ג'רי וריטה אלטר היו זוג גמלאים יהודי חביב שגר בניו ג'רזי ולאחר מכן בניו מקסיקו. ג'רי היה מורה למוזיקה שגם כתב ספרות בדיונית, וריטה הייתה קלינאית תקשורת. את זמנם הפנוי הם העבירו בטיולים ברחבי העולם – מאנגווילה ועד טהיטי. אולם, מתברר, שאף אחד לא באמת הכיר את בני הזוג אלטר.

אחרי מותם, סוחרי עתיקות ובני משפחה נדהמו לגלות כי מאחורי דלת חדר השינה שלהם היה תלוי ציור של וילם דה קונינג, "אישה־אוכרה", בשווי 160 מיליון דולר – ציור שנגנב ממוזיאון לאומנות באריזונה שלושה עשורים קודם לכן.

מאחורי דלת חדר השינה שלהם היה תלוי ציור של וילם דה קונינג, "אישה־אוכרה", בשווי 160 מיליון דולר – ציור שנגנב ממוזיאון לאומנות באריזונה שלושה עשורים קודם לכן

כמו כן, התברר בדיעבד שאחד הסיפורים הקצרים שכתב ג'רי עסק בשוד דומה. האם החיים חיקו את הבדיון הספרותי, או שהבדיון הספרותי חיקה את החיים? סרט תיעודי חדש, "האספן הגנב", בבימויה של אליסון אוטו, מנסה לפתור את התעלומה.

הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס, בחודש מרץ. ההקרנות הבאות יתקיימו בין השאר בפסטיבל הסרטים בבנטוויל, ארקנסו (22 ביוני–3 ביולי) ובפסטיבל הסרטים בוודס הול, מסצ'וסטס (30 ביולי–6 באוגוסט).

"אחד הדברים הכי מטרידים הוא שעל פני השטח הם נראו כמו טיפוסים מסוג מסוים, אבל בפועל הם היו אנשים שונים לגמרי", אומרת אוטו. לדבריה, "אחד הדברים שהמבקרים שאלו היה עד כמה אנחנו באמת מכירים את האנשים סביבנו? האם אחיך הוא באמת האדם שאתה חושב שהוא? האם דודתך היא האדם שאתה חושב שהיא?"

החיים הסודיים של בני הזוג אלטר הפתיעו לא רק אותה, אלא גם את האחיין שלהם רון רוזמן, שמונה על ידי ריטה למנהל העיזבון שלהם.

"הוא גדל עם האנשים האלה", אומרת אוטו. "הוא כל כך העריץ אותם. הוא חשב שהם כל כך מגניבים. אחרי שהם מתו הוא לאט־לאט הבין שלא רק שהם גנבו ציור בשווי 160 מיליון דולר ושמרו את זה בסוד במשך כ־30 שנה, אלא שאולי הם היו מעורבים בעוד הרבה מעשים פליליים".

"אחרי שהם מתו הוא לאט־לאט הבין שלא רק שהם גנבו ציור בשווי 160 מיליון דולר ושמרו את זה בסוד במשך כ־30 שנה, אלא שאולי הם היו מעורבים בעוד הרבה מעשים פליליים"

רוזמן סיפר לזמן ישראל כי דודתו ודודו היו "פשוט אנשים כיפיים – וממש מעניינים. אנשים מתוחכמים, משכילים, שמטיילים בעולם". על יהדותם אמר: "אני אפילו לא בטוח אם הייתה להם מזוזה על הדלת, אולי אחת קטנה כזאת עם קלף בפנים.

"אני אפילו לא זוכר שראיתי אותה. בתוך הבית היו להם תמונות מהבר והבת מצווה של הילדים, אולי כמה חפצי יודאיקה, אני חושב. הם בהחלט לא הסתירו את העובדה שהם יהודים". ילדיהם של בני הזוג – ג'ואי וברברה – מוזכרים בסרט אבל לא נראים על המסך.

ג'ואי סובל מבעיה נפשית, וברברה – שסיפקה לאוטו תמונות משפחתיות במהלך הפקת הסרט – הלכה מאז לעולמה. באופן כללי, אומר רוזמן, "תמיד היו להם סיפורים לספר, בעיקר לדוד שלי. היה מאוד מעניין להקשיב לו".

