אחמד אבו עמאד מחאמיד בביתו באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד, עיבוד מחשב)
אמיר בן-דוד, עיבוד מחשב
אחמד אבו עמאד מחאמיד בביתו באום אל-פחם

ארבעת מעגלי הזהות של אחמד אבו עמאד מחאמיד

עיר ואוּם בישראלמזה שני עשורים שאחמד אבו עמאד מחאמיד, מורה לאזרחות ומנהל בית ספר, מבקש מתלמידיו לדרג את עצמם לפי ארבעה מעגלי זהות: עד כמה הם מרגישים ישראלים, ערבים, מוסלמים - ופלסטינים ● התשובות, הוא אומר, משתנות משנה לשנה - "והגורם שהכי משפיע זו המדיניות הישראלית" ● בראיון חשוף ונוקב, הוא מספר איך זה לחיות בסכיזופרניה: לתמוך בציונות, לעודד את מכבי, לאהוב את עומר אדם, לבכות מסרטי שואה - ועדיין להרגיש דחוי

בעשרים השנים האחרונות, אחמד אבו עמאד מחאמיד לימד מאות תלמידים ערבים לבחינות הבגרות באזרחות ובהיסטוריה. בירושלים, בהתחלה באבו-גוש ובהמשך בעיקר באום אל-פחם, העיר שבה נולד וגדל. בתחילת כל שנת הלימודים הוא היה מספר לתלמידיו על "ארבעת מעגלי הזהות" ואז מבקש מהם לדרג אותם לפי הרגשתם.

"מעגל זהות ראשון הוא המעגל האזרחי. עד כמה אתה מרגיש ישראלי. המעגל הלאומי הוא כמה אתה מרגיש ערבי. המעגל הדתי הוא כמה אתה מרגיש מוסלמי. המעגל הפטריוטי הוא כמה אתה מרגיש פלסטיני. אני יודע שהמושג הזה הוא מתעתע. ואני יודע שבחברה היהודית פשוט לא מבינים אותו.

"מעגל זהות ראשון הוא המעגל האזרחי. עד כמה אתה מרגיש ישראלי. המעגל הלאומי הוא כמה אתה מרגיש ערבי. המעגל הדתי הוא כמה אתה מרגיש מוסלמי. המעגל הפטריוטי הוא כמה אתה מרגיש פלסטיני"

"תמיד אני מבקש את התלמידים לדרג מה הם מרגישים ואומר להם שהם לא חייבים לבחור את כל הארבעה. יכולים לבחור רק אחד או שניים או שלושה. לפי מה שהם מרגישים. האם הם קודם כל מרגישים מוסלמים ואז ערבים פלסטינים ורק בסוף ישראלים? או אולי קודם כל ערבים? ואולי קודם פלסטינים או ישראלים ואז כל היתר?

"יותר מעשרים שנה אני משחק את המשחק הזה. ממה שאני רואה – אחרי מאות תלמידים – זה שהגורם הבלתי תלוי, שהכי משפיע על התשובות, זו המדיניות הישראלית. איך המדינה או השלטון מתייחסים לערבים. כשהיחס משתנה, התשובות של התלמידים משתנות. במהירות. אתה רואה את זה מייד. ואתה רואה את זה אחר כך גם בבחירות. למשל באחוזי ההצבעה.

אחמד אבו עמאד מחאמיד בביתו באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד)
אחמד אבו עמאד מחאמיד בביתו באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד)

"ההשתנות של התשובות תלויה גם בגאוגרפיה. כשהייתי מורה באבו גוש, הזהות הישראלית דורגה במקום השני או השלישי. אחרי הערבי והמוסלמי. הפלסטיני היה לקראת הסוף. בשנים האחרונות הפלסטיני עולה, והדתי יורד. גם את זה נראה לי שבחברה היהודית לא מבינים.

"העלייה של הדת אצלנו התחילה ב-79'. עם המהפכה באיראן. אבל היום כל פחמאווי יודע שניסינו את הדת. בדקנו את זה. כולם יודעים מה זה התנועה האסלאמית. כולם מבינים שזה לא רק דת. זה גם פוליטיקה. וגם גניבות. וגם ג'ובים. אבל כשקמה התנועה האסלאמית, לא חשבו עליה ככה.

"היום אתה תראה בכיתות הרבה פחות בחורות עם רעלות וכיסוי ראש. לפני עשר שנים היו יותר. בשנים האחרונות, הנוער שלנו גם מקשיב הרבה יותר למוזיקה הישראלית. לשירים בעברית. עומר אדם וכל הדברים האלה.

"היום אתה תראה בכיתות הרבה פחות בחורות עם רעלות וכיסוי ראש. לפני עשר שנים היו יותר. בשנים האחרונות, הנוער שלנו גם מקשיב הרבה יותר למוזיקה הישראלית. לשירים בעברית. עומר אדם וכל אלה"

"חשוב מאוד שהחברה הישראלית תבין: זה לא שיש לנו זהות מוסלמית קבועה והיא לא תשתנה לעולם. היא משתנה כל הזמן. והיא גם משתנה לפי הפוליטיקה. לפי איך שהמדינה מתייחסת אלינו. בתקופה של אוסלו, ראית שהזהות הישראלית בתוך החברה הערבית מאוד עלתה. כי הייתה תחושה שהמדינה רואה אותנו.

