הפגנת תמיכה בישראל ליד הבית הלבן, 8 ביוני 1967 (צילום: AP Photo)
AP Photo

ריאיון "לציבור היהודי בארה"ב אין קול שמייצג אותם"

ההיסטוריון אריק אלתרמן בוחן בספרו החדש "אנחנו לא (עם) אחד", כיצד הפך הוויכוח על ישראל בקרב יהודי ארה"ב למנותק מהמציאות ● בריאיון לזמן ישראל הוא אומר שעל אף התחזקות ה־BDS והשיח בנוגע לסכסוך הישראלי–פלסטיני, רוב המצביעים היהודים למפלגה הדמוקרטית תומך במדינה היהודית

ההיסטוריון והסופר אריק אלתרמן בורר את מילותיו בקפידה. ספרו החדש עוסק בשורשים ההיסטוריים של הברית בין ישראל לארה"ב – והוא יודע שכל מילה שלו שקולה לצעידה בשדה מוקשים.

בריאיון לזמן ישראל הוא אף אומר זאת במפורש: "צריך לפרסם אזהרה לפני שאתה עוסק בנושאים שנוגעים לישראל ולפלסטינים. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה ולהכיר בכל הניואנסים – אבל זה לא ישנה את הדעות הקדומות שיש לאחרים".

אלתרמן בן ה־62 הוא גם עיתונאי, מבקר תקשורת, בלוגר ומרצה לעיתונות בברוקלין קולג'. לאחרונה הוא ביקר בישראל כאורח של המרכז לחקר ארה"ב בשיתוף תוכנית פולברייט והמסלול ללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב, שם דיבר על ספרו החדש "אנחנו לא (עם) אחד: היסטוריית המאבק של אמריקה על ישראל".

הספר אמור לראות אור בעוד כמה חודשים (באנגלית). אלתרמן בוחן בספרו את ההיסטוריה של הברית האמריקאית–ישראלית ואת האופן שבה התנועה הציונית הפכה למרכיב מרכזי בתרבות הפוליטית של יהודי ארה"ב.

אריק אלתרמן (צילום: Maresa Patterson)
אריק אלתרמן (צילום: Maresa Patterson)

המוטיבציה לכתיבה הספר החדש – שהוא ספרו התריסר של אלתרמן – נבעה מהצורך לברר איך השיח על ישראל הפך היום לכל כך מרכזי – ומה הסיבה ההיסטורית לכך, זאת על רקע העבודה שמה שבאמת מתרחש במזרח תיכון – לא קשור בדרך כלל לשיח האמריקאי על ישראל.

הדיון על ישראל בקרב קהיליות פוליטיות וחוגים יהודים המעורבים בעשייה, "קשור לתפיסות מיתיות של ישראל ולא למה שקורה בשטח בפועל"

הדיון על ישראל בקרב קהיליות פוליטיות וחוגים יהודים המעורבים בעשייה, "קשור לתפיסות מיתיות של ישראל ולא למה שקורה בשטח בפועל". בראיון לזמן ישראל מסביר אלתרמן כי החליט לבחון את הנושא ממשקפי ההיסטוריון ולא לעסוק בו באופן פרסונלי באמצעות עימות עם צדדים שונים שלא מקשיבים זה לזה. "אין טעם לנהל ויכוח על הסכסוך ישראלי–פלסטיני עצמו", אומר אלתרמן.

לדבריו, אזרחי ארה"ב – ובהם יהודים – לא הקדישו לנושא הישראלי תשומת לב רבה בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה. אולם, מייד אחרי מלחמת ששת הימים – התמיכה בישראל הפכה להיות מרכיב גדול בזהות היהודית אמריקאית. "זה קרה בן לילה", הוא אומר.

"בין 1948 ל־1967 ישראל לא הייתה אייטם חדשותי בארה"ב – ולאמריקאים הייתה תמונה ורודה מאוד של ישראל. הם אהבו את ישראל אבל לא ממש חשבו עליה או התייחסו אליה. ואז, אחרי 1967, הכול השתנה".