על האפשרות שבני הזוג ביצעו עבירות נוספות אמר: "אתה יודע, זה הכול השערות. אני תמיד אוהב להגיד שאין צירופי מקרים, אבל כשיש מאה כאלה כבר קשה להתעלם מזה".

דרך רצופת כשלים לזכייה בכל הקופה

"האספן הגנב" מתמקד בגניבת הציור "אישה־אוכרה" מהמוזיאון לאומנות של אוניברסיטת אריזונה בטוסון ביום שאחרי חג ההודיה של 1985. הוריו של רוזמן התגוררו באזור טוסון, והאלטרים התארחו אצלם במהלך החג.

שרה מינץ בתפקיד ריטה אלטר (צילום: באדיבות Museum & Crane)

הסרט מציג שחזור חי של השוד על סמך עדויות ממקור ראשון, דוחות משטרתיים וסיקור חדשותי. ג'רי, שפניו עטורים בשפם מזויף, וריטה, עטויה מטפחת ראש ומשקפיים, מבצעים תעלול בלתי ייאמן בזמן שפרופסור לאומנות משתהה יותר מדי זמן בשירותים ולכן מפספס את כל ההצגה. באותו זמן ריטה מסיחה את תשומת לבו של אחד השומרים בזמן שג'רי חותך את הציור מהמסגרת וגונב אותו.

"האופן שבו זה בוצע היה כמעט קומי", אומרת אוטו. "כמה כשלים היו צריכים לקרות כדי שהאנשים האלה יצליחו לבצע את השוד". היא מהללת את השחקנים שמגלמים את בני הזוג – גלן האוורטון בתפקיד ג'רי ושרה מינץ בתפקיד ריטה. האוורטון שיחק בין השאר ב"פילדלפיה זורחת" עם דני דה ויטו, ומינץ גילמה את אשתו של ניקולס קייג' ב"רץ עם השטן".

"היה לנו מזל גדול לעבוד עם שניהם", אומרת אוטו. "זה היה כמו לזכות בלוטו". אלת המזל עזרה גם להשיב את הציור למוזיאון אחרי מותה של ריטה ב־2017 (ג'רי מת חמש שנים קודם לכן, ב־2012).

רוזמן עבר על העיזבון שלהם בקליף, ניו מקסיקו, עם בנו אייזק רוזמן ושכר חברה מקומית, "עתיקות מנזניטה רידג'", כדי להעריך את שוויו של הבית המלא בחפצים יוצאי דופן מבפנים ומבחוץ.

אחד מסוחרי העתיקות חדי העין, ג'יימס קיוטארה, הבחין שאחד הציורים נושא את חתימתו של דה קונינג – וביקש לקנות אותו תמורת 200 אלף דולר. "זה נראה לו כמו ציור אותנטי", אומרת אוטו. "לכן הוא הגיש את ההצעה".

"אני חושב שלרגע קצר לא ממש הבנתי מה קורה", אומר אייזק רוזמן. "וכשכבר הפנמתי, בהתחלה אמרתי, 'אה, וואו, יכול להיות שזה באמת נכון? ואז ה־FBI חזרו אלינו ואמרו שזה באמת נכון. בסוף, אני חושב שמה שחשוב הוא ש[סוחרי העתיקות] עשו את הדבר הנכון", אומר רון רוזמן. "הם גילו מה זה היה – והחזירו את זה".

אין אקדח מעשן, אבל ג'רי פרסם אוסף מסקרן של סיפורים קצרים בשם "The Cup and the Lip: Exotic Tales" ("הגביע והשפתיים: מעשיות אקזוטיות". "הגביע והשפתיים" מבוסס על פתגם שלפיו הרבה יכול להשתבש ברצף הרגעים מהאחיזה בגביע ועד השתייה).

חלק מהסיפורים מומחזים בסרט, בכללם סיפור שעוסק בשוד אמנות – "עין היגואר", שבו אישה ונכדתה גונבות ממוזיאון תכשיט. סיפור אחר עוסק במורה מתוסכל למוזיקה – כמו ג'רי – שחולם להיות נגן ג'ז. סיפור אחר עוסק במוזיקאי שהופך למלחין הוליוודי.

