כשאתם קוראים בסוף השבוע את המילים הבאות, שנכתבו הפעם מוקדם מהרגיל, אני אמור לדלג בפארק דל פורום בברצלונה בין הופעות של ניק קייב (בתקווה שיש לו את כוחות הנפש להופיע אחרי האסון שפקד אותו לא מזמן), ליטל סימס (אלבום השנה שלי בשנה שעברה), בק, דה נשיונל, גורילז, טיים אימפלה, לואו, דיסקלוז'ר, קאריבו ועוד.
יכולתי להמשיך ככה ולמנות עד סוף הטור עוד מאות שמות, חלקם קלאסיים ממש (מייביס סטייפלס, מגיבורות הסול והריתם-אנ-בלוז של הסיקסטיז באמריקה), גיבורי ניינטיז (פייבמנט המאוחדת), אייטיז (באוהאוס, דינוזאור ג'וניור) חלקם הרגע נולדו ("ווט לג" המעולות, מהשמות המבטיחים של 2022).
היפ הופ. אלקטרוניקה. אינדי או מסחרי. קומוניקטיבי או ניסיוני. מוכר או מוזר. קודר או רקיד. שכלתני או מתפקע מרגש. יש הכול. רק לבחור, ולזכור שאין סיכוי לתפוס את כולם. 20-25 הופעות בסופשבוע. זה מה שמלמד הניסיון המצטבר. וזה המון. הפומו הוא אויב.
היפ הופ. אלקטרוניקה. אינדי או מסחרי. קומוניקטיבי או ניסיוני. מוכר או מוזר. קודר או רקיד. שכלתני או מתפקע מרגש. יש הכול. רק לבחור, ולזכור שאין סיכוי לתפוס את כולם
ברוכים הבאים לפנטזיה המוזיקלית, התרבותית, הנפשית, החברתית, הכלכלית ובמקרה שלנו גם המשפחתית, שנקראת פסטיבל פרימוורה.
החגיגה הזו הייתה אמורה להתרחש בכלל ביוני 2020, אם כי לא בדיוק כפי שתיארתי (טוב, "ווט לג" היו אז בחטיבת הביניים פחות או יותר). אלא שדקה קודם פרץ לעולמנו הנגיף הסיני, שהוריד על הברכיים את תעשיית המוזיקה העולמית כולה. אנחנו נשארנו עם כרטיסי כניסה, טיסה ולינה לפסטיבל שלא התקיים, נדחה בשנה ואז בעוד שנה.
בדרך היו רגעים – מפחידים למדי, יש להודות – שבהם שאלנו את עצמנו אם העולם ההוא שאהבנו ונאלצנו להיפרד ממנו בצער, יחזור יום אחד להתקיים. אם עוד נחזור לרקוד יחד עם עשרות אלפי זרים בחמש לפנות בוקר, מחייכים מאוזן לאוזן, מאוחדים בתוך בועה של אופטימיות קצבית, הרמונית וכימית. שוחים יחד בתוך נהר גועש שבו הצלילים חיים.
היו רגעים – מפחידים למדי, יש להודות – שבהם שאלנו את עצמנו אם העולם ההוא שאהבנו ונאלצנו להיפרד ממנו בצער, יחזור יום אחד להתקיים. אם עוד נחזור לרקוד יחד עם עשרות אלפי זרים בחמש לפנות בוקר
במבוכה מסוימת צפיתי שוב בכתבת טלוויזיה שצולמה באביב 2019 ושודרה ב"כאן 11" לקראת פסטיבל פרימוורה האחרון לפני המגיפה העולמית שאז עוד לא יכולנו לדמיין. קצת מוזר לפגוש את עצמנו של לפני שלוש שנים ולהיזכר איך העולם שלפני הקורונה נראה לפעמים כמו העת העתיקה. במיוחד כשיש שם ילדים – כלומר בינתיים כבר מתבגרים – ששלוש השנים שחלפו מאז היו נתח נכבד למדי מחייהם.
אנחנו נהפכנו אז אטרקציה לרגע – אני כבר לא זוכר איך ולמה זה קרה, בטח בעקבות משהו שכתבתי – בתור משפחה ישראלית, שנוסעת יחד לבלות בפסטיבל מוזיקה. הורים וילדיהם יחד במקום הזה עם הסמים והאנשים המשונים והקצב והאופוריה. אתם באמת חושבים שזה חינוכי, הדבר הזה? שאלה ששמענו בלי סוף.
חשבנו אז שנסיעה משפחתית לפסטיבל היא דווקא עניין שראוי לדבר עליו, לטובת כל מי שזה עשוי להתאים לו, ואולי לא מביא בחשבון שאופציה כזו קיימת כלל. גם לא היה אכפת לנו לעשות סיבוב דאווין משפחתי פומבי על כמה שאנחנו קולים.