צעדת התמיכה בישראל ברחובות מנהטן ביוני 2019, חולפת על פני מגדלי טראמפ (צילום: AP Photo/Craig Ruttle)
צעדת תמיכה בישראל, מנהטן, יוני 2019 (צילום: AP Photo/Craig Ruttle)

כפי שמעיד שם הספר, אלתרמן מזהה את מאבקי התפיסה בקהילייה היהודית־אמריקאית בפער שנוצר בין ראשי הארגונים היהודיים והתורמים הגדולים – לבין מה שהוא ממכנה כ"רחוב היהודי" (סטודנטים, עיתונאים, רבנים, חברי בתי כנסת).

"בין 1948 ל־1967 ישראל לא הייתה אייטם חדשותי בארה"ב – ולאמריקאים הייתה תמונה ורודה מאוד של ישראל. הם אהבו את ישראל אבל לא ממש חשבו עליה"

"אחת הטענות המרכזיות בספר היא שהתורמים העשירים של הארגונים היהודים – אנשים שהם ברובם שמרנים יותר – מפעילים לחץ גדול מאוד על מוסדות יהודיים. אני מדבר על הוועד היהודי־אמריקאי (ה־AJC), הליגה נגד השמצה, איפא"ק ועוד.

"הם לא מייצגים את הדעות של חברי הקהילייה היהודית, הם לא נבחרי ציבור – הם נמצאים הרבה יותר ימינה. התוצאה היא שלציבור היהודי בארה"ב אין קול שמייצג אותם".

אלתרמן טוען שהקונפליקט הישראלי–פלסטיני מקבע את השיח הציבורי סביב ישראל, מה שמייצר מתח תמידי בין הארגונים היהודיים לציבור שאותו הם משרתים. המתח הזה יצר עם הזמן פער גדול בין ישראל לבין השמאל האמריקאי – והרחיק את הצדדים, זאת למרות שהמיינסטרים היהודי שתומך במפלגה הדמוקרטית עדיין תומך במדינה היהודית.

מצעד תמיכה בישראל, ניו יורק, 2017 (צילום: Craig Ruttle / AP Photo)
מצעד תמיכה בישראל, ניו יורק, 2017 (צילום: Craig Ruttle / AP Photo)

"אין ספק שהשמאל האמריקאי פנה נגד ישראל בשנים האחרונות. ישראל איבדה את השמאל אך לא את המפלגה הדמוקרטית בקונגרס. היא גם לא איבדה את התמיכה של התקשורת האמריקאית. לכן, ישראל לא פופולרית בקמפוסים של המכללות האמריקאיות, ישראל לא פופולרית בתקשורת הליברלית – אבל פופולרית ברמה הפוליטית. ישראל מנצחת ותמשיך לנצח עוד זמן רב".

אתה מציין את המכללות, אבל יש מי שטוען שתנועת ה־BDS לא מגיעה להישגים. הם לא הצליחו עם חרמות, לא עם סנקציות ולא עם עצירת השקעות.
"נכון, אין מוסד אקדמי בארה"ב שממש מחרים את ישראל. אבל תנועת ה־BDS עצמה פופולרית וחזקה בקרב סטודנטים וחברי פקולטה והיא מתחזקת. עובדה שעיתון הסטודנטים של הרווארד, "הקרימסון" (עיתון סטודנטים משפיע), פרסם עמדה התומכת ב־BDS.

"האגודה האמריקאית ללימודי המזרח התיכון (MESA) אימצה את ה־BDS. בימים אלה יש דיון פומבי בפרינסטון וגם בקולג' שלי בברוקלין על אותו נושא. תנועת ה־BDS אומנם כשלה במטרות שהציבה לעצמה – אבל היא נתנה טיעונים ותמריצים לפוליטיקאים ימנים לפגוע בחופש הביטוי ולעצור מחאות בנושא, מה שיצר את האווירה הקיימת במכללות, לפיה הרוב לא תומך בישראל".

בפתיח לספר אתה טוען שיהודי ארה"ב גאים במורשת היהודית־אמריקאית שלהם ויחד עם זאת הם רואים את עצמם כ"יהודים סוג ב'" בהשוואה לאחיהם היהודים בישראל.