אוטו אומרת שהספר הוא לא רק הקול של ג'רי, אלא גם "הנפש הפנימית שלו. כל הסיפורים הם, בעיניי, גרסאות של עצמו, לבד ועם אשתו". כותרת הספר מקורה בפתגם אנגלי, אבל בסרט אייזק רוזמן תוהה אם היא לא משקפת למעשה יידישיזם.

אליסון אוטו (צילום: באדיבות Museum & Crane)

"מבחינתי, 'The cup and the lip' הוא על מעבר של רעיונות ומחשבות מהראש לפה. מדובר באבולוציה של נרטיבים הקשורים למוח, לראש – קוֹפ ["ראש" ביידיש] – שמועברים לאנשים אחרים באמצעות השפתיים", הוא אומר.

אוטו זוקפת לזכותו של בוב ויטמן, מייסד היחידה לפשעי אומנות ב־FBI, תובנה נוספת לגבי אוסף הסיפורים הקצרים של ג'רי: "הפרשנות שלו, שאני מסכימה איתה, הייתה שבשביל ג'רי הסיפורים האלה היו דרך לחיות מחדש את הרגעים האלה, רגעי השיא של חייו; לחיות אותם שוב ושוב ולאשר את המעשים שלו בדרך ערמומית, סמויה בלי שמישהו יצליח לחבר את הנקודות כשהוא עוד היה בחיים".

"בשביל ג'רי הסיפורים האלה היו דרך לחיות מחדש את הרגעים האלה, רגעי השיא של חייו; לחיות אותם שוב ושוב ולאשר את המעשים שלו בדרך ערמומית, סמויה"

בסוף העבודה על הסרט, הבמאית נותרה עם כמה שאלות לא פתורות. "מדובר בשני מורים בגמלאות שחיו את רוב חייהם הבוגרים מהמשכורת של ריטה ומהפנסיה של ג'רי", היא אומרת.

"הפנסיה בטח הייתה די קטנה. הוא היה מורה בעיר ניו יורק במשך 15 שנה בלבד. בהתחשב בכל יצירות האומנות, החפצים, הדברים שהיו להם בבית והכספים שהם בזבזו על טיולים מפוארים – סביר מאוד להניח שהם ביצעו פשעים נוספים".

באחד הסיפורים של ג'רי, בעל קנאי רוצח מהגר מקסיקני בלתי חוקי שנשכר לעבוד בביתו ואז מחביא את הגופה שלו במכל השפכים. בשלושת רבעי הדרך להשלמת הסרט, אוטו גילתה שבני הזוג אלטר לא החליפו את מכל השפכים שלהם במשך יותר מ־40 שנה. היא החלה לראות את הסיפור הזה באור חדש.

"זוג גמלאים עוברים לניו מקסיקו – ובונים שם את ביתם", משחזרת אוטו את עלילת הסיפור. "ג'רי וריטה שכרו מהגרים בלתי חוקיים כדי לבנות [את הבית שלהם בניו מקסיקו]. יש מהגר בלתי חוקי בסיפור. וזה מאוד מוזר לא להחליף את מכל השפכים שלך במשך יותר מ־40 שנה או [לא] לתקן אותו.

"לקראת סוף חייה, כשרון רוזמן רצה להחליף את מכל השפכים, ריטה נעשתה יותר ויותר נסערת. חמישה ימים אחרי שמכל השפכים הוחלף – היא מתה".

בסרט הם בודקים את מכל השפכים באמצעים טכנולוגיים. "ניסינו כמיטב יכולתנו לראות אם נוכל למצוא משהו עם מכ"ם חודר קרקע", אומרת אוטו. "לא מצאנו. זה לא אומר שזה לא היה שם, זה לא אומר שזה לא קרה, זה רק אומר שלא מצאנו שום דבר. זה רק מעמיק עוד יותר את התעלומה של ג'רי וריטה אלטר".

באחד הסיפורים של ג'רי, בעל קנאי רוצח מהגר מקסיקני ואז מחביא את הגופה שלו במכל השפכים. בשלושת רבעי הדרך להשלמת הסרט, אוטו גילתה שבני הזוג אלטר לא החליפו את מכל השפכים שלהם במשך יותר מ־40 שנה