עצרת הענק של מורי ומחנכי ישראל חלפה עברה לה, ואני מלא הערצה לעמידתם של המורים והמורות.

אני-עצמי אינני מורה (למרות שניסיתי) אבל אני בן של מורה שהקימה וניהלה בית-ספר גדול בבאר-שבע (וגם כיהנה כנציגת הנגב במרכז הסתדרות המורים). אני נכד של מורה שהיה מפקח ארצי במערכת החינוך, ונין של אחד מראשוני המורים העבריים בגולה ובארץ.

הן סבי יעקב גוטמן והן סבי-זקני ש. בן-ציון כתבו וערכו ספרי לימוד בעברית ובתנ"ך (מה שנודע בהמשך בשם "מקראות"). קטונתי, אך גם לי יש מחשבות על חינוך, השכלה והוראה.

נסיבות חיי המקצועיים קלעו את משפחתי לבלות שנים הרבה בארה"ב. בארץ זו קיבלו בנותיי חינוך יהודי נאור במערכת החינוך של הקהילה היהודית. וכך סחה לי בתי האדריכלית: אתה יודע, אבא, אם לא הייתי לומדת ב-Jewish Day School של וושינגטון לא הייתי מסיימת את הטכניון בציונים בהם סיימתי, כי הם לימדו אותי איך ללמוד.

כיום היא מתכננת ומנגישה פרויקטים ברחבי הארץ עבור מאותגרי תנועה, ורואה בזה גם משום "תיקון עולם" ברוח הערכים היהודיים שספגה ב-JDS.

בנותיי חינוך יהודי נאור בארה"ב, וכך סחה לי בתי האדריכלית: אתה יודע, אבא, לולא למדתי ב-Jewish Day School בוושינגטון לא הייתי מסיימת את הטכניון בציונים בהם סיימתי, כי הם לימדו אותי איך ללמוד

ואילו בתי האחרת משוכנעת אף היא שלימודיה ב-Chicagoland Jewish Day School הם שאפשרו לה להתגבר על המתמטיקה אבל גם ללמוד את "המלט", וגמרא, וגאוגרפיה, ובהמשך דרכה סיימה בהצטיינות לימודי תואר ראשון וכעת עובדת בחברת הזנק ישראלית.

את חוק לימודיי סיימתי בעיר הפיתוח באר-שבע, שם זכיתי בחינוך טוב בהחלט. בית הספר היסודי שלי, "צאלים", היה למוסד חינוכי מפואר תחת הנהלתה הנמרצת של ריטה בינה (אמי, למי ששואל) והמורים המצוינים אלי דורי והמוסיקאי פנחס אופק, שלימד אותנו לשיר את "דג השמך" וגם וריאציות של ברהמס על נושא של היידן.

מדי בוקר היינו פותחים בהתעמלות בוקר ואח"כ קוראים קבל כל בית הספר את פרקי היום בתנ"ך (ואני זוכר את כולם). למדנו תנ"ך, היסטוריה, ידיעת הארץ והכרת צמחי הנגב, ניצחנו בתחרויות ספורט ארציות (בהן לא השתתפתי, מה שמסביר את ניצחונותינו) והשתתפנו בטיולים שנתיים בנגב ובגליל.

מדי יום-עצמאות הייתי זה שעומד מול המיקרופון בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ברחבת העירייה ומדקלם את "באב אל-וואד" של חיים גורי על רקע המיית המקהלה שלנו.

מדי בוקר פתחנו בהתעמלות בוקר וקראנו קבל כל ביה"ס את פרקי היום בתנ"ך. למדנו תנ"ך, היסטוריה, ידיעת הארץ והכרת צמחי הנגב, ניצחנו בתחרויות ספורט ארציות (בהן לא השתתפתי, מה שמסביר את ניצחונותינו)

אחר כך הלכתי לתיכון הכללי היחיד שהיה בעיר ושם למדתי תנ"ך אצל המורה המופלא ציון שורק (שבהנחייתו כתבתי עבודת חקר על "התפיסה ההיסטוריוסופית של ספר שופטים") ספרות כללית אצל לאה גולדשטיין ואנגלית אצל ווילמה ארנן השובבה, שטענה שהמכשפות של מקבת' הם כלומניקיות לעומת כמה מכשפות שהיא הכירה אישית.

שרת החינוך הנוכחית מקדמת רפורמה שעיקרה הוא סגידה למקצועות הריאליים ואיפסון הלימודים ההומניסטיים (מה שבחו"ל קורין "קלאסיים") על מדף גבוה.