"אתה יודע מה זה שבאום אל-פחם כולם עמדו דקה דומייה אחרי רצח רבין ב-95'? זה לא היה דבר מובן מאליו. זה יצחק רבין, הרמטכ"ל של 67'. המפקד מ-48'. וערבים עמדו דקה דומייה לזכרו. והיו עצובים באמת. מה זה מוכיח? שהזהות משתנה כל הזמן. היא דינמית.

"אבל הרבה יהודים בטוחים היום, שאנחנו מוסלמים וערבים בגנים שלנו. ושאנחנו שונאים את היהודים בגנים שלנו. שככה זה היה וככה זה יהיה תמיד".

נשים מוסלמיות באום אל-פחם במהלך מגפת הקורונה, פברואר 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
נשים מוסלמיות באום אל-פחם במהלך מגפת הקורונה, פברואר 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

אנחנו על המפה

בחודש שעבר הגעתי לביתם היפה של אחמד אבו עמאד ויוסרא נאשף מחאמיד, המשקיף על אום אל-פחם מלמעלה, מקצה רובע מחאמיד, אחד מארבעת הרובעים של אום אל-פחם המחולקת לפי החמולות הגדולות בעיר, כדי לשמוע ממנו על הלכי הרוח וזרמי העומק הפוליטיים בעיר.

ביקשתי לנסות להבין בעזרתו, מה מסתתר מתחת לנתונים המוכרים: צניחה דרמטית בשיעור ההצבעה בבחירות האחרונות (33% לעומת 63% בבחירות שנערכו רק שנה קודם). קצת יותר מ-80% תמיכה ברשימה המשותפת (חד"ש, תע"ל, בל"ד) מול פחות מ-14% תמיכה ברע"ם של מנסור עבאס.

ברקע שיחתנו היו ההכנות למצעד הדגלים בירושלים, משאל בערוץ 12 "האם הממשלה נשענת על תומכי טרור", ועוד קודם: הפיגוע בחדרה, שמבצעיו יצאו מאום אל-פחם וזוהו כתומכי דאע"ש, וכניסתה ההיסטורית של רשימה ערבית לקואליציה.

אבו עמאד הוא עד מצוין לבירור כזה. הוא לא פוליטיקאי פעיל, ולכן אינו כבול לכל מגבלות האג'נדה והאינטרסים שמונעים מפוליטיקאים לומר את אשר על ליבם. הוא מנהל בית ספר (בג'סר א-זרקא, אחד הישובים הערביים העניים ביותר בישראל), ועוד קודם היה סגן מנהל בית ספר באום אל-פחם ומורה שנים רבות. כך שהוא מכיר את הלכי הרוח אצל הנוער מקרוב.

אביו, מחמוד מחאמיד (בן 82), היה מוותיקי המפלגה הקומוניסטית בישראל. אחיו, מוחמד מחאמיד, הוא מזכיר תנועת חד"ש באום אל-פחם. אשתו, יוסרא נאשף מחאמיד, מורה בחטיבת הביניים המקומית ושני ילדיהם – עמאד (בן 18) ורזאן (15) – לומדים בבתי ספר ערביים פרטיים בחיפה ובנצרת.

מבט כללי על אום אל-פחם, דצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)
מבט כללי על אום אל-פחם, דצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

מי שתמונת העולם שלו על ערביי ישראל מבוססת בעיקר על האופן שבו הם מתוארים בתקשורת הישראלית, עשוי להיות מופתע מהדברים הבאים. ומאחר שעל השולחן בכניסה לסלון המשפחתי נעוץ דגל פלסטין קטן, עניין הדגל – שמטריד ישראלים מאוד – הוא באופן טבעי הנושא הראשון.

"אני לא מבין את העניין הזה עם הדגל", אבו עמאד אומר. "הילדים שלי אוהדים של מכבי תל אביב בכדורסל. אתה תופתע. אני ואחי, כשיש סידרה של מכבי מול הפועל תל אביב, אנחנו אדומים. אבל כשמכבי משחקים באירופה אני בעד מכבי. זה ככה מהימים הגדולים שלה. זו תחושה כזו – יום חמישי מול הטלוויזיה. מעשנים סיגריות, ומכבי!

"כשיש סידרה של מכבי מול הפועל ת"א, אנחנו אדומים. אבל כשמכבי משחקים באירופה אני בעד מכבי. זה ככה מהימים הגדולים שלה. זו תחושה כזו – יום חמישי מול הטלוויזיה. מעשנים סיגריות, ומכבי!"

"ואז אתה מגיע לגמר. ובגמר, אתה לא מבין איזה רגשות יש לנו. מתחיל רבע ראשון, אתה עם מכבי. עד הסוף. רבע שני. רבע שלישי. מתח. ואז רבע רביעי. שתי דקות אחרונות – אם מכבי לא מובילים, אתה עצוב. אתה רוצה שהם ינצחו. אם אתה רואה שהולכים לנצח ושיהיה גביע, אתה מתחיל להרגיש ניכור. כי אתה יודע שעוד מעט יניפו דגלי ישראל, ויתחילו עם 'ישראל על המפה' והנה היהודים שוב מראים לכולם.

