מותו של אורי זוהר היה הזדמנות להתבוננות רטרוספקטיבית בישראל של השנים שבין 1967-1977. אורי זוהר החילוני ששאל את הקהל: "אני יפה?" עבר להודיע בנחרצות: "אני היפה!". משאלה לתשובה עם סימן קריאה, כאשר בראש הדף כתוב בס"ד.

מותו של זוהר היה הזדמנות להתבוננות רטרוספקטיבית בישראל של 1967-1977. זוהר החילוני ששאל את הקהל: "אני יפה?" עבר להודיע בנחרצות: "אני היפה!". משאלה לתשובה עם סימן קריאה, כשבראש הדף בס"ד

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

התכניות לזכר אורי זוהר עסקו שוב ושוב ביצירה המבריקה והביקורתית של זוהר וחבורת לול על המציאות של ישראל הצעירה והגאה בעצמה. מהאופוריה של 67' ולאחר ההתרסקות של 73' שסימנה גם את נקודת תחילת התנועה של החזרה בתשובה של אותם זמנים.

כמי שגדלה כילדה בשנות ה-60-70 על ברכי תכניות לול, התייחסתי אז ובמשך שנים רק לפשט: להומור, למגניבות ולשירים שהפכו נכסי צאן ברזל. היום, בתודעה המכילה את קיומן של הדילמות הקשות, הטורפות מדי יום את מציאות חיינו, אני יכולה רק להשתאות מול ראייה ביקורתית טרום זמנה.

ביקורתיות של אדם שעשה שימוש מבריק במדיום הקולנועי, כדי לשאול שאלות ולבקר את המחדלים שאחרים טרם השכילו לראותם בשם האתוס הציוני ותחושת ערך גבוהה. התרסה כנגד "היפים והאמיצים" של אותה תקופה, שהשותף היחיד ליצירה ביקורתית ברוח זו שעולה על דעתי הוא חנוך לוין.

זוהר היה אדם שחיפש צדק, והצביע בדרכו המשעשעת והסטירית על פרדוקסים ועוולות הנעשים בשם האתוס הלאומי, כסף, יהירות מגדרית והתנשאות גזענית. היום זה ממש לא מצחיק כאשר אנו מבינים לאיזה נזקים גרמו אותן עוולות. אנו משלמים מחירים גבוהים ומנסים להבין מאיפה להתחיל לתקן.

כמי שגדלה כילדה בשנות ה-60-70 על ברכי לול, התייחסתי אז רק לפשט: להומור, למגניבות ולשירים. היום, בתודעה המכילה את קיומן של הדילמות הקשות של חיינו, אני יכולה רק להשתאות מול ראייה ביקורתית טרום זמנה

באחד הסרטונים בלול, מוצגות תמונות קשות של זיהום אויר בישראל עם כמה מהמונומטים הידועים  הממשיכים לזהם עד היום ביניהם בתי הזיקוק של חיפה, ברקע  השיר  מלא הפאתוס: "נבנה ארצנו".

בסיומו של הקטע הקורבן בדמות הישראלי המצוי, מקבל הוראה מרופאו ללכת לים כדי לספוג שמש ולחזק את גופו. בפריים האחרון הוא יוצא מהים עטור זפת ופסולת שנסחפה למים.

כך היו חיינו והם עדיין כאלו. מי דיבר אז על נושאים סביבתיים והמשמעות הבעייתית של המשפט "נלבישך שלמת בטון ומלט"? גם כיום המזהמים הללו מגייסים לא מעט מסרים בשם הציונות להצדקת קיומם המזיק לחברה ולסביבה והמועיל לכיסם של הבעלים בלבד.

אורי זוהר החליט להחליף דיסקט באמצע חייו ולהפוך לחרדי לומד תורה. זכותו של אדם לנהל את חייו בדרך ובמקום שטוב לו. אולם אורי זוהר לא היה סתם אדם. הוא היה מוביל חברתי, ומשפנה לערוץ של בעל תשובה, היה מוקד לסקרנות עד יום מותו.