עטיפת הספר "אנחנו לא (עם) אחד" (צילום: באדיבות אריק אלתרמן)
עטיפת הספר "אנחנו לא (עם) אחד" (צילום: באדיבות אריק אלתרמן)

"בואי נשים בצד לרגע את היהודים האורתודוכסים בארה"ב (שהם המיעוט שם). אני חושב שהישראלים ובמיוחד האינטלקטואלים הישראלים והפוליטיקאים, בזים ליהודי ארה"ב. התפיסה בישראל היא שיהודי ארה"ב הם חלשים, שיהדותם לא רצינית.

"בכל מצב של העדר הסכמות בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב, הראשונים יכולים פשוט להתעלם מיהודי ארה"ב. יש תפיסה מקובלת בשני הצדדים שיהדותם של הישראלים יותר אותנטית מזו של היהודים בארה"ב. הפער הזה התעצם מאז שיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם – מאז 1967 – באמצעות התמיכה בישראל".

"אני חושב שהישראלים ובמיוחד האינטלקטואלים הישראלים והפוליטיקאים, בזים ליהודי ארה"ב. התפיסה בישראל היא שיהודי ארה"ב הם חלשים, שיהדותם לא רצינית"

"לאמת אין ערך"

ישראל עברה לאחרונה כמה שבועות של טרור. הדברים התעצמו על רקע הפצת מידע כוזב על מה שישראל עושה או לא עושה. למשל, טענות בגין תקיפת מוסלמים בהר הבית על ידי המשטרה. בצד הישראלי הכחישו וטענו כי מספר המתפללים המוסלמים היה הגדול ביותר אי פעם במהלך הרמדאן. אתה גם מומחה ל'פייק ניוז', מה אתה אומר על העידן הזה וכוחן של הרשתות בוויכוח על ישראל?
"יש אנשים רבים שמושקעים במה שאנחנו מכנים 'פייק ניוז' משום שזה רווחי. לאמת אין ערך מסוים.

"יש בארה"ב 'פייק ניוז' בכמויות עצומות, החל ברשת פוקס ניוז ותחנות רדיו כמו של ראש לימבו וגרוע מכך, אלכס ג'ונס וניוזמקס. יש את כל הקבוצות שמעצימות את זה ויש להם שיעור האזנה גדול מאוד של כ־30%. לא אכפת להם מהאמת. זאת לצד חדשות שמפוצות ברשתות החברתיות שאין לך מושג מאיפה המידע מגיע.

"הנקודה עם 'פייק ניוז' היא שיש תמריצים לפרסום והפצה. רק מי שאכפת לו מהמוניטין שלו לא ירצה להפיץ 'פייק ניוז'. אבל לרוב אנשי התקשורת והמפיצים לא אכפת מהמוניטין שלהם. זה הפך לסוג של מלחמה מודרנית".

פוסט מסית שהוסר מהאינסטגרם עם הכיתוב: "תהילה לגרזן ההתנגדות" (צילום: טוויטר)
פוסט מסית שהוסר מהאינסטגרם עם הכיתוב: "תהילה לגרזן ההתנגדות" (צילום: טוויטר)

כשרואים את עוצמות ההסתה ברשתות החברתיות מצד פלסטינים נגד ישראלים, אתה חושב שהרשתות החברתיות הפכו לסוג של כלי נשק?
"כן, ממש כך. זה מתרחש בכל העולם, ראינו דוגמאות ספציפיות להסתה לאלימות בפייסבוק שהובילה למקרי רצח בפיליפינים, בבורמה וגם בארה"ב.

"האלגוריתם של פייסבוק מתוכנן כך שאנשים ייחשפו לדעות קיצוניות. ככל שהדעות קיצוניות יותר – כך יש להן יותר חשיפה, יותר קליקים ויותר כסף. הרי כל המתקפה על הקונגרס ב־6 בינואר 2021 התרחשה כתוצאה מהסתה ברשתות החברתיות. זה לא היה קורה לולא הרשתות".

עוד 1,015 מילים
סגירה