"ושוב ישכחו אותך. שוב ישימו אותי בצד. לוקחים את זה ממך בשניות האחרונות. מזכירים לך, שאתה לא שייך לקולקטיב הזה. אתה לא שייך לניצחון הזה. אבל ריבונו של עולם – אחי ואני עוקבים אחרי הקבוצה כל השנה. למה אנחנו לא יכולים להיות חלק מהניצחון?"

אוהדי מכבי ת"א מניפים את דגל ישראל באיצטדיון בלומפילד בסיבוב הצ'מפיונס ליג מול שווייץ, 25 באוגוסט 2015 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אוהדי מכבי ת"א מניפים את דגל ישראל באיצטדיון בלומפילד בסיבוב הצ'מפיונס ליג מול שווייץ, 25 באוגוסט 2015 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לא הבנתי למה דגל המדינה מפריע לך להרגיש חלק מהניצחון?
"כי ברגע שזו מתחילה להיות חגיגה לאומית, אתה כבר לא יכול להשתתף בה. זה יהיה מביך מול החברה הערבית. יהודים לא מבינים את המורכבות הזאת. הנה, אנחנו בית מאוד חילוני. זה לא אומר שאני נגד האסלאם או נגד הפלסטינים. אני מרגיש פלסטיני. אני מרגיש את זה בכל עומק נשמתי. ואני לא רואה שיש סתירה בין זה שאני פלסטיני לזה שאני ישראלי. אין שום סתירה.

"אני לא מצליח להבין את התפיסה של היהודי, שרואה שאני מניף את דגל פלסטין ובטוח מייד שאני נגד ישראל. לא! יש לי דגל שאני מזדהה איתו. ואין לי שום בעיה בין זה לבין המדינה שאני חי בה.

"אני לא מצליח להבין את התפיסה של היהודי, שרואה שאני מניף את דגל פלסטין ובטוח מייד שאני נגד ישראל. לא! יש לי דגל שאני מזדהה איתו. ואין לי שום בעיה בין זה לבין המדינה שאני חי בה"

"גם אחרי שתקום מדינה פלסטינית, המדינה הזאת הרי תישאר מדינה יהודית. ואני בעד שהיא תישאר מדינה יהודית. אין לי שום בעיה עם זה. יהודית ודמוקרטית, עם כל הקושי שבא עם זה. אין לי בעיה להמשיך לחיות בסכיזופרניה.

"אנחנו חיים עם הסכיזופרניה הזאת כל הזמן. למשל – אני מת על הבוקר של יום העצמאות. מת על זה! הטקסים בבית הנשיא. שירים. והרמטכ"ל. וחידון התנ"ך. אני מתרגש מזה. יש לנו פה את כל הסרטים של יום העצמאות. צ'ארלי וחצי. גבעת חלפון. אנחנו רואים אותם ומתפוצצים מצחוק. הילדים שלי יודעים קטעים שלמים בעל פה. מה עשינו ב-67', מה שעשינו ב-48', מי זוכר… מתפוצצים מצחוק כל פעם מחדש.

טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, 4 במאי 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, 4 במאי 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אתה מבין? ואתה רוצה להגיד לי שזה לא אומר לך כלום? גם אל תגיד לי שאני לא מייצג. תאמין לי שיש הרבה כמוני. מאות אלפים, שהם באותו סטייט אוף מיינד. רואים בובה של לילה (תוכנית סאטירה בערוץ הספורט – א.ב.ד) ומתפוצצים מצחוק".

אבא שלך הכיר את הגשש החיוור כמו שאתה והילדים שלך מכירים את גבעת חלפון?
"לא. אבא שלי היה פראייר בהסכמה. אני פראייר במודע. הבן שלי מכיר את כל הסרטים הישראלים אבל הוא כבר לא יהיה פראייר. לא במודע ולא בהסכמה".

והחברים שלו?
"אותו דבר. אלה צעירים שהם מעורים בחברה הישראלית. מכירים הכול לפרטי פרטים. יש להם כל מה שיש לכל אחד בחברה היהודית. הולכים לקניון. הולכים לבריכות שחייה. תבין – אני קומוניסט. אני מאמין שההוויה היא זו שקובעת את התודעה. זו האמונה שלי. ובקטע הזה, גם מנסור (עבאס) חושב ככה. גם הוא מנסה לעצב קודם את ההוויה ורק אחר כך את התודעה".

"אני מאמין שההוויה היא זו שקובעת את התודעה. זו האמונה שלי. ובקטע הזה, גם מנסור (עבאס) חושב ככה. גם הוא מנסה לעצב קודם את ההוויה ורק אחר כך את התודעה"

אז מבחינתך, בקטע הזה מנסור עבאס בעצם לא כל כך רחוק מהקומוניסטים של חד"ש, שכרגע שונאים אותו.
"בדיוק! זה מה שאני אומר לאנשים בחד"ש. בואו נשנה את ההוויה ודרך זה נשנה את התודעה. במקום להגיד כל הזמן: שנו את התודעה! שנו את התודעה! קודם כל צריך לחיות ביחד. כשחיים ביחד יש דינמיקה. צריך להיות במשרדי הממשלה ביחד. לחיות עם האנשים. ללכת לחרדים. ללכת לדתיים. לדבר עם כולם. רק ככה דברים משתנים.

