המפלגות המובילות בבחירות הקרובות מתעלמות משני האיומים הקיומיים למדינת ישראל – אם זה בגלל חוסר יושרה מצד ימין, או זהירות משתקת במרכז-שמאל. אז אני אציע בעצמי תוכנית, וגם אוסיף עצה: כדי לשכנע אנשים, צריך להציג עמדה.

ראשית, ישראל תחדל להיות מדינה שהיא איכשהו יהודית אלא אם כן היא תחלק את הארץ ותיפרד מרוב הפלסטינים. זה עד כדי כך פשוט. הערבים שחיים בפועל בשליטת ישראל לא ייוותרו ללא זכויות אזרח עוד מאות שנים. ללא היפרדות, המקום כולו – מתל אביב ועד שכם – ייקרא יום אחד פלסטין. האלטרנטיבה היחידה היא להשמיד את כדור הארץ קודם (מה שעוד עלול לקרות).

הימין מטופש מכדי לראות את זה, והדתיים סומכים על האל. האופוזיציה מבינה היטב ורציונאלית לחלוטין אבל בורחת מהעניין. הם מקווים למשוך קולות מהימין על ידי התמקדות בשחיתות של בנימין נתניהו. זה לא נראה מבטיח: אנשים רבים מדי מקובעים לחלוטין בנושא ודי מושחתים בעצמם.

שנית, ישראל תחדל להיות חברה מודרנית אם תמשיך לאפשר למגזר החרדי, המתרחב במהירות, למנוע לימודי ליבה מתלמידיו. גם אם קצב הילודה המדהים במגזר זה יירד, החרדים יתייצבו על לפחות שליש מהאוכלוסייה היהודית; אם רק מעטים מהם יידעו מתמטיקה ומדע, אפשר יהיה להגיד שלום ל-Startup Nation.

הימין החילוני תלוי בחרדים ולכן משותק בעניין זה. והאופוזיציה גם מזה בורחת. הם יודעים שחרדים לא יצביעו עבורם אבל מקווים שהמפלגות החרדיות יצטרפו אליהם אם ינצחו בבחירות, כדי שלא יהיו תלויים במפלגות הערביות (שכמובן בלעדיהן אין שום אפשרות לנצח). עצוב לראות את זה.

(היוצא מן הכלל היה יאיר לפיד, שהחל את הקריירה הפוליטית שלו על הטיקט הזה, אבל עכשיו די מאולף במסגרת כחול-לבן.)

כחול לבן לא המציאו את זהירות היתר – זה קורה כבר שנים משום שהצד הליברלי יחסית בישראל לא מאמין שעמדותיו האמיתיות יכולות לזכות ברוב.

ואכן, שלושה רמטכ"לים לא הצליחו למנף שלושה כתבי אישום בסיבוב הבחירות הראשון. הם העבירו קצת יותר מ-1% מהקולות מימין לשמאל – הרבה פחות מה-6% הנדרשים.

אני לא אומר שמסע פרסום אגרסיבי ושקוף יכול היה למשוך יותר ימנים. אנשים רבים מדי מעדיפים לקדוח חור בראשם מאשר להודות בטעות או לתקן את דרכיהם.

לא, הניתוח שלי הוא שהמחנה ויתר על מאסה קריטית של קולות בצורת אי ​​השתתפותם של שמאלנים וחילונים שהתייאשו מהסיכוי לשינוי כי לא שמעו מסר החותר לדבר כזה. וזה גם נכון לגבי ערביי ישראל, שבעצמם יכולים להביא את הנצחון אם רק ינועו בהמוניהם לקלפיות; במקום זה שיעור הצבעתם נפל מתחת ל -50% בבחירות האחרונות, בין היתר משום שהאופוזיציה שידרה זלזול.

ולכן אני ממליץ לאופוזיציה בכל הזדמנות שניתנת לי, בפומבי וכשמזדמן לי גם באופן אישי, לומר את האמת. הנושאים מורכבים, אבל יש דרך.

בעניין הפלסטינים חייבים להודות שיש בעיה: ישראל ללא הגדה המערבית צרה ופגיעה מדי; הבוחרים, גם אלה שבקושי יכולים למצוא את המדינה על מפת המדינה, חשים בזה. המרחק מחוף הים בנתניה לקו הירוק ליד טול כרם הוא 10 דקות נסיעה. אסור שחמאס (או דעאש) ישבו על הגבעות.

עם זאת, זה עדיין לא מצדיק את החזקת השטחים. הסיבה לכך היא שבישראל פלוס האזורים שכבשה ב-1967 (הגדה המערבית, מזרח ירושלים ועזה) חיים כ-13 מיליון תושבים אשר רק מחציתם יהודים. (הנסיגת מעזה על 2 מיליון הפלסטינים בה שינתה את המספרים אך לא את המהות).

זה בסדר להיות מדינה דו- או רב-לאומית. שוויץ ובלגיה הן כאלה, וגם ארצות הברית, בערך. אם זה מה שהליכוד מתכנן ושהבוחרים מבינים, אולי זה לטובה.

אולם סביר יותר שהימין הישראלי חושב שישראל יכולה לשלוט לנצח בגדה המערבית מבלי לתת לפלסטינים את זכות הבחירה, ולהרחיקם מהעין ומהלב באמצעות גדר ההפרדה שלא חלה על שכניהם המתנחלים. יש גם רבים שמקווים שרוב הפלסטינים יעזבו.

זה לא ישים ולא מוסרי, אך הציבור הישראלי מבולבל: הסכמי אוסלו יצרו מצב כה מוזר בשטח, עד שמעטים מבינים מה קורה ורבים מאמינים כי לפלסטינים כבר יש את כל מה שהם צריכים.

לכן כשירות לציבור אסביר: לרשות הפלסטינית יש בעיקר סמכויות מוניציפאליות והממשלה האמיתית של הפלסטינים בגדה המערבית (השולטת על תנועותיהם ומשאביהם וחירותם) היא זו שהם לא יכולים להצביע לה – הישראלית. זה נמשך 52 שנים וזו הסיבה שאנשים משתמשים במילה "אפרטהייד"; התפלפלות והתחכמות והסתייגות מההשוואה לדרום אפריקה לא ימנעו התדרדרות מהירה במצבה הבינלאומי של ישראל. הייתי החודש באמריקה ודיברתי עם צעירים רבים, והדבר ברור: אחרי טראמפ, יבוא המבול.

בעיה נוספת היא שהמחיר לכאורה שדורשים הפלסטינים לעסקת שלום גבוה מדי, אפילו מעבר לנושא הטריטוריאלי. הם מתעקשים לחלק את ירושלים, דבר שייצור סוג חדש של ישות על הבמה העולמית – ויגרור מצוקה ביטחונית אמיתית. והם ממשיכים להתעקש על זכויותיהם של מיליוני צאצאים של פליטי 1948 להגר לישראל כזכות טבעית (כאילו שהגרמנים חוזרים לדנציג, היהודים לטריפולי והפקיסטאנים לפונג'ב המזרחית).

אולי אין פיתרון מוחלט כרגע, אבל יש גם יש דרך סבירה בהרבה מדרכו של הימין:

• יש לבסס את עקרון החד-צדדיות. ישראל לא תיתן לפלסטינים כוח וטו על ישועתה.
• יש לשרטט מפה של שטח המשתרע על רוב הגדה שישראל לא חפצה בו. אפשר להתחיל פשוט עם קו גדר הביטחון, המחבר לישראל את רוב המתנחלים הסמוכים לקו הירוק. העיר אריאל השוכנת גם ב"קונצנזוס" וגם בעומק הגדה מהווה סיבוך מסויים; בחיים תמיד יש סיבוך מסויים.
• יש לפעול באומץ ולהסיג את כל המתנחלים מעבר לקו זה ללא דיחוי; מדובר על בערך 100,000 אנשים שצריך לתת להם את הבחירה בין מיליארדים בפיצויים, למשהו פחות אטרקטיבי בהרבה.
• מעבר לקו זה, יש להמשיך בינתיים לקיים את הכיבוש הצבאי (ישראלים אוהבים לקרוא לזה "שלטון בטחוני"). עד שיבוא פיתרון טוב יותר זה ניתן להגנה, בלי המתנחלים.
• יש להזמין את נאט"ו, ארצות הברית, רוסיה, סין וגם את המאדים כדי להגות תכנית טובה יותר מהכיבוש הצבאי הישראלי. יש להבהיר שישראל מבינה שהמצב אינו מזהיר.
• נדרשת יצירתיות לגבי העיר העתיקה בירושלים, כדי לרצות את ארצות ערב. תזמינו את ירדן, ערב הסעודית, מרוקו והוותיקן לעזור בניהולה. קראו לזה משהו כמו "המתווה השיתופי המיוחד של העיר העתיקה בירושלים". לשון בירוקרטית מרגיעה את האנשים.
• יש להפסיק להתעמר בערביי מזרח ירושלים. המעטים שמעזים להגיש בקשה לאזרחות בדרך כלל מקבלים סחבת עלובה, תירוצים קטנוניים ובפועל סירוב. רק אויב ישראל (או מתשאל בנתב"ג) יכול לשמוח בזה. ישראל היקרה: סיפחת אותם – נא לאזרח אותם. קשה להאמין שגם בעניין כה פשוט, שהיה מצדיק את איחוד העיר בעיני רבים, השלטון מפגין חוכמה של ג'וחא.
• עזה היא בלגן, אבל בואו נסכים שמדיניות הסגר לא מביאה את הציבור שם למרוד בכנופיית חמאס. יש לי מידע מודיעיני שמסביר מדוע: לבריונים יש את כל הנשק. במקום זאת, הציעו את הסרת המצור וסיוע מאסיבי בתמורה לפירוז והחזרת הרשות הפלסטינית. זה לא יעבוד מייד אבל ייצור לחץ וזה ייטיב מאד עם ישראל. לא חושבים בכיוון הזה כי מנהיגי הימין בישראל רוצים שחמאס ישלוט בעזה וכך יחליש את הרשות הפלסטינית.

דברים אלה יעזרו לישראל – אבל האם הכרזה עליהם כעת תעזור לאופוזיציה?

אני אענה על השאלה בשאלה: האם מישהו חושב ברצינות שבלי טיפת חזון ומנהיגות, האופוזיציה תנצח הפעם?

האמת היא שיש אנשים שאכן חושבים כך. הם מעריכים שהמתנחל הלאומן אביגדור ליברמן הצטרף למעשה לאופוזיציה. הם מקווים שעם ההחלטה המהממת שלו למנוע מנתניהו את השלטון לפני מספר חודשים, הוא התגרש מהימין לצמיתות. ואם כך הדבר, הסקרים רומזים שיחד איתו ועם חבורתו, ללא-ימין יהיה רוב. סוף סוף, ובשעה טובה אם כי מאוחרת.

זה הימור, וגם הימור לא הכי מכובד. בין היתר זה שם ללעג את הצדקנות בעניין שחיתויות נתניהו: ליברמן הוא זה שנמלט מכתב אישום חמור בגין המיליונים שהגיעו לחשבונות מקורביו רק לאחר שעדים נעלמו ונאלמו. לא נעים בכלל.

אבל מצד שני הוא גם הבכיר הפוליטי היחיד שמעיז לדבר דברי טעם היום על בעיה מספר שתיים. בזכות ליברמן אני לא צריך לפרט את המובן מאליו בעניין החרדי, כמו שעשיתי בנושא הפלסטיני. אפשר פשוט לסכם: יש לכפות תכנית לימודי ליבה בכל בתי הספר במימון המדינה, ואולי גם באלה שלא; יש לאפשר נישואים אזרחיים כמו בכל מדינה נורמלית על פני כדור הארץ; ויש לאפשר מסחר ותחבורה ציבורית בשבת למעט בשכונות בעלות צביון דתי מובהק. (ביננו, הגיוס יכול לחכות; עוד קצת הדתה בצבא, והראש ממש יתפוצץ.)

אני אומר שליברמן יעשה את מה שליברמן יעשה. נחיה ונראה, ואין לבנות על שום דבר. האחרים צריכים להבין כי זהירות אינה מנהיגות. ובלי מנהיגות אי אפשר להנהיג.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com