הטענה המושמעת שזהו קידום מדעי הרוח היא מגוחכת. לא אחזור על כל הביקורות המושמעות כעת בדבר מוכנותם של המורים למהלך ויכולתה של מערכת החינוך להזניקו או על הפוטנציאל המסחרי המדהים שנפתח כאן עבור מי שיכתוב וישרשר עבודות גמר לכל המרבה במחיר. בעיני סביר יותר שהמערכת אכן תייצר טכנאים ברמות שונות.

אבל, כפי שצוטט לאחרונה השופט העליון מישאל חשין ז"ל:

"לעצמי אבקש כי נכדיי יחונכו במורשת אבותיי ובמורשתי, כי יידעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי ידעו מי היה הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות 'לי כל גל נושא מזכרת' ואת 'סימן טוב ומזל טוב'; כי ידעו מי היה דיקי ומיהו יִבְכֶּה של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה 'מגילת האש' וכי יידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי; כי ילמדו על השואה ויידעו כי שנית מסדה לא תיפול".

אני חותם על כל מילה בטקסט זה ומוסיף גם את זמר הפלוגות ואת הליכה לקיסריה ואת מגיני ניצנים ואת גתה ושייקספיר ואת מעבר תרמופיליי ואת סוקרטס הלוגם את קובעת התרעלה כי זהו החוק ואת סקוט ואדמונסן ועוד אישים ומעשים.

שרת החינוך הנוכחית מקדמת רפורמה שעיקרה סגידה למקצועות הריאליים ואיפסון הלימודים ההומניסטיים (מה שבחו"ל קורין "קלאסיים") על מדף גבוה. הטענה המושמעת שזהו קידום מדעי הרוח – מגוחכת

לא לחינם נקבע בארצות שונות סטנדרט ליבתי מינימלי שהכל חייבים לדעת אותו או לפחות לדעת עליו. כל המבקש להתאזרח בארצות שונות, ובהן למשל ארה"ב או דנמרק, חייב להוכיח היכרות טובה עם תולדות הארץ, שפתה ותרבותה.

מי שאמור להנגיש את המבואות הללו הם המורים. החינוך מתחיל במורים, אלו שכיום מכונים בשם הגנרי והנלוז "עובדי הוראה" (ולעניין זה –מדוע שלא ייקראו הרופאים בשם "עובדי תחלואה / בריאות", והחיילים בשם "עובדי מלחמה"? הכל קביל כשאימא היא "הורה 1" ואבא הוא "הורה 2", או להיפך. הלא כן?).

עטיפת הספר "בני היורה"

אבל גם המורים כבר אינם מלמדים, אלא משמשים משגיחים ומעבירי זמן במקום להיות מעבירי תוכן ורוח, ובאין מורים יכבה לפיד הידע והאור. יצחק רבין סיפר כי היה אחד מ"בני היורה" של מורהו האגדי אליעזר שמאלי. איפה ממשיכי דרכו של אליעזר שמאלי? איפה הם "בני היורה"?

המורים עוזבים את מקצועם בגלל השכר הנמוך, העדר הערכה ציבורית, חוצפתם הלא-נסבלת של התלמידים הזוכה לגיבוי הורים נמוכי-מלל וחוסר תמיכה מערכתית. בכך מתרדדת כל המערכת. המורים שיחליפו אותם יהיו פחות משכילים ובעלי זווית ראיה אולי יותר ממוקדת, אבל פחות רחבה.

אני נזכר בספרו המרתק של הסופר האנגלי סבסטיאן פוקס, "שבוע אחד בדצמבר", שם מתחולל מפגש שמתחיל כמקצועי וגולש לרומנטי, בין פרקליט כושל, אבל בוגר אוקסברידג' (דואופול ההשכלה הגבוהה בממלכה המאוחדת) לבין נהגת מולאטית של אחד מקווי הרכבת התחתית.

המשותף לשניהם הוא ששניהם אוהבים לקרוא. הפרקליט טוחן מילטון ואריסטו והנהֶגֶת שבויה בסדרות "הרומן הרומנטי הרפואי" ומקדישה זמן רב לגיימינג. אבל שניהם קוראים ספרים.

