עם המטאוורס, הטכנולוגיה קצת ירדה מהפסים

מארק צוקרברג מציג את המטאברס, צילום מסך מסרטון של CNET
מארק צוקרברג מציג את המטאברס, צילום מסך מסרטון של CNET

ישנן סיבות רבות לטבח בבורסות. מחזוריות, עליות הריבית בגלל האינפלציה, המלחמה באוקראינה. וגם המגזר הטכנולוגי, שהפך לכה דומיננטי עד שצלילתו גוררת מטה את השווקים כולם.

מקובל להשוות את מה שקורה למשבר הדוט-קום  משנת 2000, שנגרם ממחירי מניות מנופחים שאיבדו כל קשר לרווחיות (או אפילו לפוטנציאל) של החברות. זה חלק ממה שקורה היום. אבל אני מזהה משבר עמוק יותר, ופילוסופי בבסיסו.

המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות על החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה.

המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות עך החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה

וכל זה מזדקק באובססיה לעניין המטאוורס, רעיון לא-חדש שזוכה לעדנה בגלל שיווק אגרסיבי של פייסבוק (בגלגולה החדש כחברה שנקראת META).

רובנו נפעמים מהמהפכה הטכנולוגית שהתחילה, אפשר לומר, עם המחשב במהדורה של המתמטיקאי אלן טורינג, ותודלקה על ידי הרעיון הידוע כחוק מור (שקובע שמהירות עיבוד הנתונים מוכפלת כל כמה שנים). היא שינתה כל כך הרבה, עד שאנו נוטים לפסיביות בעניינה. כאשר חברות הקשורות לטכנולוגיה מהוות כמעט 40% מאידקסים מרכזיים כמו ה-S&P 500, הדבר יוצר תחושה שהם חייבים לדעת מה הם עושים. הרי גאוני הטכנולוגיה המציאו המצאות  מבריקות כל כך רבות שתועלתן נהירה, שאימוצן מיידי ועולמי!

הרשימה כה מדהימה שראוי מעט להתעכב:

האינטרנט

זה איפשר למחשב להתחבר למחשב מרוחק ולשתף נתונים – וכיוון שכעת כל דבר זה נתונים (כולל תמונה וצליל) הדבר ביטל את הצורך בקרבה פיזית עבור חלק ניכר של החוויה האנושית. זה לא יחסל את בתי הבושת וגם לא את המסעדות, אבל רוב השאר בסכנה.

דואר אלקטרוני

עוד לפני האינטרנט, תעשיות ואוניברסיטאות מסוימות קושרו ברשתות סגורות אך ענפות שאפשרו שיתוף קבצים. זה איפשר משלוח של תוכניות מחשב שהומרו חיש מהר במעין מכתבים. מכתבים! ללא צורך בקיפול ניירות, ליקוק בולים או המתנה של שבועות. אנשים שנחשפו לזה (כולל אני כאשר למדתי מדעי המחשב בשנות ה-80) ידעו שימי הדואר ספורים. הדוור לא יצלצל כבר פעמיים.

מסכים שטוחים

הם היו אפשריים מאז שנות השישים של המאה הקודמת, אך נכנסו לשימוש רק עם התפשטותם של מחשבים ניידים מסוימים. עיתונאים השתמשו לפני 30 שנה בדגם שנקרא Tandy והבינו מיד: בקרוב זה יגיע לטלויזיות ויחסל את הקופסאות שתפסו חצי סלון.

טלפונים ניידים

למה לחבר טלפונים בכבל לקיר? הרעיון הופך לאבסורד ברגע שיש לך מכשירי קשר עם טווח אינסופי. למרות התנגדות מוקדמת מוזרה בארצות הברית, היה די ברור כבר בשנות ה-90 שזה יהיה שימושי לכולם. אין יותר "לא בבית".

מסחר אלקטרוני

במקום לחפש במדפים מהדורת ספר נדירה שקיימת בכמה חנויות לאספנים, חנויות מקוונות יכולות להציע כל דבר שאי פעם שווק, לאפשר לך לקרוא קטעים ולהציע ביקורת. הכלכלה אולי גרמה לאמזון כמה עיכובים בדרך לרווחיות, אבל עבור הצרכן, מאז סוף שנות ה-90, היה מובן מאליו שזה עובד.

