בישראל 2022 - מה שקובע הוא צבע העור

החיילים הראשונים מקרב קהילת העבריים בדימונה, ב-2010 (צילום: Jorge Novominsky/Flash90)
Jorge Novominsky/Flash90
החיילים הראשונים מקרב קהילת העבריים בדימונה, ב-2010

לקראת חג פסח מלכותי החל היום, חג החירות של קהילת העבריים וחגיגת חזרתנו לארץ ישראל אחרי 400 שנות עבדות בארה״ב ו-2000 שנות גלות, ואחרי שנה שלמה של מאבק נגד גירוש חברי קהילתנו – האם משהו השתנה במצבנו?

לקראת חג פסח מלכותי, חג החירות של קהילת העבריים וחגיגת חזרתנו לישראל אחרי 400 שנות עבדות בארה״ב ו-2000 שנות גלות, ואחרי שנה שלמה של מאבק נגד גירוש חברי קהילתנו – האם משהו השתנה במצבנו?

מאוד קיוויתי לבשר, שלאחר שנה קשה מאוד מבחינת הקהילה ומאבק עיקש נגד הרדיפה של משרד הפנים ורשות האוכלוסין את חברינו, סוף סוף נמצאה פשרה, מתוך הבנה כי קהילת העבריים היא חלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי ומהנוף הדימונאי.

קיוויתי לבשר כי ישנה הבנה בקרב פקידי רשות האוכלוסין ואצל שרת הפנים איילת שקד שקהילת העבריים איננה האויב של מדינת ישראל, להיפך – הוכחנו מעל 50 שנה שאחים אנחנו וגורלנו הוא אחד. אבל לצערי, כשגזענות ושנאה כלפי האחר מתווים את הדרך, הדבר גורם לעיוורון בקרב בני אדם ומונע מהם את היכולת לבחון אנשים וקהילות על פי ערכי מוסר, ולהעריך את תרומתנו לחברה אל מול צבע העור.

אילו היינו בצבע עור בהיר יותר היינו מקבלים גם אזרחות, גם תקציבים, וגם צל״ש על התרומה שלנו במשך השנים, ואז לשרת הפנים איילת שקד ולפקידי מנהל האוכלוסין לא הייתה בעיה ״לתווך״ את זה לציבור. בדיוק כפי שתיווכה שרת הפנים את החלטתה להעניק "אזרחות ישראלית מלאה" לשחקן הפועל באר שבע הפורטוגזי מיגל ויטור, בטענה שבכך הוא ״יוכל לייצג את ישראל בכבוד בנבחרת ישראל, ואשתו מגינה בחירוף נפש על ישראל בתקשורת הזרה״.

אילו היינו בצבע עור בהיר יותר היינו מקבלים גם אזרחות, גם תקציבים, וגם צל״ש על התרומה שלנו במשך השנים, ואז לשרת הפנים איילת שקד ולפקידי מנהל האוכלוסין לא הייתה בעיה ״לתווך״ את זה לציבור

אבל אם כבר ייצוג ישראל בכבוד עסקינן, חברי קהילת העבריים ייצגו את ישראל בכבוד אינספור פעמים ואף זכו במדליות במשחקי המכביה, והופיעו באירוויזיון.

בנוסף הגנו בחירוף נפש על ישראל לא רק בתקשורת, אלא גם בוועידות עולמיות. לדוגמה: וועידת דרבן 1,2, וועידת האו״ם ב-1975 נגד ההחלטה 3379 שהשוותה את הציונות לגזענות, בקמפוסים ברחבי ארה״ב, וביחד עם משרד החוץ בהסברה לקהילה השחורה בארה״ב במשך 30 שנה. וכאות הוקרה לפעילות הזאת חברי קהילתנו מגורשים מהארץ.

למעלה משנה אנחנו מצויים במאבק על הבית, על עתידנו ועתיד ילדינו במדינת ישראל. אנחנו נלחמים להרים שוב את המורל הירוד בקרב חברי הקהילה, ובקרב החיילים שמשרתים בצה״ל, שכתוצאה מהמאבק העיקש לגרש 7% מהאוכלוסייה שלנו אנחנו נאלצים לשאול את עצמנו שאלה. אם כל מה שעשינו למען מדינת ישראל עד כה ועדיין עושים היום לא מספק כדי להסדיר את מעמדנו במדינה – אז כנראה ששום דבר לא יספיק.

למעלה משנה אנחנו מצויים במאבק על הבית, על עתידנו ועתיד ילדינו במדינה. אנו נלחמים להרים את המורל הירוד בקרב חברי הקהילה והחיילים שמשרתים בצה״ל, כשמתנהל מאבק עיקש לגרש 7% מהאוכלוסייה שלנו

אם פעם חשבנו שאנחנו נכס למדינה, כפי שטענו בפנינו פעמים רבות בעבר, עכשיו ברור שאנחנו לא, וקיבלנו את הבשורה בצורה האכזרית ביותר.

היום, אחרי שנה שלמה, ממשלת ישראל נלחמת בנו בחירוף נפש, כי הם מאמינים שסוף סוף יש הזדמנות לסיים את העבודה ה״שחורה״ שהתחילו ב-1971 ואז המשיכו ב-73', וב-86'.

ומהי אותה עבודה? לדכא ולהתיש סופית את חברי קהילת העבריים ובכך ולגרום לנו לעקור מהשורשים שלנו פה מרצון אחרי 54 שנים, ו-4 דורות, ולקום ולהשתקע במקום אחר, איפה? זה כבר לא משנה, העיקר ״לצאת מהארץ״.

