לא רק אורי זוהר מת. מתו גם הערכים בירושלים

מצעד הדגלים בעיר העתיקה בירושלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)
אמיר בן-דוד
מצעד הדגלים בעיר העתיקה בירושלים, 15 ביוני 2021

מותו של אורי זוהר בא עליו בנקודת זמן מיוחדת, ואני לא מתכוונת לחג מתן תורה, אלא לכך שכמוהו גם המדינה עוברת בהדרגה לכיפה, הפרשות חלה ודגלים רוקדים לבד בגאווה יהודית טהורת גזע, שלא רואה את האחר. המסורתיות הישנה שפעם הכילה את הקצוות "מתחזקת" או מתקפלת, והחילוניות נדחקת ומצטמצמת.

מותו של אורי זוהר בא עליו בנקודת זמן מיוחדת, ואני לא מתכוונת לחג מתן תורה, אלא לכך שכמוהו גם המדינה עוברת בהדרגה לכיפה, הפרשות חלה ודגלים רוקדים

רבים הספידו את אורי זוהר בסוף השבוע, עוברים בפליק פלאק ממודי בר-און, עיתונאי רב קסם שהיה עשוי מחומרים משובחים, לא חזר בתשובה, וסחף רק את אומת הכדורגל וחובבי דוקו היסטורי וחכם, אל אורי זוהר, אייקון שנוי במחלוקת, במאי ויוצר חילוני מצוין שידע ללכוד בסרטיו את הדור, ואז חזר בתשובה וגילה את האור ומאז לא חדל להציץ ממנו לחושך החילוני.

אחרי מותו ממסגרים אותו כ"משורר התרבות החילונית", כאילו לא היו מאיר אריאל ונתן אלתרמן ויהודה עמיחי או חנוך לוין, שהלבישו והפשיט אותה ממחלצותיה.

התקשורת, ברדידותה, יצרה הקבלה בין קורות האיש לבין החברה הישראלית. זוהר הסתאב בחילוניותו עד שעבר צד והבין מה שכולנו נבין בסוף. גם במדינת ת"א.

אם תשאלו אותי, נו תשאלו, זוהר הציץ בגעגוע לא קטן לעגלה הריקה שעדיין משכה את לבו. האמת שלו, על סיאובה ומדוחיה היא בית. הוא שכנע את עצמו שוויתר על שיממון חילוני תפל, אבל ראו לו בעיניים את הכמיהה שהתחפשה לדבקות ורהב.

סיון רהב מאיר האמינה עד קצות הפאה החסודה שמדובר בלא פחות מגדול בתורה, מין הרב קנייבסקי תל אביבי צנוע, שעיניו באותיות וציציות, לא אלה שחשבתם. התקשורת התאבלה בדמעות שליש ועם פחות משמץ ביקורת.

רהב מאיר האמינה עד קצות הפאה החסודה שמדובר בלא פחות מגדול בתורה, מין הרב קנייבסקי צנוע מת"א, שעיניו באותיות וציציות, לא אלה שחשבתם. התקשורת התאבלה בדמעות שליש ובפחות משמץ ביקורת

גדלתי על מצע שנות ה-70 בחוף שרתון והשתזפתי מול מציצים, הסרט, הבמאי והכוכב הצנוע אריק, האיינשטיין הנכון, לא האיינשטיין מהפיזיקה שסירב להיות נשיא המדינה כי הבין בחומר וניחש ממה אנחנו עשויים ולאן ידרדר מי שחולם על טוהר הגזע, אבל אני סוטה מהנושא.

אריק איינשטיין היה צדיק מאורי. בלי ציציות וגמרא ורעש וצלצולים שזוהר טבל בהם ביוהרה וכישרון לא קטן. המבט החכם על סביבתו שירת את זוהר גם אחרי הסרטים שייצר וביים. הוא עזר לו להמשיך ולביים את עצמו ואת חייו בתבונה, ולשכנע את הצופים שלטובת האור הגנוז השאיר מאחוריו עולם של הבלים.

והשתכנעתם. אני לא. לדעתי, נפשו הסוערת תמיד לא מצאה מנוח אבל זוהר היה מקצוען ובכישרונו הרב ידע להסוות זאת באמנות.

