המצור האכזרי של הצבא האדום על העיר מריופול שבדרום-מזרח אוקראינה נמשך שלושה חודשים, עד שהוכרע בחודש שעבר. זה קרה תוך כדי אבדות כבדות לאוכלוסייה האזרחית שהופגזה, הורעבה, ואזרחיה עברו התעללות אכזרית וטרור יום יומי מצד הכוחות הרוסים, שפתחו במלחמה על המדינה הריבונית שלגבולם.

המצור האכזרי של הצבא האדום על העיר מריופול נמשך 3 חודשים, עד שהוכרע בחודש שעבר, תוך אבדות כבדות לאוכלוסייה האזרחית שהופגזה, הורעבה, ואזרחיה עברו התעללות אכזרית וטרור יום יומי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מריופול היא עיר שרוב הבניינים בה נחרבו עד ליסוד, עיר שאפילו הכלבים לא משוטטים בה יותר ברחובות הריקים, מפחד הצלפים הרוסים.

זאת לא הפעם הראשונה שההיסטוריה המודרנית מזמנת לנו עיר תחת מצור כבד מתמשך ואכזרי. לא יכולתי שלא להיזכר במראות, בקולות, בָּרֵיחוֹת של מצור אחר, במאה הקודמת, בליבה של אירופה, בעיר סרייבו, בירת חבל בוסניה-הרצגובינה. מצור שהתמשך כמעט 4 שנים, וגבה כ-14,000 קורבנות, מחציתם אזרחים. מצור שהשנה מלאו 30 שנה לתחילתו, ב-1992.

מאי 1993, סרייבו

אנחנו, צוות טלוויזיה ישראלי שעובד עבור רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News מצטרפים לטיסת מטען של האו"ם. את הדרכון מחתימים לנו בשדה-התעופה של ספליט בחותמת MAYBE AIRLINES SARAJEVO. חוש הומור של או"מניקים סקנדינבים קרירים.

הדרכון עם חותמת מייבי איירליינס סרייבו (צילום: חנני רפופורט)

זמן הטיסה בין שתי הערים הוא כארבעים דקות בלבד. כמו מתל-אביב לאילת. עשר הדקות האחרונות של הטיסה כשהמטוס מתחיל להנמיך אל עבר המסלול, הן המסוכנות ביותר. השדה פרוש ככף היד לרגלי הארטילריה והצלפים הסרבים הממוקמים סביב העיר מעל לשדה התעופה.

השאלה המרחפת בחלל המטוס היא: ?Are we going to make it – or not

והתשובה היחידה היא – Maybe.

לא יכולתי שלא להיזכר במראות, בקולות, בָּרֵיחוֹת של מצור כבד ואכזרי אחר, בלב אירופה, בסרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, שנמשך כמעט 4 שנים וגבה כ-14,000 קורבנות, מחציתם אזרחים

אנחנו מתבקשים לחבוש את הקסדות ואפודי המגן שאתנו. אני מוריד ראש ומחבק את תיק הבילינגהם, עוצם עיניים ומקווה לטוב.

כמובן שהנחיתה חלקה. הצרפתי, טייס מיומן ומכיר היטב את השדה כאן. הוא מסיע קצרות על המסלול ועוצר ברחבה מוגנת. מוסתרת עד כמה שניתן מעיני הצלפים על הגבעות שממול.

צוות המטוס מזרז אותנו לפרוק מההרקולס מהר על מנת שלא לעכב את המטוס רגע מיותר על הקרקע. אנחנו מזדרזים לרדת במדרגות שנפתחו מתוך ההרקולס והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש ברגע הזה היא איפה הדיילת שמחכה ביציאה מהמטוס ומודה לנוסעים, תודה שטסתם אתנו "MAYBE AIRLINES".

דני, הפיקסר הבוסני המקומי שעובד עם NBC מאז תחילת המצור באפריל שנה קודם, אוסף אותנו. דני הוא המתורגמן, הנהג, המביא והמוציא. דני הוא צינור החמצן שלנו כאן בעיר הנצורה.

דֵּנִי, שנוהג במכונית אאודי שהצמידו לה לוחות פלדה בדלתות נגד כדורים, יוצא לדרך בחריקת צמיגים, בנסיעה מהירה אל הכביש החשוף בדרך למלון. שדרת הצלפים זה הכינוי של הכביש הזה, כביש הגישה לעיר.

Sniper Alley הוא ללא ספק אחד מהרחובות המסוכנים ביותר בעולם בשנים האל.

דֵּנִי, שנוהג באאודי שהצמידו לה לוחות פלדה בדלתות נגד כדורים, יוצא לדרך בחריקת צמיגים, בנסיעה מהירה אל הכביש החשוף בדרך למלון. "שדרת הצלפים" זה הכינוי של הכביש, מהמסוכנים בעולם בשנים אלה

כאן, בנקודה הזאת, דֵּנִי מאט את הרכב המשוריין לשישים שניות בכדי להצביע לנו על הפינה מצד ימין. כאן נורה ונהרג על ידי צלף דיוויד קפלן, מפיק  טלוויזיה כמוני, רק ברשת המתחרה לנו, ABC News. ביום שישי אחד בצהריים, רק כמה חודשים קודם.

כשקפלן נורה ונהרג במקום על ידי צלף סרבי הוא היה בדרכו משדה התעופה אל תוך העיר. אני הייתי באותו הזמן בזגרב. עיר אחרת אבל אותה מלחמה, Different city same shit, רק 400 קילומטר מצפון לסרייבו.