סמארטפונים

אם כבר נושאים בכיס טלפון עם מסך שטוח ומעבד, והאינטרנט קיים, אז למה שזה יהיה רק ​​טלפון? התועלת הייתה ברורה להפליא מאז הרגע שסטיב ג'ובס הציג את האייפון ב-2007 (את הנזק התחלנו להבין אח"כ). בנק, קולנוע, סטריאו, מסרונים, משחקים, ניווטים – פשוט מדהים.

מדיה חברתית

פייסבוק מעניקה לך שירות חדשות אישי לחברים שלך; טוויטר מאפשר לשלוח לעולם כולו סמס הניתן לחיפוש; אינסטגרם עושה גלריית אמנות גלובלית מאלבום התמונות האישי; לינקדאין הופכת קורות חיים לרשת מקצועית חובקת תבל. אין צורך לבקר אף אחד רק בשביל הקשר (לעשות ילדים זה כבר משהו אחר).

סטרימינג

שירים מקוונים לפי דרישה היו כבר בשנות ה-90 (נאפסטר; טורנטים), אבל זה כל כך ערער את תעשיית המוזיקה, עד שהתפתחה מהומה. עם פס רחב ומודל עסקי מותאם, זה התרחב לווידאו והפך לחוקי. מהדורת 2013 של "בית הקלפים" בנטפליקס הבהירה לכולם: אין יותר סיבה להיות שבוי בידי "לוח השידורים" של איזה בירוקרט. רק חבל שזה חיסל את האפשרות להעניק דיסק עם חוברת מהודרת של המילים במתנה.

פגישות וירטואליות

הכלכלה המודרנית מחברת אנשים שנמצאים בארצות שונות ובכל מקום – גלובליזציה; אי אפשר לרכז את כולם באיזה משרד. עם שיחות וידאו, זה גם בכלל לא נחוץ. משרדים מאפשרים  תחושה של צוות ואינטימיות מסוימת, אבל כל הנסיעות לעבודה (שלא לדבר על טיסות ליפן) – זה לא יעיל. המגפה רק האיצה את ההבנה.

*  *  *

כנראה שדרושים גאונים כדי להמציא את הדברים הללו – אבל לא כדי לזהות את השימושיות שלהם. כל אחד יכול. השימושיות הייתה ברורה.

פחות ברור היה הנזק, כמובן: הרס העיתונות; ניפוח של שקרים ושקרנים; החרפת האובססיה למראה החיצוני. זאת ועוד: אפקט הרשת – לפיו שירות דיגיטלי משתבח ככל שיותר אנשים משתמשים בו – יצר מערך של מונופולים, כל אחד בנישתו.

כנראה שדרושים גאונים להמצאת הדברים אך לא לזיהוי שימושיותם. היא הייתה ברורה. פחות ברור היה הנזק. הרס העיתונות; ניפוח פייקים; החרפת האובססיה לחיצוניות ועוד

מונופולים לוקים בסופו של דבר בארוגנטיות ממאירה, ודינם לעשות שטויות, ממש כמו המפלגה הקומוניסטית.

שימו לב לאכזבה מהטלוויזיה התלת-מימדית – סנונית ראשונה מלפני 15 שנה ורמז למה שקורה לטכנולוגיה לא-נחוצה. רוב הרוכשים של טלוויזיות תלת-מימד התחרטו על הרכישה. זה לא רק היישום – משקפיים מסורבלים, עלויות נוספות; הביקוש לתוכן עצמו לא היה שם. וזה דעך בקול דממה.

אבל חסידי הקדמה לא הרפו, וכך הגענו לשאלה: האם צריך לשכפל את היקום הקיים שלנו כקריקטורה תלת-ממדית בה זומבים חווים את חוויותיהם באמצעות אוזניות ומשקפיים מיוחדים? כזה, בגדול, הוא המטאוורס. וזה מה שהמונופולים כרגע דוחפים, עם  מארק צוקרברג בראשם.

זה עשוי להיות שימושי למשחקים (סליחה, "גיימינג") – עסק ענק ללא ספק. בעיקר יש לזה פוטנציאל בלתי מוגבל הקשור למין – תחום שבו היקום האמיתי לוקה בחסר עבור רבים ("חדרי קינק" זה מה שנשאר בעצם ממטאוורס מוקדם בשם SECOND LIFE). זה גם אחלה לסוג של תיירות דיגיטלית – כיף לבקר בפריז בלי הצורך ב"תישאול" בשדה התעופה. כך אפשר יהיה גם לבקר דירה להשכרה, בלי להתעסק עם המתווך. או לחוות שיעור של המורה הכי טוב בעולם (כמו בוובינר כיום, אך קצת יותר). אם מקפידים על מידה, זה אכן שימושי.

