את לא פחדת להיכנס למזרח ירושלים? שאלה אותי חברה כששיתפתי אותה מה עשיתי באחד מימי השישי לאחרונה. דווקא בתקופה הזו, על רקע המתיחות הביטחונית והחשש מהסלמה נוספת, כשהאמון בינינו לבין שכנינו בשפל (גם האמון בתוכנו, יש לומר), חשוב לפתוח ערוץ של שיח אנושי. בעוד הערוצים הרשמיים במבוי סתום, יש לנו אחריות לדבר עם בני האדם בצד השני.

לא פחדת להיכנס למזרח ירושלים? שאלה אותי חברה כששיתפתי אותה במעשיי באחד מימי השישי לאחרונה. דווקא בתקופה הזו, על רקע המתיחות הביטחונית, כשהאמון בשפל, חשוב לפתוח ערוץ שיח אנושי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לי אישית יש רצון וסקרנות אמיתיים להכיר וללמוד, לבוא עם ראש ולב פתוחים, ולפגוש פלסטיניות ופלסטינים שמעוניינים במפגש עם ישראלים. לראות את המציאות בעיניים, לפני שמלבישים עליה נרטיבים כאלה ואחרים.

כהורה, אני אומרת לילדים שלי שחשוב להכיר את הסביבה שלנו – את השכנים, להתעניין באמת. אני אומרת להם כמה חשוב לראות בעצמנו ולא להאמין מיד למה שמספרים לנו. אז למה אני לא עושה את זה בעצמי?

אז כאשר הוזמנתי בשישי אחד, במסגרת תכנית לנשים משפיעות שמובילה יוזמת ז'נבה, להשתתף במפגש בין נשים ישראליות לפלסטיניות ולערוך סיור מודרך במזרח ירושלים נעניתי בחיוב.

היינו נשים ממגוון הקשת הפוליטית ותחומי העיסוק, שבאו ללמוד ולעדכן ידע קיים. באנו גם לפגוש נשים פלסטיניות, שרצו גם הן לפגוש אותנו ולשתף תחושות, סיפורים, תובנות מהדרך, אכזבות, תקוות.

אסור לשכוח שרובנו, הרוב שרוצה לחיות בנועם, אנחנו בהרבה מובנים קורבן של הגיאופוליטיקה האזורית. אני שמחה על התזכורת הזו. היא לא נתנה לי תקווה שיכול להיות פה שלום בקרוב. כרגע אנחנו לא בכיוון. אבל הידיעה שיש רצון כן בשני הצדדים לעתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים ואפילו סביר להניח שאנחנו הרוב, חיממה את ליבי.

לי אישית יש רצון וסקרנות אמיתיים להכיר וללמוד, לבוא עם ראש ולב פתוחים, ולפגוש פלסטינים שמעוניינים במפגש עם ישראלים. לראות את המציאות בעיניים, לפני שמלבישים עליה נרטיבים כאלה ואחרים

את אותו בוקר יום שישי התחלנו בהרצאה של עו"ד טליה ששון, מראשות יוזמת ז'נבה, שהעניקה סקירה משפטית על המצב במזרח ירושלים, על ניסיונות העבר להגעה לפתרון מדיני לסוגיית ירושלים, ועל הקושי הכפול של נשים פלסטיניות במזרח ירושלים.

1. פעם אחת כפלסטיניות – הן קיבלו ממדינת ישראל מעמד של תושבות כמו פלסטינים רבים במזרח ירושלים, אך אין אחראיות על רווחתן מבחינת גישה לשירותים או חופש תנועה (אין להן דרכון ישראלי בכדי לטוס וגם לא תמיד דרכון ירדני).
2. פעם שניה, קושי כנשים בתוך חברה פטריארכלית על כל המשמעויות של זה.

דיברנו על 350,000 הפלסטינים אשר מסופחים לישראל ועל כך שהאחריות לרווחתם היא קריטית לרווחת תושבי ישראל כולה. לאנשים בשני הצדדים יש אחריות והזדמנויות הכרוכות זו בזו.

לאחר מכן, יצאנו לסיור שטח. במהלך הסיור בשכונות עיסאוויה, סילוואן, ג'בל אל מוכאבר וארמון הנציב דנו בסוגיות של מעמד ותושבות, לאומיות פלסטינית וישראלית והמקומות הקדושים. הבנו שירושלים מייצגת את ליבת הסכסוך בהרבה מובנים. החשיבות לייצר שיח אנושי שם, היכן שגרים אחד בתוך השני, כפולה.

התבוננו בחומת הבטון שעוברת ומחלקת את האזור. סביר לחשוב שאין לעיריית ירושלים או למדינת ישראל שום אחריות על מה שקורה מעבר לגדר שנבנתה מטעמים ביטחוניים, אבל למדתי שלא בדיוק כך המצב.

למשל, מחנה הפליטים שועפאט נמצא בתוך גבול השיפוט העירוני של עיריית ירושלים מלאחר מלחמת ששת הימים. מי שחי שם הוא תחת ריבונות ישראלית מלאה, אך הם מעבר לגדר, ולכן ההזנחה המוניציפלית בלתי נראית בעינינו.

במהלך הסיור בשכונות עיסאוויה, סילוואן, ג'בל אל מוכאבר וארמון הנציב, הבנו שירושלים מייצגת את ליבת הסכסוך בהרבה מובנים. החשיבות לייצר שיח אנושי שם, היכן שגרים אחד בתוך השני, כפולה

עניינו אותי בעיקר חיי היומיום של כל האנשים שחיים שם מכל צדי הגדר. לאן המשפחות שולחות את הילדים לבית הספר, איפה אישה בהריון הולכת לאולטרסאונד, איפה קונים מצרכים וכו'. שאלות דמוגרפיות הן פוליטיות במהותן, וככאלו הסכסוך במזרח ירושלים מהווה מיקרוקוסמוס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כולו.

בתום הסיור חיכה לנו פאנל של נשים פלסטיניות שבאו לפגוש אותנו, לשמוע ולהשמיע. פגשנו שלוש נשים בכירות מהחברה הפלסטינית מחברון, מעזה וממזרח ירושלים אשר מובילות ארגונים ומעורבות בזירה הציבורית והפוליטית. שלושתן לקחו חלק פעיל בעבר במאבק אלים נגד ישראל ואז פנו לדרכי שלום של שיתופי פעולה בין ישראלים ופלסטינים ובדגש על שיתופי פעולה בין נשים.

בשיח איתן דנו על הקשר בין הסכסוך לזכויות נשים, על החוסר והצורך בייצוג נשי הולם בכל מוקדי קבלת ההחלטות ובחברה האזרחית, על העתיד של ילדנו ונכדנו בשני הצדדים ומה ניתן לעשות בשנים שנותרו לנו בחיים האלה כאן בכדי להשאיר להם מצב פחות עגום.

הסכסוך הישראלי פלסטיני כמעט ואינו בשיח יותר כנושא לדיון. מאסנו בו. הוא הפסיק להיות רלוונטי לחיינו מהרבה בחינות. יש לנו אשליה שעובדת לא רע שיש סטטוס קוו שיכול להישאר ככה לנצח בלי להשתנות, כאילו דמוגרפיה וגיאופוליטיקה הם סטטיים.

המצב סבוך מתמיד. אבל זה לא אומר שאפשר לטמון את הראש בחול ולהפסיק להתעניין מה קורה סביבנו.

עניינו אותי בעיקר חיי היומיום של האנשים שחיים שם מכל צדי הגדר. שאלות דמוגרפיות הן פוליטיות במהותן, וככאלו, הסכסוך במזרח ירושלים מהווה מיקרוקוסמוס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כולו

אני למדתי הרבה מהיום הזה ורוצה בצניעות ובפשטות רק לעודד כל אחד ואחת לעשות סיורים ומפגשים כאלה בתדירות, גם מי שכבר מכיר ויודע. מה המטרה? שהערוץ האנושי בינינו לא יכבה. יש ערך רב בהסתכלות האחד לשנייה בעיניים, בתזכורת שבסופו של דבר כולנו בני אנוש שרוצים לחיות טוב.

משתתפות מפגש הנשים המשפיעות הישראליות פלסטיניות של יוזמת ז'נבה (צילום: באדיבות המצולמות)

דונה רז לוי היא מנהלת מדיניות חוץ בחברת היי-טק. חברה בפורום דבורה, פעילה חברתית ואמא גאה לשלושה.