מהדורת החדשות של קול ישראל נפתחה בידיעה על מפיק של רשת טלוויזיה אמריקאית שנורה ונהרג ביוגוסלביה. נעמי, שהייתה טרודה במלאכות יום השישי עם שתי ילדות קטנות שהשארתי בבית בהרצליה, לא שמעה את הידיעה, אבל חבר שעבד ברשת חדשות אחרת וראה את הפרטים מיהר לצלצל ולומר לה שחנני בסדר, הוא בזגרב והמפיק שנהרג היה בסרייבו. אנחת רווחה, זמנית לפחות נשמעה בהרצליה.

קפלן, דרך אגב, שהיה מעשן כבד ועישן 4 חפיסות ביום, תמיד אמר שהוא לא ימות מהסיגריות. אמר וצדק. קפלן היה העיתונאי ה-25 שנהרג עד אותו יום במהלך המלחמה ביוגוסלביה המתפרקת.

אני מודה שיש דריכות, אבל אין פחד! האדרנלין הממכר שנוצר בכל אותם המקומות בהן עברנו בארבע השנים האחרונות מונע גם הפעם מהפחד, לחלחל למחשבות, תוך כדי הנסיעה המטורפת, במהירות גבוהה, בשדרת הצלפים.

פגרי מכוניות בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

קפלן, דרך אגב, שהיה מעשן כבד ועישן 4 חפיסות ביום, תמיד אמר שהוא לא ימות מהסיגריות. אמר וצדק. קפלן היה העיתונאי ה-25 שנהרג עד אותו יום במהלך המלחמה ביוגוסלביה המתפרקת

בקצה השדרה הרחבה כבר רואים את הבניין הצהוב עם הכתובת "Holiday Inn Hotel" ולצידה הלוגו המוכר של הרשת, הפרח הכתום צהוב. בשלט, סימן של פגז שפגע ונגס בבטון החשוף, והשאיר סימני שיניים מסביב. מצב החלונות פחות טוב. אין כמעט זכוכית אחת שלמה, גם לא בחלונות החדרים.

שדרת הצלפים וההולידי אין המלון מימין (צילום: חנני רפופורט)

אנחנו נכנסים, נרשמים, משלמים במזומן מראש ומקבלים את המפתחות, הסבר קצר על סידורי הביטחון, הדרך למקלט, חדר האוכל המוגן, והכי חשוב – כלל הברזל – להתרחק מחלונות!

Welcome to  the Holiday Inn Sarajevo

אנחנו חוברים שוב לדֵּנִי הממתין לנו בלובי. מרטין הכתב מסביר לו מה אנחנו רוצים להספיק לעשות עוד היום כל עוד יש אור בחוץ, על מנת להביא את החומר לשידור בשעת ערב מוקדמת. במערכת חדשות-החוץ שלנו בלונדון ממתינים לערוך כתבה ראשונה אחרי זמן מה – מסרייבו הנצורה.

אנחנו עוברים בנסיעה מהירה בשטחים החשופים לצלפים שעל הגבעות ממזרח לכביש. כבר רואים את הנהר הגדול החוצה את העיר, נהר ה-Miljacka. מצדו השני של הנהר אותם מראות של הרס ועזובה. פגרי מכוניות נסחפים בזרם האיטי במורד הנהר.

הנהר החוצה את העיר (צילום: חנני רפופורט)

אנחנו עוברים בנסיעה מהירה בשטחים החשופים לצלפים שעל הגבעות ממזרח לכביש. כבר רואים את הנהר הגדול, Miljacka, החוצה את העיר. מצדו השני אותם מראות של הרס ועזובה. פגרי מכוניות נסחפים בזרם האיטי במורד הנהר

מעבר לנהר ניצב גם בית הכנסת הגדול, האשכנזי. בית הכנסת סגור. הגבאי, אדון קונפורטי, שמתגורר במשרדי הבניין, מסביר לנו שהוא פותח את המקום למתפללים רק בשבת ובחג. מסוכן מדי לבוא לבניין כל בוקר ובכלל, רוב היהודים שנשארו בעיר הנצורה הם הזקנים והתשושים שההליכה קשה עליהם. מגן דוד על הגג, דגל ישראל בחלון ושאריות של דגל כחול לבן על מוט על קיר הבניין.

בניין בית הכנסת האשכנזי (צילום: חנני רפופורט)

קונפורטי מספר לנו על הסיוע שהוא מקבל מישראל, ומצביע על לוחות הפיברגלס השקופים שהחליפו את הזגוגיות שהתנפצו כבר מזמן. זה מגן עלינו נגד ירי, הוא מסביר. גם ארגון הג'וינט היהודי מארצות-הברית שולח סיוע, סיוע שהקהילה חולקת עם שכניה הבוסנים המוסלמים. קונפורטי יודע שעליו לשמור על שכנות טובה, על מנת שבעת צרה הם יעזרו לו ולקהילה הקטנה שלו, לבודדים שנשארו עדיין בעיר.

הוא מספר לנו על אנשים שיצאו להביא מים או לחם, ביצים או ירקות, ונורו בדם קר מטווח של 200-300 מטרים על ידי צלפים. ציידי אדם הוא קורא להם. והסרבים בהחלט מצדיקים את הכינוי.

(המשך יבוא)

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.