בג"ץ משלים את מלאכת ההתקפלות של מנדלבליט

אחרי שמנדלבליט השתמט מחובתו לאכוף כללי מנהל תקין ואפשר את מינוי פרץ בניגוד להחלטת ועדת המינויים, גם שופטי בג"ץ הלכו באותו תלם - ולמעשה רוקנו מתוכן את תפקידה של הוועדה במניעת מינויים פוליטיים ● שופטת המחוזי הפכה את החלטתו האמיצה של שופט בית משפט השלום בעניין הר הבית והעדיפה לצדד עם המשטרה ● ולשם שינוי, בן-גביר צודק ● שלוש הערות מהחזית המשפטית

עמיר פרץ, יוני 2021 (צילום: שריה דיאמנט/פלאש90)
שריה דיאמנט/פלאש90
עמיר פרץ, יוני 2021

1

מורשת מנדלבליט הגיעה לעליון

בחודש נובמבר האחרון השתמט היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט מחובתו לאכוף את כללי המנהל התקין על שר הביטחון בני גנץ, נוכח החלטתו השערורייתית למנות את השר לשעבר עמיר פרץ לתפקיד דירקטור ויו"ר דירקטוריון התעשייה האווירית. זאת, אף שפרץ מעולם לא היה חבר ב"נבחרת הדירקטורים" ולא עמד בקריטריונים המאפשרים לו להתמנות לתפקיד במסלול המקביל, הקרוי "תואם נבחרת".

השבוע השלימו שופטי בג"ץ נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין את מלאכת ההתקפלות, ודחו את עתירת התנועה לאיכות השלטון נגד ההחלטה למנות את פרץ.

מלאכת הכתיבה הוטלה על השופט שטיין, שהסתער בחדווה על האפשרות למסמס את מעמדם של שומרי הסף ולכתוב פסק דין שבעיקרון, מכשיר כל פעולה של הממשלה, בין אם היא תואמת את הכללים ובין אם לא. "בהחלטת הממשלה לא נפל שום פגם", הוא הודיע, "אפילו לא פגם קל שבקלים".

מלאכת הכתיבה הוטלה על השופט שטיין, שהסתער בחדווה על האפשרות למסמס את מעמדם של שומרי הסף ולכתוב פסק דין שבעיקרון, מכשיר כל פעולה של הממשלה, בין אם היא תואמת את הכללים ובין אם לא

תקציר הפרקים הקודמים: יש שתי דרכים למינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות. האחת, בהליך שוויוני, פומבי ותחרותי הקרוי "נבחרת הדירקטורים"; והשנייה במסלול עוקף של "תואם נבחרת", המוסדר בחוות דעת מדצמבר 2020 של המשנה ליועמ"ש דאז, עו"ד דינה זילבר. מסלול זה מיועד למקרים מיוחדים, חריגים ומעטים המצדיקים איתור מועמדים שמחוץ לנבחרת. מסלול זה מותנה בהכרה בכישורים המיוחדים של המועמד לתפקיד שאליו הוא מתמנה.

דינה זילבר (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
דינה זילבר (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

הוועדה לאישור מינויים בחברות ממשלתיות, בראשות השופטת בדימוס בלהה גילאור, פסלה את מועמדותו של פרץ. למרות זאת, גנץ החליט להביא את מינויו לממשלה תוך שהגיש השגה על קביעת הוועדה.

מנדלבליט צירף חוות דעת מטעמו להצעת ההחלטה של גנץ, ואף שמתח עליה ביקורת חריפה והצביע על ה"קשיים המשפטיים והסיכון המשפטי" הגלומים בה, הוא קבע שהיא אינה נגועה ב"מניעה משפטית" ולכן ההחלטה אפשרית.

מנדלבליט צירף חוות דעת מטעמו להצעת ההחלטה של גנץ, ואף שמתח עליה ביקורת חריפה והצביע על ה"קשיים המשפטיים והסיכון המשפטי" הגלומים בה, הוא קבע שהיא אינה נגועה ב"מניעה משפטית"

המשמעות: ועדת גילאור פעלה בהתאם לכללים שהותוו בחוות הדעת של המשנה ליועמ"ש (המקובלת כמובן גם על היועמ"ש עצמו); גנץ פעל בניגוד להם; מנדלבליט התגייס להכשיר את עמדתו של גנץ גם בישיבת הממשלה וגם בהמשך בפני בג"ץ.

מעבר לפחדנות והרפיסות הגלומות בעמדה הזו, זו גם פעולה הרסנית: אם כך פועל היועץ המשפטי לממשלה, אין לו כל סיבה להניח ששומרי סף מטעמו ימשיכו לעשות את עבודתם ולא יתקרנפו, ביודעם שבסופו של יום לא יקבלו גיבוי מהעומד בראש המערכת.

צריך לומר זאת במילים מפורשות: אם ועדות מינויים למיניהן בשירות הציבורי – שתפקידן להקפיד על כללי המינוי ולמנוע פוליטיזציה, שחיתות וסתם בינוניות של המערכות הציבוריות – יודעות שממילא כל החלטה פוליטית של שר תזכה לחותמת אשרור משפטית הן מצד היועמ"ש והן מצד בג"ץ, סביר מאוד להניח שהן לא יטרחו להמשיך ולשמש הילד עם האצבע בסכר.

בני גנץ ואביחי מנדלבליט חולפים על פני האחד את השני בכנס באוניברסיטת בר אילן, 11 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)
בני גנץ ואביחי מנדלבליט חולפים על פני האחד את השני בכנס באוניברסיטת בר אילן, 11 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

להתנהלות פחדנית ומתקרנפת מהסוג שהפגין מנדלבליט לאורך כל שנות כהונתו כיועץ, יש אפקט. היא מחלחלת ומתפשטת. ושופטי בג"ץ לא מצאו לנכון לתקן את מה שמנדלבליט קלקל – ככל הנראה כתוצאה מיחסי הכוחות בתוך ההרכב עצמו.

להתנהלות פחדנית ומתקרנפת מהסוג שהפגין מנדלבליט לאורך כל שנות כהונתו כיועץ, יש אפקט. היא מחלחלת ומתפשטת. ושופטי בג"ץ לא מצאו לנכון לתקן את מה שמנדלבליט קלקל

אף ששלושת השופטים חתומים על דחיית העתירה, שטיין וסולברג עשו זאת בהתלהבות רבה – ואף ניצלו את ההזדמנות כדי לקבע את גישתם בדבר התמקדות בשאלת הסמכות החוקית בלבד, וכדי לבקר פעם נוספת את השימוש הנעשה בעילת הסבירות, כאילו בכל פעם שנעשה בה שימוש, פירוש הדבר הוא שבית המשפט מתבקש להחליף את שיקול דעתה של הממשלה בשיקול דעתם של השופטים.

לעומתם, השופטת ברק-ארז חוותה כאבי בטן בטרם חתמה על דחיית העתירה. כבר לפני 23 שנים קבע בג"ץ כי "מועמד בעל זיקה לשר כשיר לעבור את תנאי הסף של כישורים מיוחדים רק אם בשל כישוריו המיוחדים משקלה הסגולי של תרומתו לחברה צפויה להיות כה מכרעת, עד כי הדבר מצדיק לקחת את הסיכון הטבוע במינויו בשל קשריו עם שר משרי הממשלה".

ברק-ארז מכירה היטב את הפסיקה הזו. ולכן כתבה בפסק דינה: "אם קידומו של האינטרס הציבורי הוא הניצב נגד עינינו, לא נוכל להסתפק במועמדים בעלי זיקה פוליטית שרק עוברים רף מינימלי. עלינו לשאוף למועמדים שמביאים את מרב היתרונות לתפקידם. במקרה שלפנינו, לא כך נעשה".

שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז (צילום: אוליביה פיטוסי/פלאש90)
שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז (צילום: אוליביה פיטוסי/פלאש90)

מאחר שהיא נותרה בהקשר זה במיעוט בתוך ההרכב, העדיפה לקבוע את קביעותיה "במבט צופה פני עתיד" בלבד. ברק-ארז גם ניסתה לתת עוד פייט אחרון לגישתם של סולברג ושטיין בעניין טענת אי הסבירות, אך בשורה התחתונה גם בעניין זה היא במיעוט.