השייח' ראד סלאח ביום יציאתו מהכלא, מתקבל בתשואות באום אל-פחם, 13 בדצמבר 2021 (צילום: פלאש90)
השייח' ראד סלאח ביום יציאתו מהכלא, מתקבל בתשואות באום אל-פחם, 13 בדצמבר 2021 (צילום: פלאש90)

"יש לי חבר שנשוי לאחיינית של שייח' ראאד סלאח. והוא כמובן בתנועה האסלאמית. זה לא מפריע לנו להיות חברים טובים. הוא רצה ללכת לצימר, התקשר לבחור, לברר איפה הצימר נמצא בדיוק. הוא הבין שזה בדרום, ליד עין גדי. והבחור מהצימר אומר לו 'כן, הצימר בתקוע'. הוא גם הבין מהמבטא של החבר שלי שהוא ערבי, אבל מצד שני, הוא רצה שיבוא. כסף. פרנסה.

"החבר שלי שאל אותו, 'איפה זה תקוע?' והוא משיב לו 'אתה נוסע אחרי חברון…' התחיל החבר שלי לפחד. שאל אותו, 'תגיד, זה לא מפחיד להגיע אליכם?' אז מה קרה? ההוא מהצימר לא בטוח אם הוא צריך לפחד מהחבר שלי, כי הוא ערבי. והחבר שלי לא בטוח אם הוא לא צריך לפחד לנסוע לשם. בסופו של דבר הוא נסע לצימר בתקוע ונהנה.

"אתה מסתכל על זה ברמת המאקרו: מתנחל מתקוע, פונדמנטליסט יהודי, מדבר עם ערבי, פונדמנטליסט מהתנועה האסלאמית מאום אל-פחם. והנה הם ביחד. הם ישנו באותו בית כמעט. אתה מבין? זה סוריאליסטי. וזה מוכיח שהרבה פעמים מה שקורה עולה על הדמיון".

הרבה מתנחלים ישמחו לקרוא את זה. הם אומרים: בזמן שהשמאל מבלבלים את המוח עם התיאוריות שלהם על שלום, אנחנו חיים עם הערבים וגם יודעים להסתדר איתם יותר טוב מכם.
"כן, אבל מה זה נקרא 'להסתדר'? הוא לא מסתדר. המתנחל קובע את כל הפוליטיקה הישראלית. הערבי לא קובע כלום. זה לא נקרא להסתדר".

פלסטינים ומתנחלים מתעמתים בגדה המערבית. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Nasser Shiyoukhi)
פלסטינים ומתנחלים מתעמתים בגדה המערבית. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Nasser Shiyoukhi)

"מצדי שבנט יישאר ראש ממשלה. הוא ממלכתי"

צילה של תנועה האסלאמית וצילו של מנסור עבאס מרחפים, כמובן, מעל אום אל-פחם וגם מעל השיחה שלנו. אום אל-פחם היא עיר שהייתה המעוז של התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני) ושמצביעה כמעט כאיש אחד לרשימה המשותפת.

"מאז שהוציאו את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, הוא הרי לא באמת נעלם", אומר אבו-עמאד, "התנועה עדיין שולטת במועצת אום אל-פחם גם היום. רק קוראים לה 'הבית הפחמאווי'. לקחו את זה מהבית היהודי. וסמיר (ראש העיר) הוא מהבית הפחמאווי. וכל התנועה האסלאמית שם. שייח' ראאד והחבורה שלו כאילו לא מתערבים, אבל כל הכספים מגיעים מהתנועה האסלאמית. והמשטר יודע את זה ומעלים עין.

"למה המשטר מסכים לזה? כי למדנו, שאחת ההשלכות הקשות כשאתה מוציא אנשים מחוץ לחוק, זה שהם נכנסים למחתרות. הם רואים את הבית הפחמאווי ואומרים 'יאללה, ניתן להם קצת לנשום'. אום אל-פחם היום היא עיר שיש בה בין 58 ל-62 אלף תושבים. זה רסמי. אבל יש עוד בערך עשרת אלפים תושבים שהם מהגדה וחיים כאן. תיכנס פה לכל מיני בתים, תגלה שהם מושכרים לקבוצות של אנשים מהגדה. אנשים שבאים לכאן לעבוד ונשארים".

"אום אל-פחם היום היא עיר שיש בה בין 58 ל-62 אלף תושבים. זה רסמי. אבל יש עוד בערך עשרת אלפים תושבים שהם מהגדה וחיים כאן. תיכנס פה לכל מיני בתים, תגלה שהם מושכרים לקבוצות של אנשים מהגדה"

עשרת אלפים? אחד מכל שישה תושבים באום אל פחם הוא בכלל מהגדה? זה המון.
"זה הרבה. כן. אבל זה לא משנה את זה שיש זהות פחמאווית. הבן אדם יכול להיות הכי קומוניסט או הכי תנועה אסלאמית ולשניהם תהיה צמרמורת מהמקום הזה.