במדינה בה יש חובת גיוס לצבא, כששיעורם של הלא מתגייסים ממשיך לטפס, ילדי קהילת העבריים מתגייסים, ומשרתים בגאון את המדינה. בו זמנית חבריהם חסרי המעמד מתחננים להתגייס ולשרת גם כן, אבל מסורבים. ובמקום מתן אפשרות לשרת את המדינה, מתבקשים להתפנות מהמדינה.

בזמן שבכל שנה יורדים מהארץ עשרות אלפי אנשים בגלל יוקר המחייה, כדי להעלות את רמת חייהם, חברי קהילת העבריים מבקשים להמשיך ולשרת את מדינת ישראל, לעזור בבנייתה ולחזק את מוסדותיה – אך נתקלים פעם אחר פעם באטימות לב ורוע.

ממשלת ישראל נלחמת בנו בחירוף נפש, כי הם מאמינים שיש הזדמנות לסיים את העבודה ה״שחורה״ שהתחילו ב-1971, המשיכו ב-73', וב-86'. לדכא ולהתיש סופית את חברי קהילת העבריים ובכך ולגרום לנו לעקור משורשינו

בעיצומו של גל טרור אכזרי, שעד כה גבה את חייהם של עשרות בני אדם, כשכוחות הביטחון פועלים ביד רמה כדי להחזיר את הביטחון והשקט לתושבי ישראל והמדינה סופגת ביקורת קשה בעולם, במיוחד ברשתות החברתיות מצד משפיענים כמו בלה חדיד ואחרים נגד המדיניות של הממשלה – במקום לגייס את קהילת העבריים למערך ההסברה הלאומי ולפעול יחד, כפי שעשינו בעבר, כדי להסביר את מדיניות הממשלה לקהלים בינלאומיים, הממשלה רודפת אותנו.

ואנחנו שואלים למה?

והנה התשובה:

בראיון לגל״צ לפני מספר חודשים, בתוכנית של רינו צרור, מנהל המכון למדיניות הגירה ישראלית עו״ד יונה שרקי אמר: ״בכל מדינה באירופה היום נוצרות קהילות של מיעוטים והקהילות האלו מהוות בעיה קשה למרקם החברתי של המדינה״. המילים הללו עוררו את זעמו של המגיש, אבל חשוב לציין כי דבריו מתארים בצורה הכי טובה את הסיבה למסע הרדיפה של חברי קהילת העבריים.

יש שניסו לתארה מפריזמות אחרות, ״דתית״ למשל. בטענה שמדינת ישראל ומוסדותיה לא מכירים בקהילה כחלק מעם ישראל, שאין לנו זכות ״שיבה״ ולכן עלינו לצאת.

אבל מהר מאוד מתברר שהקשר בין היותנו ״לא יהודים״ על פי מדינת ישראל והרצון לגרשנו ממדינת ישראל הוא מקרי לחלוטין. בשנה האחרונה אנו עדים למספר רב של החלטות בענייני הגירה של ״יהודים״, שלמרות יהדותם נתקלו באפליה מצד משרד הפנים ורשות האוכלוסין. הבולטות בהן הם עיכוב העלאת שארית ״יהודי אתיופיה״ מסיבות מוזרות מאוד, פרשת הכדורסלן האפרו-אמריקאי היהודי ג’רארד ארמסטרונג, שלמרות ״יהדותו״ התבקש לצאת מהארץ ולבסוף ניתן לו מעמד של תושב ארעי, והיהודי האורתודוקסי דוד בן משה, שלמרות ״יהדותו״ ולמרות שנישא לאזרחית ישראלית, משרד הפנים הערים עליו קשיים ולבסוף הוענק לו מעמד לאחר ששבת רעב.

ומה המשותף לכולם? נכון, צבע העור.

מנגד שרת הפנים עודדה הגעת אזרחים אוקראינים ״לא יהודים״ ארצה ממדינות שונות ברחבי אירופה למרות שכבר הגיעו לחופי מבטחים במדינות שלישיות.

״אושר״ ל-20,000 שוהים בלתי חוקיים אוקראינים להישאר בארץ (מה שכמובן חסר משמעות כי ממילא הם פה כבר שנים ואין מאמצים לגרשם), ראשי עיריות ביניהם ראש העיר של דימונה בני ביטון טסו עד לגבול אוקראינה במטרה לשכנע משפחות אוקראיניות להגיע ולהתיישב בדרום, ושחקן כדורגל פורטוגזי מקבל אזרחות ישראלית מלאה כדי לשחק בנבחרת ישראל.

מה משותף לכל אלה? צבע העור.

במקום לגייס את קהילת העבריים למערך ההסברה הלאומי ולפעול יחד, כפי שעשינו בעבר, כדי להסביר את מדיניות הממשלה לקהלים בינלאומיים, הממשלה רודפת אותנו

חשוב לדעת כי בישראל 2022 תרומה למדינה לאורך שנים לא מקנה זכות להסדרת מעמד או לקבלת יחס שווה בין שווים, וגם לא אהבת הארץ והעם. מה שקובע הוא צבע העור. ובמילותיה של חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן ״עד מתי תמשיכו לדכא אותנו ולחשוב שלא יהיו לזה השלכות, קצנו בגזענות, קצנו בדיכוי״.

אשריאל מור הוא נציג קהילת העבריים מדימונה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,024 מילים
סגירה