מי דיבר אז על נושאים סביבתיים והמשמעות הבעייתית של המשפט "נלבישך שלמת בטון ומלט"? גם כיום המזהמים מגייסים מסרים בשם הציונות, להצדקת קיומם המזיק לחברה ולסביבה, והמועיל לכיסם של הבעלים בלבד

כמכיר בערכו הציבורי והשפעתו, ירק זוהר אש וגופרית על המקום ממנו בא, בלי להפעיל את אותה ביקורת עצמית על המקום בו הוא בחר לחיות, אותו הוא הציג כהתגלמות של אושר ועושר אולטימטיביים.

כך הפך לנושא התואר "גדול המחזירים בתשובה". כשעושים תעמולה אז האמת ממש לא נר לרגלי התועמלן. הדיבר התשיעי: "לא תענה ברעך עד שקר" לא אומר שאי אפשר למסור מידע חלקי ומגמתי.

בראיונות שאליהם "נגרר" אורי זוהר, הוא דאג להדגיש את צניעותו ואת הסגפנות החומרית של חייו כהמחשה לפער בין היותו חילוני הולל וחמדן לחייו כחרדי צדיק. בסאב-טקסט, הצגה זו מחלקת את החילונים והחרדים למכוערים ויפים, לרעים וטובים. למעט כמה דמויות יוצאות דופן להן  שמר חיבה מהעבר.

כחרדי – בתחילת דרכו ועד סוף ימיו, אורי זוהר מצא לו כחבר נפש את אריה דרעי הידוע כהתגלמותו של "צדיק הדור ואדם צנוע המסתפק במועט לשם שמים". הוא תמך בו בכל ליבו, הקדיש לטובתו את כישוריו הקולנועיים והיצירתיים. והוא לא חדל מכך גם כאשר בית המשפט קבע כי דרעי, כשר בממשלת ישראל, פשע כלפי החברה וגזר את דינו לשבת בכלא.

זוהר לא נתן לעובדות לבלבל אותו בשם הלויאליות הסקטוריאלית ואולי גם הרצון לשאת חן בעיני החברה החרדית האורגנית, שאינה מקבלת לתוכה באמון ובחיבה יתרה את החוזרים בתשובה.

בעולם החרדי שבחר לחיות בו אורי זוהר קורים דברים איומים ונוראים לא פחות מאשר בעולם החילוני ואולי לפעמים אף יותר, משום שהפשעים מתרחשים מתחת לרדאר בשם הדת, אלוהים ונציגיו עלי אדמות.

בעולם החרדי שבחר לחיות בו אורי זוהר קורים דברים איומים ונוראים לא פחות מאשר בעולם החילוני ואולי לפעמים אף יותר, משום שהפשעים מתרחשים מתחת לרדאר בשם הדת, אלוהים ונציגיו עלי אדמות

שקר, מרמה, חמדנות, בגידות ואלימות במשפחה, פגיעות גוף ורכוש ומאבקי כוח בין חצרות החסידות, טרור צניעות ושליטה מחשבתית, דיכוי מגדרי וגזענות. פגיעות מיניות ונפשיות בחסרי ישע מושתקות ונדחקות הרחק מתודעת הציבור, כך שהקורבנות הופכים לא פעם לבעיה ולא הפוגעים.

תופעת פושעים מכל הסוגים המגיעים לבתי המשפט עטויים בכיפות גדולות וציציות ידועה ומוכרת, והם זוכים לקבלת פנים חמה גם בקהילה הדתית תוך הצמדת שם התואר: צדיק. כשזה מגיע לכסות דתית ודיבורים בשם שמיים, אובד חוש הריח והטעם. הכל הופך מתוק וכשר.