תושבי אום אל-פחם מתפללים במהלך הפגנה נגד העדר האכיפה המשטרתית בטיפול בפשיעה בחברה הערבית, 12 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
תושבי אום אל-פחם מתפללים במהלך הפגנה נגד העדר האכיפה המשטרתית בטיפול בפשיעה בחברה הערבית, 12 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

"פחמאווים אוהבים את אום אל-פחם. זה קורה גם במקומות אחרים, אבל לא כמו פה. איפה אתה רואה את זה הכי טוב? במשחקי כדורגל. אנשים שרבו ביניהם אתמול על פוליטיקה עד הסוף, מתאחדים יחד ביציע. זה עניין מאוד חזק בחברה הפחמאווית. ולכן יש כאן קונצנזוס על דברים מסוימים.

"אם יש אלימות ורצח, האופוזיציה והקואליציה יצאו להילחם בזה ביחד. בחינוך אתה לא רואה פוליטיקה. ובחיים החברתיים אתה לא רואה פוליטיקה. בחגים, באירועים המשפחתיים. אום אל-פחם היא עיר מאוד פוליטית, תמיד הייתה. אבל אין כאן שנאה. בג'סר (א-זרקא), אדם לא ילך לחתונה של מישהו אם הם יריבים פוליטיים. ואני מתכוון לפוליטיקה פנימית, לא ארצית. באום אל-פחם זה לא קיים.

"אום אל-פחם היא עיר מאוד פוליטית, תמיד הייתה. אבל אין כאן שנאה. בג'סר (א-זרקא), אדם לא ילך לחתונה של מישהו אם הם יריבים פוליטיים. ואני מתכוון לפוליטיקה פנימית, לא ארצית. באום אל-פחם זה לא קיים"

"עכשיו, מה זה פוליטיקה? למדתי מדעי המדינה ואני הרבה שנים מלמד וקורא על פוליטיקה. יש לפוליטיקה הרבה הגדרות. ההגדרה שאני הכי אוהב לפוליטיקה היא 'מי מקבל מה ומתי'. לכן הרעיון של הרשימה המשותפת כרעיון פוליטי היה רעיון מדהים בעיני. והתאים גם להשקפת העולם הפוליטית שלי וגם להשקפה הפוליטית של הרבה פחמאווים.

"אמרנו 'מי מקבל מה ומתי'. מי – המפלגות הערביות. מה הם עשו? שיתפו פעולה כדי להשיג מטרה משותפת. מתי? כשרצינו להפיל את השלטון של בנימין נתניהו. באיזשהו מקום המטרה הזו באמת הוגשמה, נכון? ולכן זה היה מהלך פוליטי חכם מאוד. ומוצלח מאוד.

"יוצא לי לשבת עם איימן עודה בפגישות סגורות. הוא שואל מה צריך לעשות בבחירות הבאות. אני אומר לו 'תחזור לרשימה המשותפת'. הוא אמר 'אתה מתכוון שנחזיר את מנסור עבאס לרשימה המשותפת?' אמרתי לו 'כן'. החברה הערבית בישראל, אם היא הולכת לבחירות בקרוב, עוד כמה חודשים, אחוז ההצבעה בה יישאר נמוך מאוד. אחוז ההצבעה באום אל-פחם ירד דרמטית כי החברה הפחמאווית לא אוהבת פילוגים".

איימן עודה (צילום: Flash90)
איימן עודה (צילום: Flash90)

מותר לשאול מה אתה הצבעת בבחירות האחרונות?
"אה…", אבו עמאד נבוך ומהסס קצת לפני שהוא עונה: "אני כעסתי ורציתי להעניש את חד"ש על זה שהם היו הגורם המרכזי שלא קיבל את מנסור. אז הצבעתי מרצ. גם דאגתי שמרצ ייפלו וגם רציתי להעניש את המפלגה שלי".

"אני כעסתי ורציתי להעניש את חד"ש על זה שהם היו הגורם המרכזי שלא קיבל את מנסור עבאס. אז הצבעתי מרצ. גם דאגתי שמרצ ייפלו וגם רציתי להעניש את המפלגה שלי"

אבל לא יכולת להצביע למנסור עבאס.
"אמרתי שאם הוא היה חסר רק את הקול שלי, הייתי מצביע בשבילו".

וכשהיו דיבורים על כך שמנסור עבאס יחבור לנתניהו, זה היה נשמע לך סביר?
"כן".

ומבחינתך גם זה היה בסדר?
"תשמע, כולנו מכירים את ביבי. אם מנסור עבאס היה הולך עם נתניהו זה היה על חשבון הדמוקרטיה. זה מה שהפריע לי. אני התנגדתי לליכוד לא בגלל שהליכוד ימני. הייתי בעד שיתוף פעולה אפילו עם נפתלי בנט. אני חושב שביבי רצה למוטט את כל מוסדות השלטון. ועם זה אסור לשתף פעולה. ולכן התנגדתי שמנסור ילך עם ביבי על חשבון הדמוקרטיה. מצדי שבנט יישאר ראש ממשלה. הוא ממלכתי.

"הייתי בעד שיתוף פעולה אפילו עם בנט. אני חושב שביבי רצה למוטט את כל מוסדות השלטון. ועם זה אסור לשתף פעולה. מצדי שבנט יישאר ראש ממשלה. הוא ממלכתי"

"אבל מנסור רוצה לשבור מוסכמות. זה מה שהוא באמת רוצה. לשבור מוסכמות. מעכשיו והלאה אף אחד כבר לא יתנגד למפלגה ערבית בקואליציה. גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית. לדעתי, זה מה שמנסור רצה להשיג. הוא האמין במשהו והיה מוכן לקחת סיכונים.