בשלב מסוים שואלת הנהֶגֶת המאוהבת את הפרקליט הידען איך קרה שהוא יודע כל כך הרבה על כל אותם עניינים שהיא אפילו לא שמעה עליהם, והוא משיב שהכל תלוי במורים, ומספר לה שהמורים שלימדו אותו כיוונו אל האחוזון העליון בשכבה, מתוך מגמה שכל השאר צריכים להתיישר כלפי מעלה.

כמו שצוין בשעתו במוטו של האנציקלופדיה בריטניקה: "Let knowledge grow from more to more, and thus be human life enriched".

לא לחינם נקבע בארצות שונות סטנדרט ליבתי מינימלי שהכל חייבים לדעת אותו או לפחות לדעת עליו. המבקש להתאזרח בארצות כארה"ב או דנמרק, חייב להוכיח היכרות טובה עם תולדות הארץ, שפתה ותרבותה

אלא שעם השבר החברתי והכלכלי של מחצית המאה העשרים, מתוגבר ע"י גלי הגירה מהמושבות, פיתחו במערכת החינוך שם את השיטה של No child is left behind, לפיה לא חשוב מה ילמדו הילדים, כל עוד אינם מסתובבים ברחובות.

כלומר, הלאה ההצטיינות וברוכה הבאה הבורות. המחנכים האלה היו עדיין משכילים-במידה וידעו מה להשמיט. אבל אַתְּ, מסביר הפרקליט, כבר למדת אצל מורים מהדור השני או השלישי למהפך, והם שיטחו ורידדו הלאה את הידע, כשהם אינם מכירים כלל את המקור שהיה בספרים הישנים.

עוד בספר דמות של סופר גרוע המנהל חיים מרירים של מבקר ספרותי רע-לב, המתקיים בעיקר מתיקונים שהוא עורך להערות של מורים בבית-ספר יוקרתי על עבודות חקר ומבחנים. המורים הללו הם חניכי הדור השני והשלישי למהפך, וכבר אינם מסוגלים אפילו לכתוב הערות באנגלית תקנית, והם צריכים יד מכוונת ומעלימת-שגיאות.

מצב זה מוכר לי, שכן אף אני נתקלתי במורה אשר, בעודה משבחת עבודה של אחת מבנותיי, ציינה בהערכה, "הִתְפַּלֵּיתִי מאד מכמות השימושים שהבאת". גם אני הִתְפַּלֵּאתִי מכך שמורה אקדמאית בתיכון טוב אינה שולטת כל צרכה בשפת האם שלה.

ומה הלאה? אפשר שגם שרת החינוך המכהנת תפנה בהקדם את כסאה בטרם ייגרם הנזק, והשר החדש, יהא אשר יהא, ימציא מהלכים חדשים אשר לא ראתה שפחה על הים. המערכת אינה זקוקה לרבולוציה אלא לאבולוציה, והרפורמה האמתית ששרי החינוך לדורותיהם צריכים לבצע היא במעמד המורים, בשכרם, בהגנה עליהם מפני אלימות של תלמידים והורים ובתנאיהם.

בינתיים מערכת החינוך תוסיף לקרטע וסביר שנראה רידוד על גבי השטחה בבחינות הבגרות. מי שיקבל משימה על "חקלאות בתנ"ך", למשל, יצויד במחסן ציטוטים המכנס ארבע שורות מעמוס ומשהו מספר "ויקרא", ולעולם לא יתוודע לעמוס כנביא סוציאליסטי, לדבורה הפמיניסטית או לירמיהו כנביא החורבן והנחמה.

המערכת אינה זקוקה לרבולוציה אלא לאבולוציה, והרפורמה האמתית ששרי החינוך לדורותיהם צריכים לבצע היא במעמד המורים, בשכרם, בהגנה עליהם מפני אלימות של תלמידים והורים ובתנאיהם

יהיו אולי יותר בתי ספר איכותיים כגון "הריאלי" בחיפה או ליד"ה בירושלים, בהם הורים אכפתיים ישקיעו במגמות ייחודיות של לימודים מדעיים וקלאסיים ברמה גבוהה כדי להכין את ילדיהם למבחני ה-TOFEL וה-SAT לצורך לימודים באוניברסיטאות העלית במערב.

אפשר אף שנראה בתי ספר פרטיים אשר בוגריהם יזכו, מניה וביה, להעדפה במיונים ליחידות עלית טכנולוגיות, לאוניברסיטאות ולמשרות משתלמות בעולם התעסוקה. אולי נהיה אז סוף-סוף ככל העמים עם שכבה איכותית דקיקה אל מול המוני המנגליסטים.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.