אבל אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל כל הזמן, ביקום בו כל אחד מאתנו מיוצג על ידי אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע גם לפגישות שירגישו "ממש כמו הדבר האמיתי".

אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל ביקום בו אנו מיוצגים ע"י אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע לפגישות שירגישו "כמו הדבר האמיתי"

באמצעות מאגרי נתונים חדשניים בטכנולוגיית BLOCKCHAIN, החפה מכל שליטה ממשלתית, נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני).

באמצעות משקפיים (שיהיו כבר לא מסורבלות) המטאוורס יעקוב אחרינו בעולם האמיתי ויפגיז את עיננו בנתונים המשלימים את תמונת המתרחש (יש פרק ב"מראה שחורה" שחזה את זה ומסתיים עם הגיבורה בתא מעצר, מרוששת, שיכורה ומקללת – אך גם מרוצה, כי השתחררה מהסיוט).

לאחרונה אנשים החלו לקנות לא רק נדל"ן במטאוורס הבתולי (בעודם לא מבינים שהערך של נדל"ן קשור בנדירותו וסופיות עתודות הקרקע) אלא גם מעין תעודות שמעידות על בעלות על נכסים דיגיטליים – עבודה בעיניים שנקראת NFT (תופעה שמתחילה להתרסק). בעיניים בורקות אנשים מספרים על איך זה ישנה הכל, ואיך שהמשקפיים יהיה ממש נוחים.

נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני)

ואין לי שוב ספק: רבים יעשו מזה הון רב. אבל אני אומר: רק רגע, להירגע.

על החלק השימושי דיברנו. אבל המתקפה הטוטלית על הפרט, שבעטיה בורקות אותן עיניים, מנוגדת לפסיכולוגיה האנושית וזו כבר בעיה. חוויה תלת-ממדית משתלטת על התודעה ופולשת למרחב האישי.

למרות שאנשים רבים פונים לסמים כדי לאבד שליטה בכוונה, רובם אוהבים שחוויות התקשורת והאמנות שלהם כן בשליטה. אפילו המכורים לסמרטפון אוהבים אותו ביד או בכיס, לא כל הזמן במוח.

יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים.

יש הרואים באובססיה של META לדבר מעין תכסיס, המיועד להשכיח את העובדה שפייסבוק (פלטפורמה שימושית ללא ספק שדווקא כן מתאימה לטבע האנושי) גורמת נזק כה גדול. מי יודע, אולי החברה אפילו רוצה להיכשל, כדי להוריד מעליה את הרגולטורים שמבקשים לפרקה.

אכן, בגרסתו הדיסטופית, המטאוורס הוא כל מה שמוכר כרע במדיה החברתית – על סטרואידים. אנחנו באמת רוצים את זה? לי זה נראה כמו שחצנות ומגלומניה. הם אשכרה רוצים להמציא מחדש את הטבע, גם אם זה מנוגד לחוקי הטבע. ורק אמרת טכנולוגיה, ופראיירים חושבים שהשגשוג בלתי נמנע.

בספרו "כסף" (1891), אמיל זולא מתאר את האיוולת של האובססיה למניות, ומזכיר לנו שמניה שעולה יותר מדי משולה לאבן שנזרקה באוויר: היא נועדה ליפול. רבים שוכחים זאת ומתפתים לחשוב שמניות רק עולות. או שדירות רק עולות. מפתה כך לחשוב; תמיד יש נפילה.

יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים

הדבר משול לשעטה העיוורת של הטכנולוגיה. לאמונה שהיא חייבת לעלות ללא שום בקרה. אלפרד נובל (ממציא הדינמיט שהתחרט) הבין שזה לא תמיד טוב. מדי פעם רצוי לעצור, לחשוב. כאשר מגזר שלם מתנהג כמו דת, ומתעלם מחוקי הכלכלה, מטבע האדם ומההיגיון, הנפילה בלתי נמנעת.

זה חלק ממה שקורה בבורסה. גם פוטין לא בדיוק עוזר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,426 מילים
סגירה