אני מניח שאת המשפט שאמרתי שם, וש"כאן 11" גם הפכו לכותרת – "פרימוורה זה האומן שלנו. העלייה לרגל השנתית של המשפחה" – ד"ר גדי טאוב עשוי לגנות בתור "חגיגה יהירה של ניידים שמנותקים מהתרבות היהודית ומעדיפים על פניה תרבות זרה", ואבישי בן-חיים אולי יוקיע במתיקות אופיינית בתור הדוניזם של ההגמוניה או משהו.
אני מוכן בכל עת להגן על הטענה, שפסטיבל של אהבה, חיים ומוזיקה כמו פרימוורה מועיל לנפש הרבה יותר מחגיגות קברים ומיסטיקה כמו באומן או במירון. אבל אתפנה לזה רק אחרי שהפסטיבל השנה ייגמר.
אני מוכן בכל עת להגן על הטענה, שפסטיבל של אהבה, חיים ומוזיקה כמו פרימוורה מועיל לנפש הרבה יותר מחגיגות קברים ומיסטיקה כמו באומן או במירון. אבל אתפנה לזה רק אחרי שהפסטיבל השנה ייגמר
משפחות עדיין חריגות בפסטיבלי מוזיקה, לא רק בגלל שקהל היעד המובהק הוא בני ובנות עשרים פלוס, אולי קצת הלאה לתוך שנות השלושים. גם זה משתנה בהדרגה. אני מכיר השנה עוד ארבע משפחות של הורים וילדים ישראלים, בגילאים שונים, שנמצאים עכשיו בברצלונה. מן הסתם רוקדים לידנו.
באחת מקבוצות הווטסאפ הרבות של ישראלים שנוסעים לפסטיבל יש 146 חברים, וזו ממש לא הקבוצה היחידה. כך שגם בטח נשמע לא מעט עברית מסביבנו. ההערכות הן שעשרות אלפי ישראלים ייסעו השנה לאחד מעשרות הפסטיבלים הגדולים באירופה ובאמריקה.
פרימוורה 2022 הוא לא רק הפיצוי על פרימוורה 2020 שנגזל מאיתנו בגלל הקורונה. בשנתו העשרים הוא כבר אירוע שונה לגמרי. עולם הפסטיבלים שנפתח עכשיו שוב, עובר לנגד עינינו מטמורפוזה ונכנס לעידן חדש, שמרתק לעקוב אחריו.
מתחילת שנות האלפיים, זה עולם שמתרחב במהירות מסחררת, במקביל לצלילה החופשית במכירות המוזיקה המוקלטת, עם הנהירה לסטרימינג. המעבר המהיר מעולם שבו ההופעות קידמו את מכירת האלבומים לעולם שבו האלבומים החדשים מקדמים את הטורים העולמיים, הגיע יחד עם עלייה מהירה והכרחית בגודל הפסטיבלים.
המעבר המהיר מעולם שבו ההופעות קידמו את מכירת האלבומים לעולם שבו האלבומים מקדמים את הטורים העולמיים, הגיע יחד עם עלייה מהירה והכרחית בגודל הפסטיבלים
לפסטיבל הכי חשוב באמריקה, קואצ'לה, נמכרו ב-1999 25,000 כרטיסים. לקואצ'לה 2019 נמכרו 250 אלף כרטיסים, שלא ענו על הביקוש. העלייה הזו לוותה בנסיקה במחירי הכרטיסים: ב-1979 כרטיס כניסה לפסטיבל הכי חשוב בבריטניה, גלאסטונברי, עלה 5 ליש"ט. השנה לא תשיגו כרטיסים בפחות מ-300 ליש"ט. בשוק השחור המחיר יכול להגיע גם לאלפים.
בערכים של היום, ג'ימי הנדריקס קיבל תמורת הופעתו בוודסטוק 1969 125 אלף דולר, ואריאנה גרנדה קיבלה 8 מיליון דולר תמורת הופעתה בקואצ'לה 2019.
במונולוג הכי יפה ונוגע ללב ב"כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו, הסרט הכי יפה ונוגע ללב על אהבת מוזיקה, פיליפ סימור הופמן המנוח, שמגלם בסרט את מבקר המוזיקה המנוח לסטר בנגס, מסביר לפטריק פוגיט, שמגלם את גיבור הסרט, הנער ויליאם מילר, שלרוע מזלו הוא הגיע מאוחר והרכבת כבר עזבה את התחנה.
השנה בסרט היא 1974, ובנגס מסביר למילר, שהופעות המוזיקה הגדולות הפכו לספקטקל מטופש לחלוטין, כי כבר אין בהן יותר אמת, רק תדמית ופוזה. הן הפכו ל"תעשייה של קוליות".