פסק הדין בעניין עמיר פרץ הוא נקודת ציון נוספת במגמה ההולכת ומשתלטת על בית המשפט העליון, של קיפול הדגלים והרכנת הראש בפני כל החלטה של הרשות המבצעת, גם אם זו שרירותית או בלתי חוקית ככל שתהיה.

2

המחוזי בשירות המשטרה

בתחילת השבוע קיבל שופט בית משפט השלום בירושלים ציון סהראי החלטה אמיצה לקבל את הערר של שלושה מתפללים יהודים שנעצרו בהר הבית, לאחר שהשתטחו וקראו קריאות "שמע ישראל", על ההחלטה להרחיקם מהעיר העתיקה בירושלים למשך 15 ימים.

לא חלפו אלא ימים אחדים ושלשום (רביעי) "תיקנה" שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים עינת אבמן-מולר את ההחלטה, קיבלה את ערר המדינה והחזירה על כנן את ההגבלות שהוטלו על המתפללים.

זוהי החלטה מאכזבת הן מבחינת ההנמקה המשפטית הפורמלית, והן מבחינת נמיכות הרוח השיפוטית שהיא משדרת את מול מדיניותה הספק-חוקית של המשטרה.

זוהי החלטה מאכזבת הן מבחינת ההנמקה המשפטית הפורמלית, והן מבחינת נמיכות הרוח השיפוטית שהיא משדרת את מול מדיניותה הספק-חוקית של המשטרה

נערים יהודים מתפללים בכניסה להר הבית, 11 באוגוסט 2019 (צילום: הדס פרוש, פלאש90)
נערים יהודים מתפללים בכניסה להר הבית, 11 באוגוסט 2019 (צילום: הדס פרוש, פלאש90)

השופטת אבמן-מולר חושפת שבצפייתה בחומרים המצולמים שהקרינה לה המשטרה, היא גילתה שהמתפללים היהודים לא זו בלבד שהשתטחו על הקרקע לאחר שנכנסו לשטח הר הבית, אלא שהם גם קראו לעבר השוטרים "תתביישו לכם".

התמונה מתבהרת: השוטרים התמלאו מוטיבציית-יתר לאכוף את הדין על המתפללים בשל האגו הפגוע. לא דפוס פעולה נדיר כשמדובר במשטרת ישראל.

אחר כך מפליגה השופטת אל מחוזות קביעת ה"חשד הסביר לביצוע עבירה", שהוא התנאי לפתיחת חקירה פלילית, וקובעת שבמקרה הנוכחי מתקיים חשד סביר כזה. העבירה שבמוקד: התנהגות העלולה להפר את השלום. סעיף פלילי כל-כך ערטילאי ונזיל, שכל שוטר יכול להדביק לכל אזרח בכל עת.

ועוד ממשיכה השופטת ש"נטל ההוכחה" על המשטרה בשלב הנוכחי הוא קל יחסית, נוכח "השלב הראשוני שבו מצויה החקירה". נו באמת, הרי ברור שאין שום חקירה ולא מתוכננות להתבצע שום פעולות חקירה נוספות. הסיבה לכך שבכלל יש סטטוס של חקירה פלילית פתוחה, היא רק כדי להצדיק הטלת הגבלות.

דווקא לנקודה המשפטית הרלוונטית היחידה – האם, גם במצב של חקירה פלילית פתוחה, יש הצדקה להטיל תנאים מגבילים כמו הרחקה מהר הבית – השופטת מייחדת מילים בודדות בלבד: "בהתקיים החשד הסביר, ובהתחשב ברגישות הגבוהה ובפוטנציאל הסיכון הטמון בהר הבית, בפרט בתקופה זו, אני סבורה כי התנאי שנקבע הוא סביר ומידתי".