"כמו אמרתי: 'ההוויה קובעת את התודעה'. אני בטוח שאפילו איילת שקד מסתכלת עכשיו על התנועה האסלאמית של מנסור לא כמו שהיא הסתכלה עליה לפני כמה שנים. כי היא ראתה אותם מקרוב. כמו שאני בטוח שאם תשאל שחקני כדורגל יהודים ששיחקו בקבוצות הערביות, תגלה שהם שינו את הדעה שלהם על ערבים אחרי שהכירו אותם".

יו"ר רע"ם מנסור עבאס (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
יו"ר רע"ם מנסור עבאס (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

איך כל השינויים המהירים האלה נתפסים בעיני התלמידים שלך?
"כשמנסור עלה כבר הייתי מנהל בית ספר. פחות מורה. אז אני גם פחות חשוף למה שהתלמידים אומרים בשיעורי אזרחות. צריך להבין: החברה הערבית בישראל, יש בה 15% שהם תנועה אסלאמית אדוקה. מאמינים בכל האמונות המשיחיות האלה. מה שכתוב בקוראן. יהיו מלחמות. אין מקום ליהודים. כל הדברים האלה. אבל זה רק 15%. לא יותר. הם אלה שלא משתתפים בכלל בבחירות.

"אבל 85% מהחברה הערבית בישראל מעורבים בתוך החברה הישראלית. הרוב משתתפים בבחירות. וזה לא דבר פשוט לערבי להשתתף בבחירות לממשלה שכובשת את העם שלו. וזה מעיד שהם רוצים אינטגרציה. רוצים להשתלב.

"מתוך אלה שהולכים להצביע, יש לך 20% בחברה הערבית, וזה לא רק הדרוזים, גם באום אל-פחם, שכמוני הצביעו למפלגות ציוניות. מרצ. עבודה. אפילו ליכוד. יש את תע"ל – התנועה הערבית לשינוי – שהיא תנועה פרסונלית. זה אחמד טיבי וזהו. ברגע שאתה מוציא משם את טיבי, אין מפלגה באמת. אין שם אידיאולוגיה.

"בצד של האידיאולוגיה יש לך את חד"ש מצד אחד ומצד שני יש לך את התנועה האסלאמית, הפלג הדרומי. שזה מנסור. זה הפרגמטיזם. אם תעשה בין חברי התנועה האסלאמית משאל תגלה שאלה אנשים שהמרכיב הראשון בזהות שלהם הוא שהם מוסלמים. אבל אתה גם תראה שהם פרגמטיים לגמרי.

"אם תעשה בין חברי התנועה האסלאמית משאל תגלה שאלה אנשים שהמרכיב הראשון בזהות שלהם הוא שהם מוסלמים. אבל אתה גם תראה שהם פרגמטיים לגמרי"

"הבעיה היא שאחרי שאתה נכנס לקואליציה, וברגע מסוים פורץ איזה מבצע, וקורים דברים, אתה עומד ממש נבוך מול הדברים האלה. בסיבובים האלה, יש מיד קונצנזוס יהודי מקיר לקיר. הממשלה עושה מה שהיא רוצה. מצעד דגלים. עוצרים אנשים בדרך לתפילות בהר הבית, כמו שעשו בשנה שעברה עם שיירת האוטובוסים שנעצרה בדרך לירושלים בכביש מספר 1. ואז מדליקים את הרשתות החברתיות. והחמאס מתחיל לירות – וזהו: החברה הישראלית מתייצבת מאחורי כל החלטה. אז מה אתם מצפים שיקרה?"

מאות צועדים עם דגלי ישראל בעיר העתיקה בירושלים, ביום ירושלים בצהריים, שעות לפני תחילתו הרשמית של מצעד הדגלים בבירה, 29.5.2022 (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)
מאות צועדים עם דגלי ישראל בעיר העתיקה בירושלים, ביום ירושלים בצהריים, שעות לפני תחילתו הרשמית של מצעד הדגלים בבירה, 29.5.2022 (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)

 "רואים סרטים על השואה ובוכים"

הצהרות האהבה לגבעת חלפון, טקסי יום העצמאות בבית הנשיא ומשחקי מכבי תל אביב בכדורסל, הן לא הדבר הכי מפתיע שאני שומע מאחמד אבו עמאד מחאמיד.

"אני בקיא מאוד בסיפור של השואה", הוא אומר, "אני מורה להיסטוריה. ויש לי עניין מאוד גדול ומאוד רחב בשואה. לפרטי פרטים. גם ברמה של הקולנוע. וזה עבר גם לילדים שלי. תמיד בערב יום השואה הם מקליטים את כל הסרטים שמשודרים, ואז רואים את כולם. אנחנו יושבים ורואים את הסרטים על השואה ובוכים.