יש בזה משהו, כמובן, חייבים להודות. והממד התעשייתי של כל העסק עוד הלך וגדל מאז. פרימוורה, למשל, הפסטיבל הספרדי האהוב עלינו מאז הפעם הראשונה שנסענו אליו יחד ב-2015, התרחב השנה מעבר לחצי האי האיברי ופתח סניפים בברזיל, צ'ילה, ארגנטינה והחוף המערבי בארצות הברית. כנראה כדי לנצל עד הסוף את היתרון היחסי של מארגני הפסטיבל בעולם הדובר ספרדית ופורטוגזית.
לפסטיבלים הגדולים בעולם אין כמעט ברירה אלא לגדול ולהתרחב, על מנת לשרוד. הם הופכים לתאגידי בידור. התחרות המתעצמת על ליבם וכספם של חובבי הפסטיבלים, מחייבת יצירת אירוע גדול מהחיים, שאין דומה לו, בעולם שהסחורה הכי מבוקשת בו היא החוויה החד-פעמית, שגם מצטלמת נהדר לאינסטגרם. מה שהפרסומאים של קוקה קולה היטיבו להגדיר פעם כ"טעם החיים".
לפסטיבלים הגדולים בעולם אין כמעט ברירה אלא לגדול ולהתרחב, על מנת לשרוד. הם הופכים לתאגידי בידור. התחרות המתעצמת על ליבם וכספם של חובבי הפסטיבלים, מחייבת יצירת אירוע גדול מהחיים, שאין דומה לו
רק שלהבדיל ממתקפת הסוכר הצינית של קולה קולה, פסטיבלי מוזיקה טובים מצליחים לעמוד בהתחייבות הזו ובאמת להזכיר לך את טעם החיים.
בכל פעם שאנחנו חוזרים הביתה מפסטיבל – בחו"ל או בנגב – אנחנו אופטימיים יותר, סלחניים יותר, שמחים יותר. למוזיקה יש מפתח ללב, זה ידוע, והאינטנסיביות של פסטיבל, כשמוזיקה נמשכת עוד ועוד, גורמת ללב לעלות על גדותיו.
בימים אחרי פרימוורה 2019, האירוע ההוא שדיגמנו לקראתו משפחתיות קולית בטלוויזיה, אחרי שכבר חזרתי לשגרת יומי בארץ, למטלות, להתחייבויות, לאחריות, גיליתי – להפתעתי הרבה, כי לא חוויתי דבר כזה קודם – שמדי פעם אני מתחיל להתייפח. בוכה בלי שליטה. כשהטריגר הוא כמעט תמיד מוזיקה. זה לא היה בכי של דיכאון או של עצב או של געגוע. את אלה אני מכיר. זה היה בכי מסוג אחר. מזכך. כמעט מרומם נפש.
בימים אחרי פרימוורה 2019, כשכבר חזרתי לשגרת יומי בארץ, גיליתי – להפתעתי הרבה, כי לא חוויתי דבר כזה קודם – שמדי פעם אני מתחיל להתייפח. בוכה בלי שליטה. כשהטריגר הוא כמעט תמיד מוזיקה
אחרי כמה ימים, כשהתופעה הפסיכולוגית המשונה לא חלפה מעצמה, התייעצתי עם ידידי הטוב גוגל. שמחתי לגלות שאני לא לבד. בחור אמריקאי, נדמה לי שהוא היה עורך דין, סיפר באיזה פורום פסטיבלים (יש המון) איך הוא חזר כמוני מפרימוורה, וכבר ימים רבים הוא מתחמק מדי פעם באמצע העבודה לשירותים כדי לבכות שם בלי שליטה. "לא לקחתי סמים, לא עשיתי שום דבר קיצוני. אני לא מבין מה עובר עלי", הוא כתב.
מגיבים רבים הרגיעו אותו שזו תופעה ידועה ומוכרת. תוצאה של הצפה רגשית, אחרי שאתה חווה חיבור שנמשך כמה ימים רצופים לקהילה של זרים, שמתמסרים כמוך למה שמחבר בני אדם יחד בצורה הכי מרוממת נפש שיש: האהבה למוזיקה.
צלילת ראש אל תוך הצלילים והקצב. החוויה השבטית שמזכירה בעוצמות שלה התכנסות פגאנית, שממוטטת – גם אם רק לסופשבוע אחד – את חומות הניכור והריחוק, שמקיפות את נפשנו בדרך כלל בעולם המודרני, הממוסך, המפוסטר, המעוקר, המלוטש, המנוסח. איך אפשר לא לאהוב אירוע שמהותו להזכיר לך מהי אהבה?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם