דווקא ביום שבו מתרחש הירי בבית הספר, אני מפצחת סופסוף את מה שנתפס בעיני רבים כמרכיב החיוני ביותר של החלום האמריקאי. לבעלי ולי יש מעתה בית יפה בפרוורים, עם עצים גבוהים שמתנשאים מעליו. אין אמנם גדר לבנה, אבל יש מדשאה רחבת ידיים והמון מקום לרגליים קטנטנות לרוץ בו. תוך כדי החתימה על הניירת, כל אחד מאתנו מנענע בתורו את התינוקת שלנו בחיקו.

דווקא ביום שבו מתרחש הירי בבית הספר, אני מפצחת סופסוף את מה שנתפס בעיני רבים כמרכיב החיוני ביותר של החלום האמריקאי. לבעלי ולי יש מעתה בית יפה בפרוורים, עם עצים גבוהים שמתנשאים מעליו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הבית הזה הוא בשביל הילדים, כך אנחנו אומרים שוב ושוב. אם היינו רק שנינו, בהחלט היינו מסתפקים בדירה קטנה בברוקלין, וברחובות העיר במקום חצר אחורית. במקום זה, בחרנו להעניק להם חדרים מרווחים לגדול בהם, גג רעפים, מדשאה מטופחת וגינה שנוכל לנטוע ולהצמיח ביחד.

כמו משפחות כה רבות ביובלדי שבטקסס, גם אני מהגרת. הגעתי למדינה עם חלום להעניק לעצמי ולילדיי עתיד טוב יותר.

ואז, תוך כדי נהיגה הביתה, כשהתינוקת שלנו ישנה במושב האחורי, אנחנו שומעים את החדשות על 21 חלומות דומים שגדע בבת אחת רובה אוטומטי.

ממש כמו היורה בבית הספר היסודי ביובלדי, גם אני קיבלתי רובה בגיל 18 — אבל לא קניתי אותו, רק קיבלתי אותו בהשאלה, וכעבור כמה שבועות החזרתי אותו ואת כל מחסניות הקליעים לנשקייה. הרובה התחכך תמיד בבד הגס של מדי הירוק זית, ונצמד אל גופי כשישנתי אתו מתחת למזרן הצבאי שלי. כשיריתי במטווח הצבאי המאובק, לא יכולתי שלא לחשוב: אני צעירה מדי וטיפשה מדי בשביל הדבר הזה.

כשהייתי צעירה, מבוגרת רק במעט מגילו הנוכחי של בני הבכור, הובטח לי שכשאהיה גדולה, לא אצטרך ללכת כבר לצבא. וכשעברתי מישראל לארצות הברית, התנחמתי בעובדה שאת הבטחת השווא הזאת לא אצטרך להבטיח לילדיי.

אך במקום זאת, אני מוצאת את עצמי מספקת הבטחת שווא מייסרת עוד יותר. מדי יום, כשאני שולחת את ילדיי לבית הספר, אני צריכה להבטיח להם שהם בטוחים, אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא.

הרובה התחכך תמיד בבד הגס של מדי הירוק זית, ונצמד אל גופי כשישנתי אתו מתחת למזרן הצבאי שלי. כשיריתי במטווח הצבאי המאובק, לא יכולתי שלא לחשוב: אני צעירה מדי וטיפשה מדי בשביל הדבר הזה

גדלתי במדינה שבה פניהם של חיילים מתים מקדמות את פני התלמידים כל בוקר בכניסה לבית הספר, על קיר הנצחה שמוקדש לנופלים. מצד שני, ידעתי שאני מוגנת בין כותלי כיתתי.

אני באה ממקום שנקרא ארץ הקודש, אבל לא מסוגלת להבין איך אנשים מעדיפים מחשבות ותפילות על פני מעשים לשמירה על קדושת חייהם של ילדי בית הספר. אני באה ממדינה הידועה במעגל האלימות שהיא שרויה בו, ועם זאת, היא מעולם לא התייחסה לחייהם של צעירים באטימות שכזו.

אני באה ממדינה הידועה בכיבוש ובמלחמה, במקלטים ובפצצות, בירי טילים ובמתקפות רצחניות ברחובות הערים — ומכל הסיבות הללו, אני שמחה שילדיי גדלים לתוך עולם שונה.