"יש לי עניין מאוד גדול ומאוד רחב בשואה. לפרטי פרטים. גם ברמה של הקולנוע. וזה עבר גם לילדים שלי. תמיד בערב יום השואה הם מקליטים את כל הסרטים שמשודרים, ואז רואים את כולם ובוכים"

"אז מצד אחד אתה מרגיש כאן בבית את האמפתיה הזאת כלפי החברה הישראלית. כלפי הסיפור היהודי. ומצד שני – מרגישים ניתוק מוחלט. נגיד ברמדאן. חג בחברה המוסלמית זה דבר גדול. גם בלי להיות מוסלמי אדוק, ואני לא, אני שמח בערבים של הרמדאן כמו שאני לא שמח בחיים. לא מגיע לי שבפתח מהדורת החדשות בטלוויזיה יברכו גם אותנו בחג שמח? מה, זה כל כך קשה? וכשלא מברכים אותי במדינה שלי בחג שמח, אני לא מרגיש שייך. זה מאוד פשוט.

"והשיח הישראלי כל הזמן הולך ומקצין. היית מצפה שעם הזמן תהיה גם קצת יותר אמפתיה לצד הפלסטיני. מנקודת המבט שלי, החברה הישראלית הייתה אמורה להתרגל לחברה הערבית, לחברה הפלסטינית. להגיד – וואלה, אי אפשר להמשיך ככה עם הכיבוש. אבל מה שקורה זה בדיוק ההפך. אנחנו רואים שהכול יותר מקצין.

"למשל, מה שראינו בסיפור של שירין (אבו עאקלה, כתבת אל ג'זירה שנורתה למוות בג'נין – אב"ד). ראיתי את התגובות. שמע, לא היית רואה תגובות כאלה בשנות השמונים. 'בסך הכול עוד מחבלת', 'מגיע לה למות'. והכול בחוצפה הזאת של הנוער הישראלי. זה מדיר ממני שינה. דווקא כי אנחנו מייצגים באום אל-פחם ובחברה הערבית את הצד הזה שמאמין בשותפות. שמאמין באמת שאפשר למצוא פתרון הוגן לכל הבעיות.

נשים פלסטיניות בחברון מחזיקות בתמונה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שנורתה למוות בג'נין. 11 במאי 2022 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)
נשים פלסטיניות בחברון מחזיקות בתמונה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, שנורתה למוות בג'נין. 11 במאי 2022 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

"אני ציוני בפוטנציה. זה קשה מאוד וזה מורכב. אבל אני יכול להזדהות עם הציונות, עד שהיא באה על חשבון מישהו אחר. כאן ההזדהות נעצרת. הרעיון הציוני כשלעצמו, להקים בית לאומי לעם היהודי, שיש לו מורשת, ויש לו שפה – יש לו מקום פה. היהודים סבלו ויש להם זכות להיות פה. אין לי שום בעיה עם זה. אבל ריבונו של עולם – זה לא יכול להיות יחד עם הכיבוש.

"הרעיון הציוני כשלעצמו, להקים בית לאומי לעם היהודי, שיש לו מורשת, ויש לו שפה – יש לו מקום פה. היהודים סבלו ויש להם זכות להיות פה. אין לי שום בעיה עם זה. אבל ריבונו של עולם – זה הולך יחד עם הכיבוש"

"יש דבר אחד מאוד חשוב, שנראה לי שבחברה היהודית בכלל לא מבינים. אנחנו (הערבים הישראלים) בקשרים מאוד חזקים עם החברה הפלסטינית בגדה. אני בקשר עם אנשים מג'נין. עם אנשים משכם. עם אנשים מירושלים. מתחתנים. עושים עסקים. אי אפשר שפלסטיני מישראל יתעלם מהכיבוש. זה לא יכול לקרות.

"72 שנה חד"ש אמרו, שכדי לפתור את הבעיות של החברה הערבית בישראל, צריך קודם לטפל בפיל הגדול של הכיבוש. לפתור את הסוגיה הפלסטינית. ורק אז אפשר יהיה לדבר על אינטגרציה מלאה של הערבים בחברה הישראלית.

"בא מנסור (עבאס) ואמר: אני מסכים איתכם שצריך לפתור את הבעיה הפלסטינית וצריכה להיות מדינה פלסטינית, אבל אני חושב שהמשוואה צריכה להיות הפוכה. דרך האינטגרציה ודרך ההשתלבות בממשלה נוכל לקדם את האפשרות של פתרון השאלה הפלסטינית. זה ההבדל הגדול בינו לבין חד"ש".

ולכן, מהעיניים של ישראלי יהודי כמוני, מה שהוא עושה נראה כצעד מאוד חשוב ומאוד אמיץ.
"גם אני חושב ככה. ולכן שונאים אותי במפלגה על זה. אני חבר חד"ש ואפילו חושב להתמודד פעם. עוד לא החלטתי אם לרשימה הארצית או המקומית. החברה שלי, אם היא תראה שהצד השני מתייחס ברצינות לחלומות שלי ולשאיפות שלי, הם יתמכו בי. החברה הערבית משתנה. זה מה שכולם צריכים להבין. התפיסה הגזענית היא להגיד 'ערבי הוא כזה'. אין דבר כזה. ערבים משתנים. זה תלוי בחיים. תלוי בהרבה דינמיקות".

