מעוניינת באופן עקרוני להצטרף לאמנה, אך אינה מוכנה להתחייב לכל הנאמר בה. לפיכך, מדינה רשאית להסתייג מסעיפים מסוימים בעת הצטרפות לאמנה. אמנת איסטנבול מאפשרת למדינה להסתייג מהסעיף העוסק במתן מעמד מכוח נישואין, ומשרד המשפטים אכן הבהיר שכך תעשה ישראל.

אלא שלא מכל סעיף ניתן להסתייג. האמנה אינה מתירה הסתייגות משני הסעיפים האחרים העוסקים בסוגיית ההגירה. אך לצד מכשיר ההסתייגות עומד למדינה גם הכלי של ההצהרה הפרשנית, המאפשרת לה להבהיר כיצד בכוונתה ליישם את האמנה. ואכן, כפי שכבר הובהר בעת שהונחה האמנה על שולחן הכנסת, הכוונה המוצהרת של ממשלת ישראל היא לצרף להצטרפותה הצהרות פרשניות לפיהן ״הוראות האמנה יפורשו ככאלה שעולות בקנה אחד עם הוראות אמנת הפליטים כפי שהן מתפרשות ומוחלות ע"י מדינת ישראל״.

גם מומחים בעלי שם למשפט בינלאומי, כמו פרופ׳ יובל שני (אשר שימש בעבר יו״ר וועדת זכויות האדם של האו״ם) ופרופ׳ רובי סייבל (אשר שימש בעבר בתפקיד היוהמ״ש של משרד החוץ), מצטרפים לעמדת הדרג המקצועי של משרד המשפטים ומשרד החוץ, הרואה בה הצהרה קבילה ותקפה, ומאשרים שכתוצאה מן ההסתייגות ומן ההצהרה הפרשנית לא ישתנה דבר במדיניות ההגירה ובדין הקיים בישראל בעניין קבלת בקשות מקלט ומעמד.

מדינת ישראל מיישמת כבר כיום את התחייבויותיה לפי אמנת הפליטים ואמנות זכויות אדם אחרות האוסרות עליה להחזיר אדם למדינה שבה יש סכנה ממשית לחייו. ההצהרה הפרשנית מבהירה כי מדינת ישראל תמשיך לפעול עפ״י הפרשניות שניתנו עד כה להתחייבויותיה הבינלאומיות הללו.

לא למותר להזכיר כאן שגם שרת המשפטים שקד השתכנעה בזמנו שהסתייגות בצירוף הצהרה פרשנית מספקות הגנה מספקת מפני שינויים בתחום ההגירה, ונציגים מטעמה אף הצהירו בפורומים שונים של האו״ם על כוונת ישראל להצטרף לאמנה.

לכן תמוהה העובדה שדווקא שקד היא מי שהעבירה, זמן קצר לפני ישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת שדנה בנושא, מכתב מפורט ליו"ר הוועדה וקראה לעצור – לא פחות – את תהליך ההצטרפות לאמנה מאותו חשש (שכבר טופל) בעניין הפליטות וההגירה. יש לקרוא לשרה שקד לחזור בה מדבריה ולא לעצור את המהלך שיצעיד את ישראל קדימה בנושא המאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה.

אכן, בסעיפים מעוגנות התחייבויות מרחיקות לכת, והלוואי שישראל הייתה מוכנה לקבלן על עצמה. מה שלא ציינו אנשי קהלת זה, שאין בכוונתה של ישראל לקבל על עצמה בנושא שום מחויבות מעבר למה שהיא כבר מחויבת בה

עוד מתריעים אנשי פורום קהלת מפני ״נזק גדול למדינת ישראל בזירה הבין-לאומית״ שעלול להיגרם בעקבות דו״חות שישראל תקבל מטעם גוף הפיקוח על יישום האמנה. כותבי מסמך קהלת מפרטים שורה ארוכה של המלצות מרחיקות לכת שהמליצה כבר ועדת GREVIO המפקחת על יישום האמנה מטעם מועצת אירופה.

אלא שחשוב לציין שהמלצות הניתנות על-ידי גופי אמנה (קרי: גופים המפקחים על יישום אמנות זכויות אדם שונות) הינן כולן state-specific, ומתייחסות באופן ישיר רק לאותה מדינה שכלפיה הופנו, בהתאם לתנאים, לנסיבות, ולמשאבים של אותה מדינה. מלבד זאת, כשמן הן – המלצות בלבד.

אם וכאשר תצטרף ישראל לאמנה, היא תידרש לדווח לוועדת GREVIO על יישומה, תהליך שמבטא אחריותיות (accountability) אמיתית, ומייצר בדיקה פנימית במדינה על ההתקדמות לקראת הסטנדרטים שהציבה האמנה ומכאן חשיבותו הרבה.

ועדת ה-GREVIO מצידה, תבחן את הדברים לעומק, על פי הנתונים הייחודיים לישראל, ועל בסיס הידע הרב שפרוש בפניה מניסיונן המצטבר של יתר המדינות החברות באמנה, היא תמליץ על המהלכים שעל ישראל לנקוט בכדי ליישמה כראוי. חזקה על רשויות המדינה שישקלו את כל ההמלצות באופן רציני ואחראי, יקבלו המלצות שיש בהן ממש, וידחו המלצות שלדעתן אין המדינה יכולה לקבל.

אילו באמת עמדה הדאגה למעמדה של ישראל בעולם בראש מעייניהם, היה עליהם לקרוא לממשלה להצטרף לאמנה. שהרי סירוב של מדינת ישראל להצטרף כעת, משהוזמנה על-ידי מועצת אירופה לעשות זאת, יכולה להיות לו רק פרשנות אחת – יש לישראל מה להסתיר והיא אינה מעוניינת בביקורת חיצונית על מעשיה. הדבר רק יחזק את טענות אלו המבקשים לנגח את ישראל בזירה הבינלאומית. האם זה מה מעוניינים אנשי קהלת להשיג?

סירוב של מדינת ישראל להצטרף כעת, משהוזמנה על-ידי מועצת אירופה לעשות זאת, יכולה להיות לו רק פרשנות אחת – יש לישראל מה להסתיר והיא אינה מעוניינת בביקורת חיצונית על מעשיה

דווקא בעידן של נסיגה קשה בזכויותיהן הבסיסיות של נשים לגופן ולשלומן, ראוי כי מדינת ישראל תצהיר על מחויבות אמיתית למיגור האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה, ותצטרף לאותן מדינות המלוות הצהרות אלה במעשים. חייהן ושלומן של נשים אינן פרוקסי לזהות מדינת הלאום, והגיעה העת שנשים תחדלנה מלשלם את מחיר מלחמות התרבות והזהות.

פרופ' רות הלפרין-קדרי היא ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, וסגנית נשיאת ועדת האו"ם למיגור אפליה נגד נשים (לשעבר). צילום: רמי זרנגר

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,051 מילים
סגירה