בימים שאורי זוהר נולד וגדל, כחלק מהדור שייצג את מיתוס הצבר, חברת המופת הייתה החברה הקיבוצית, אשר מזה שנים רבות נתבעת לדין וחשבון. חברה זו נאלצת לבקר את עצמה, עושה שידוד מערכות וחשיבה מחודשת על מהותה ומקומה במרחב הישראלי שהשתנה.

החברה החרדית מציגה עצמה מאז ומתמיד כחברת מופת חסרת ביקורת על פי עצמה ושומרת את הכביסה המלוכלכת בתוכה. מי שמוציאים אותה זוכים לכתף קרה ואף להרחקה, התנכרות ואלימות על כך שהעזו לבקר ולדרוש צדק.

החברה החרדית מציגה עצמה מאז ומתמיד כחברת מופת ושומרת את הכביסה המלוכלכת בתוכה. מי שמוציאים אותה זוכים לכתף קרה ואף לאלימות על שהעזו לבקר ולדרוש צדק

בהליכתו למקומו החדש, שבו מצא מבחינתו תשובה גורפת לכל, הפנה אורי זוהר עורף למקורותיו ועברו, תוך בעיטה חסרת אבחנה בכל מה שהיה חלק ממנו. הוא הפך את הישראליות החילונית והצברית לייצוג כל הרע. נכנס לארון הקודש שלו וסגר את דלתותיו בפני המציאות והעובדות.

כל זאת כאשר מתוך החברה המופת שלו צומחים לא רק עשבים שוטים שסרחו מהדרך אלא מנהיגי דת ומקובלים מפוקפקים בעלי השפעה שלילית בצמרת החברה והשלטון. כאשר דמויות הזויות ההופכות עצמן למנהיגי כתות המרכזים סביבם מעריצים מסוממי תודעה. חלקם טיפוסים מסוכנים כלפי הזולת, המפעילים אלימות ואיומים, ומבצעים מעשי פשע כלפי מוחלשים וחסרי ישע. הכל בכסות דתית.

לא זכור לי שאורי זוהר, בדמות הרב החרדי, הביע ביקורת על החברה בה הוא חי במשך 45 שנים. הוא שיווק אותה כמושלמת, אמת מוחלטת ויחידה, תוך הבנה מודעת לחלוטין של משמעות החיבור בין אורי זוהר מפעם לרב זוהר החרדי ומה משמעות המותג "אורי זוהר" גם למי שלא גדלו על היצירה של לול.

זוהר הפך, בהובלתו ובאחריותו, לפרה קדושה. כשפרות קדושות נשחטות, עולה התובנה שאין שום הבדל בין פרה לפרה. כמו שמתחת לכיסוי הבגדים אין הבדל בין אדם לאדם.

"הכל אנשים", אמר מודי בר-און שהלך באותו שבוע לעולמו בגיל צעיר מדי וממחלה קשה. במשך שנים הנחה בר-און את תכנית הטלוויזיה "הכל אנשים" ו"במדינת היהודים", אשר גוללה את סיפור הפרשיות המכוננות וסיפרה אודות חייהן של דמויות מגוונות, אשר השפיעו ועיצבו את פני החברה בישראל.

הוא היה הפנים והקול של התכנית, שידעה להציג את שלל ההיבטים, כולל הבעייתיים, להעיר את התודעה, להשמיע את הביקורת ולסמן סימני שאלה מאתגרים.

בהליכתו למקומו החדש, שבו מצא תשובה גורפת לכל, הפנה זוהר עורף למקורותיו ועברו, תוך בעיטה חסרת אבחנה בכל מה שהיה חלק ממנו. הוא הפך את הישראליות החילונית והצברית לייצוג כל הרע

אותם סימני שאלה אשר מהלכים אימים על חברה השואבת את עוצמתה מהעובדה בה נולדים וחיים במציאות שאין בה שאלות. רק תשובות הגמוניות מוחלטות וחתומות.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.