היה בו געגוע לעולם הקודם שאבד לו, למרות שנטש אותו ללא היסוס. חייו נארגו מחדש בקהילה החרדית, שחזרתו בתשובה סימנה עבורם הוכחה לניצחונם על החילוניות השנואה ועל בירתה המשוקצת תל אביב.

היה בו געגוע לעולם הקודם שאבד לו, למרות שנטש אותו ללא היסוס. חייו נארגו מחדש בקהילה החרדית, שחזרתו בתשובה סימנה עבורם הוכחה לניצחונם על החילוניות השנואה ועל בירתה המשוקצת תל אביב

אורי זוהר לא יכול היה להרשות לעצמו לפרום את המארג התומך ולאבד את עולמו, כי ידע שיאבד את שני צדי המתרס שניהל כמו ספינת מלחמה, ישן וחדש.

זו הייתה לו נקודת אל-חזור ברורה, ולכן המשיך ללמוד תורה ולהתבסם מהערצת הקהילות מזה ומזה ולהגיח ביהירות לעולם הקודם שהיה לו מחוז געגוע לא קטן, ולחסידיו החילוניים, להראות להם אצבע משולשת ולחזור לגמרא כמנצח, הוא תמיד רצה לנצח.

רוב מספידיו של אורי זוהר התפעמו מלמדנותו, מצניעותו וסגפנותו, מדירתו הזעירה, מחסידיו. "אני לא רוצה להישאר בעל חוב", אמר לסיון רהב-רהב האיש שהבין לפני כולם שלא יצליח לסגור את החוב גם אם יחזור לתחיה.

ולא, ישראל של פעם לא הייתה רק "עיניים גדולות", "מציצים" ו"הצילו את המציל". היו בה גם סתם אנשים שחיו חיים רגילים, עבדו וגידלו ילדים ולא הטרידו נשים. אפילו בתל-אביב! התאמינו?

"הוא מת בערב חג מתן תורה, עיתוי סמלי כל כך", התרגשה רהב מאיר.
ואני, הענייה ממעש, חושבת שמתן תורה או לא, אם יש אלוהים הוא כבר מחזיק את אורי זוהר באוזן ומרביץ בו תורה.

זו הזדמנות להציץ קצת בשינוי העמוק שעבר העולם החרדי, רק במסלול הפוך מזה שעשה אורי זוהר, שזז והחליף תחפושת ודי נשאר במקום.

בעידן הנוכחי, שאינו רק כפר גלובלי אלא שכונה, תופסים צעירי העדה החרדית מקום חדש ולא מפתיע בהקצנה הימנית העקבית, לצד הציונות הדתית שרואה בעצמה אתחלתא ד'גאולה, אבל תביא אותנו לאחרית הימים ולחורבן הבית.

בעידן הנוכחי, שאינו רק כפר גלובלי אלא שכונה, תופסים צעירי העדה החרדית מקום חדש בהקצנה הימנית העקבית, לצד הציונות הדתית שרואה בעצמה אתחלתא ד'גאולה, אבל תביא אותנו לאחרית הימים ולחורבן הבית

זה החל בהזדהות של החרדים עם הקו הימני והמשיך בסערה אצל תלמידי הישיבות. זה התאים לרבנים, ישחררו קצת קיטור נעורים תחת השגחה, ואז המשיך בהערצה לנתניהו, חילוני חובב שרצים שהיה נשוי לגויה, אחד שעשרת הדיברות לא ממש חקוקות על לוח לבו. ועדיין אפשר היה לחיות עם זה.

אלא שהרוכב על גב הנמר נסחף עד בן-גביר, שהגיע על כנפי נתניהו ונראה שיגרום לקוסם המוטרף להתחרט על שדחף את הגזען אל לב הקונצנזוס הימני וקיבל רוח גבית גדולה מהקהילה החרדית הצעירה, שלא מפסיקה לזוז בחוסר מנוחה.