חיי היום-יום באום אל-פחם. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
חיי היום-יום באום אל-פחם. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

מה עוד היהודים לא מבינים ביחס לתחושות הזהות של ערבים בישראל?
"שיש גם זהות מקומית מאוד חזקה. יש מבוכה במפגש בין צעירים ערבים ממקומות שונים. למשל כשצעירים מאום אל-פחם נפגשים עם הנצרתים, שהם יותר מתוחכמים. אפשר להגיד שיש אצלנו מבוכה על רקע מקומי. כשחברוני נפגש עם ירושלמי יש מבוכה. כשפחמאווי נפגש עם נצרתי. יש מתח רב בתוך החברה הפלסטינית, גם על הרקע הלוקאלי.

"אני אולי מהקומוניסטים הבודדים, שמרגישים מכנה משותף עם האסלאם. עם התנועה האסלאמית. אני מוסלמי קומוניסט. זה מוזר. כי אני איש פוליטי. ואני מבין שגם התנועה האסלאמית היא לא מקשה אחת".

עד כמה הפוליטיקה הארצית מעורבת בפוליטיקה הפנימית של אום אל-פחם?
"שאלה טובה. אני אגיד לך ככה – בבחירות הארציות חד"ש זוכה ב-95% מהקולות של המצביעים. בבחירות המקומיות הם מביאים מנדט אחד. הם לא עוברים את האלף קולות. בפוליטיקה המקומית אום אל-פחם היא מעוז רציני של התנועה האסלאמית, מעוז של שייח' ראאד.

"בעלי ההון הגדולים באום אל-פחם, בעלי העסקים הגדולים, הם מהתנועה האסלאמית. הכסף הגדול באום אל-פחם הוא של התנועה האסלאמית. ביום הבחירות הם מוציאים את כל הכסף שצריך כדי שייבחרו האנשים שלהם.

"מאיפה הכסף מגיע, אתה יודע? פעם הוא הגיע מסעודיה. אנשים יצאו לחאג' וחזרו עם כסף. היום הכסף הגדול של התנועה האיסלמית מגיע מטורקיה. אנשים יוצאים לטורקיה כל יום וחוזרים עם הכסף. זה כסף של הדת. ארדואן רוצה לשמר את הדת ואת אל-אקצא. ואנחנו מדברים על כסף גדול, שמנצח בחירות מקומיות בקלות".

"מאיפה הכסף מגיע, אתה יודע? פעם הוא הגיע מסעודיה. אנשים יצאו לחאג' וחזרו עם כסף. היום הכסף הגדול של התנועה האיסלמית מגיע מטורקיה. אנשים יוצאים לטורקיה כל יום וחוזרים עם הכסף. זה כסף של הדת"

מפגינים ערבים עומדים מעל שלט בחירות של הרשימה המשותפת נגד בנימין נתניהו באום אל-פחם, 5 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
מפגינים ערבים עומדים מעל שלט בחירות של הרשימה המשותפת נגד בנימין נתניהו באום אל-פחם, 5 במרץ 2021 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

משפחות הפשע מעורבות בפוליטיקה המקומית?
"לא. אלה שני דברים שונים. באום אל-פחם יש שני ארגוני פשע. אבל ארגוני הפשע לא יכולים לגעת במשפחות הגדולות. העיר מחולקת לארבע משפחות גדולות. ובנוסף לזהות המקומית יש גם זהות חמולתית. בתוך אום אל-פחם יש אפילו מין גזענות או התנשאות בין המשפחות. אני ממשפחת מחאמיד, ואני 'גזען' לטובת מחאמיד. ככה זה.

"באום אל פחם, בתוך כל שכונה יש את החמולות. לא תמצא ארגון פשע במחאמיד. אין אף אחד שאפילו גר במחאמיד. מי שנפגע מארגוני הפשע אלה רק מי ששייכים למשפחות הקטנות מאוד. להם אין ברירה. אם להם יש בעיה – הם חייבים לפנות למשפחות הפשע. הם אלה שעושים סולחות. כמו במאפיה. ולמאפיה יש עקרונות מאוד מוזרים. מצד אחד של יושר. מצד שני – כוח".

אתה לא מרגיש שום סכנה מצידם? אני רואה שאין לך שום בעיה למתוח עליהם ביקורת.
"כל זמן שאני לא נמצא איתם בקשר, הם לא יעשו לי כלום. אני לא צריך מהם שום דבר. אני לא מתקרב להלוואות. לנשק".

לא אמרת לי מה אתה כותב במשחק ארבע הזהויות.
"אחרי שאני מסיים את הסיבוב הזה עם ארבע הזהויות, אני תמיד אומר לתלמידים שלי, שיש לי גם זהות חמישית, שמבחינתי היא הכי חשובה. אני קודם כל, לפני כל הזהויות – בן אדם. אחר כך אני לוקח את הזהות הפלסטינית, את הזהות הערבית ואז את הזהות המדינתית, שאני אזרח מדינת ישראל. ובסוף אני אומר שביני לבין עצמי אני גם מוסלמי. אבל זה רק ביני לבין אלוהים".

"אחרי שאני מסיים את הסיבוב הזה עם ארבע הזהויות, אני תמיד אומר לתלמידים שלי, שיש לי גם זהות חמישית, שמבחינתי היא הכי חשובה. אני קודם כל, לפני הכל, בן אדם"

עוד 3,863 מילים
סגירה