"בהתקיים החשד הסביר, ובהתחשב ברגישות הגבוהה ובפוטנציאל הסיכון הטמון בהר הבית, בפרט בתקופה זו, אני סבורה כי התנאי שנקבע הוא סביר ומידתי"

הערכות המשטרה לברכת הכוהנים בעיר העתיקה בירושלים, 20 באפריל 2022 (צילום: דוברות המשטרה)
הערכות המשטרה לברכת הכוהנים בעיר העתיקה בירושלים, 20 באפריל 2022 (צילום: דוברות המשטרה)

משום מה אין בהחלטתה כל התייחסות לעובדה שתנאים מגבילים הם חלופה למעצר, ומעצר בוודאי אינו על הפרק בחקירה המלאכותית הזו.

להחלטתו של בית משפט השלום לא היה כל משקל ביחס לסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, אף לא ביחס לכללים השוררים הלכה למעשה לגבי יהודים בהר הבית. ואולם לסאגה השיפוטית הזו יש משקל מדיני, בהינתן העין הירדנית הפקוחה על כל מה שעלול להיראות כשינוי, ולו קל שבקלים, בסטטוס קוו הזה.

בית המשפט המחוזי החליט לסייע למשטרה בתקופה רגישה זו, אך הוא נהג כפיל בחנות חרסינה בכל הנוגע להגבלות שצריכות לחול על המשטרה עצמה, בשימוש הפרוע שהיא עושה בסמכויותיה בענייני מעצר.

בית המשפט המחוזי החליט לסייע למשטרה בתקופה רגישה זו, אך הוא נהג כפיל בחנות חרסינה בכל הנוגע להגבלות שצריכות לחול על המשטרה עצמה, בשימוש הפרוע שהיא עושה בסמכויותיה בענייני מעצר

3

גם בן-גביר צודק לפעמים

בהקשר של הצורך להגביל את שיקול הדעת האינסופי של משטרת ישראל, ונכונותה לפגוע בזכויות יסוד בסיסיות, גם תביעתו של ח"כ איתמר בן-גביר נגד המשטרה, שהוגשה אתמול (חמישי) לבית משפט השלום בירושלים, פוגעת בנקודה הנכונה.

בן גביר, יחד עם מפלגתו "עוצמה יהודית", תובע 200 אלף שקל ממשטרת ירושלים, בטענה שזו פעלה ברשלנות ופגעה בחסינותו, בחופש התנועה שלו, פרטיותו ובחופש הביטוי שלו בכך שלפני כחודש, בשלהי חודש אפריל, מנעה מבן-גביר להשתתף ב"צעדת דגלי ישראל" מכיכר ספרא בירושלים ועד הכותל המערבי.

חבר הכנסת איתמר בן גביר בכותל המערבי בירושלים, 31 במרץ 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
חבר הכנסת איתמר בן גביר בכותל המערבי בירושלים, 31 במרץ 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מצעדי וריקודי דגלים למיניהם, מסורת חדשה ביהדות, אינם אירוע חד-שנתי, אלא חוזרים אלינו בתדירות של אחת לחודש בערך.

בשטח מסר קצין משטרה לבן-גביר, כך על פי התביעה, כי כניסתו לאזור שער שכם נאסרה "על ידי הדרג המדיני" אך לא נמסר לו כל צו שיפוטי או החלטה מנומקת של גורם מוסמך כלשהו.

בשטח מסר קצין משטרה לבן-גביר, כך על פי התביעה, כי כניסתו לאזור שער שכם נאסרה "על ידי הדרג המדיני" אך לא נמסר לו כל צו שיפוטי או החלטה מנומקת של גורם מוסמך

לבן-גביר יש היסטוריה משפטית ארוכה, לאו דווקא כעורך דין אלא כצד להליכים פליליים וגם אזרחיים. הוא תבע את המשטרה לא פעם. דווקא במקרה שלו, בתי המשפט נכונים מדי פעם לפסוק לטובתו סכומי פיצוי, תוך מתיחת ביקורת – מוצדקת – על התנהלות המשטרה.

גם התביעה הנוכחית, בנפרד מההקשר הפוליטי שלה, עשויה לתרום תרומה נאה לבקרה השיפוטית המתבקשת על המשטרה.

עוד 1,381 מילים ו-1 תגובות
סגירה