הדרך נפתחה ורבים מהצעירים החרדים נחלצו באמצעות הפוליטיקה מהחברה השמרנית בה נולדו. כל עוד היו בין החומות ושקעו בלימוד – היה הכל בשליטה. העולם בחוץ לא חדר פנימה. אבל מרגע שראו את האור הלא קדוש זורח מהטלפונים הכשרים, שלמדו לעקוף בעורמה, נשבו בקסם העולם המפתה שבחוץ ולא ידעו את נפשם. מצד אחד בית מוכר וסגפני, מצד שני עולם פתוח שמשך את לבם.

כך החלו להסתופף בשוליים הרחבים של הציונות הדתית ומצאו נחמה, שלא לומר מפלט, בפוליטיקה ימנית. שם אפשר לרופף את עניבת החנק החרדית, לשחרר כבלים ולהיות חלק מהעולם שקסם להם. ואם נוסיף לתבשיל גם תבלין משיחי לאומני, הרי שיש גם מטרה קדושה כמו ארץ ישראל, מילת הקסם, ודרור יקרא לדם הצעיר הגועש בעורקיהם, ועוד בהיתר רבני וברשות התורה.

ואז קרה מה שקרה לאורי זוהר רק בתנועה הפוכה. אחרי שהגיחו החוצה, ברשות, הבינו בקהילה שזה לא הפיך, הם לא ישובו לאחור. מאוחר מדי, חופש מדי. זה עולם חדש מלהיב. ולפניהם מודלים דתיים שהפכו לאופציה נחשקת, בה אפשר להיות עם ולהרגיש בלי: מחד נשארו בעולם הדתי ומאידך לונה פארק שלם של התנחלויות, הפגנות, מצעדים והפרות סדר. סימן שאתה צעיר.

לראות אותם מתקבצים לצד צעירי הציונות הדתית בהפגנות רוויות יצרים, ולהבין שזה עכשיו מגרש הכדורגל הדתי, ובין שעריו הם פורקים עול בלי לצאת ממש מהקווים. כאן מותר להיות כל מה שנאסר בחומרה בבית אבא ובישיבות. כאן פורקים את הלהט על מטרות מותרות.

אין והדרת פני זקן אם הוא ערבי, וכבוד ערביה – בעיטה לפנים (איך יתכן שאף אחד לא איתר את זה שבעט בה? אפילו שמו לא פורסם), שום בת מלך, רק אסקופה נדרסת. ולא מקפידים בכבוד הזר, ובנפול אויבך תשמח ותגיל ותאחל מוות לערבים. היש חירות גדולה מחירותם של אדוני העם?

אין והדרת פני זקן אם הוא ערבי, וכבוד ערביה – בעיטה לפנים, שום בת מלך, רק אסקופה נדרסת. ולא מקפידים בכבוד הזר, ובנפול אויבך תשמח ותגיל ותאחל מוות לערבים. היש חירות גדולה מחירותם של אדוני העם?

מצעד הדגלים חשף לעין השמש את האמת המרה, החולצות הלבנות צעדו בעיר שחוברה לה לחוד, צעירים דתיים זעקו "מוחמד מת" ו"נקם אחת משתי עיני" באקסטזת מגרשי כדורגל משיחית, שעוד תקבור תחתיה מדינה במצב לא משהו. הבחור שומר המצוות שבעט באישה ערביה חשב שהוא שומר על טוהר הגזע.
לא רק אורי זוהר מת בשבוע החולף. מתו גם הערכים בירושלים של רקב.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
אוי כ"כ עצוב לקרוא את מה שכתוב כאן, הכותבת מדלגת בין פרשנות לאיך אורי זוהר הרגיש אחרי חזרתו בתשובה לפרשנות עצובה על כלל הציבור הדתי והחרדי אע"פ שנראה מדבריה שהיא יודעת את האמת אך בורחת ... המשך קריאה

אוי כ"כ עצוב לקרוא את מה שכתוב כאן, הכותבת מדלגת בין פרשנות לאיך אורי זוהר הרגיש אחרי חזרתו בתשובה לפרשנות עצובה על כלל הציבור הדתי והחרדי אע"פ שנראה מדבריה שהיא יודעת את האמת אך בורחת ממנה מטעמי "תרבות" עצוב

עוד 1,128 מילים ו-3 תגובות
סגירה