מצד שני, זו מדינה שיש בה גם פיקוח על נשק וקשה מאוד להשיג רישיון לנשק אישי בישראל. מישהו ניסה פעם להאשים חלקית את הירי בבתי הספר במיליטריזציה ההולכת וגוברת של אמריקה, ואני ניסיתי להפריך את הטענה ולהסביר שאני מגיעה ממדינה מיליטריסטית הרבה יותר. נתקלתי בתגובה מזלזלת, אבל זה עדיין נכון — מתקפות ירי בבתי ספר פשוט לא קורות בישראל.

שבוע לפני הירי ביובלדי, שוחחתי עם הקומיקאי היהודי מייקל איאן בלק על ספרו A Better Man, מכתב פתוח לבנו שעוסק בילדות ובגבריות על רקע מתקפות של ירי בבתי ספר. הרגשתי שדעתי מוסחת בזמן הריאיון — הבן שלי היה חולה מאוד, והאפשרות שילדך עלול למות היא מחשבה מבעיתה ובלתי נתפסת.

מישהו ניסה פעם להאשים חלקית את הירי בבתיה"ס במיליטריזציה הגוברת של אמריקה, ואני ניסיתי להסביר שאני מגיעה ממדינה מיליטריסטית הרבה יותר, ומתקפות ירי בבתיה"ס פשוט לא קורות בישראל

אמרתי לו שהספר שלו רלוונטי מתמיד, גם שנתיים לאחר שראה אור ובמיוחד אחרי הירי בבפאלו שהתרחש שבוע קודם לכן. רגע לפני שסיימנו את השיחה, הוא ציין שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה שהספר שלו רלוונטי, שזה לא יהיה הירי ההמוני האחרון.

כמה נורא לגלות שהוא אכן צדק. כמה נורא להאמין שמקרי הירי הללו הם בלתי נמנעים. כמה נורא לעמוד שוב מול האפשרות הבלתי נתפסת שילדינו עלולים למות. אני חוזרת שוב ושוב לכותרת שקראתי באתר הסאטירי The Onion: "'אין שום דרך למנוע את זה', טוענת האומה היחידה בעולם שזה קורה בה דרך קבע". אני מגיעה ממדינה שמצליחה למנוע את זה — כמו מהגרים רבים כל כך שהגיעו למדינה הזאת. 21 קורבנות הירי ביובלדי אמורים היו להיות איתנו גם היום.

כן, בישראל אנחנו שולחים ילדים להגן על ארצנו, ומציידים אותם במדים וברובים — אבל הם לפחות יודעים שהם עלולים להיות בסכנה.

אבל בארץ הזאת, מדי יום ביומו, ילדים מגויסים למלחמה שהם כלל לא מודעים לקיומה — מלחמה צינית שמחרחרים פוליטיקאים ולובי הנשק. כמעט בכל מקרה של ירי המוני מעורבים רובים אוטומטיים, אבל אנחנו מסרבים להוציא אותם אל מחוץ לחוק; מקרי ירי כה רבים בוצעו בידי צעירים זועמים, אבל אנחנו מסרבים להגביל את הגישה שלהם לכלי נשק. גברים ונשים רבים מדי שנמצאים בעמדות של כוח שולחים לנו את המסר שרובים ואקדחים חשובים להם יותר מחייהם של ילדינו ושל המורים שלהם, אנשים שאמורים לטפח אותם, ולא להגן עליהם בגופם.

בישראל אנחנו שולחים ילדים להגן על ארצנו, והם לפחות יודעים שהם בסכנה. אבל בארץ הזאת, מדי יום, ילדים מגויסים למלחמה שהם כלל לא מודעים לקיומה — מלחמה צינית שמחרחרים פוליטיקאים ולובי הנשק

אני ילדתי את ילדיי במדינה הזאת, בין השאר מתוך תקווה להגן עליהם מפני אלימות. אבל כשאני מביטה בתמונות של אליתי'ה רמירז ושל אירמה גארסיה — ושל כל קורבנות הירי ביובלדי ושל בני משפחותיהם, קהילה נוספת שנחרבה בגלל רובה אוטומטי — אני מבינה שאת החלום האמריקאי הזה אני עדיין לא יכולה להעניק להם.

הדעות והעמדות המובעות בכתבה זו הן של המחברת בלבד ואינן משקפות בהכרח את עמדותיה של JTA או של חברת האם שלה, 70 Faces Media.