מזל טוב אבאל'ה, ליום הולדתך ה- 95. זה מה שהייתי אמור לומר ביום שישי לאבי, וגם לתת לו חיבוק ונשיקה, ואגב כך לנשום לתוכי את ריחו האהוב והמוכר, עם ניחוח הבושם האופייני, שעד היום, כשאני משתמש בו, משרה עלי אוירה של ביטחון וחוזק.
אבי, אפרים קישון, נולד בכלל בשם פֶרֶנץ הופמן, בבודפסט הונגריה ב- 23 לאוגוסט 1924 – ילד הונגרי עם ניחוח יהודי קל ביותר. הוא לא ידע מילה עברית ומעולם לא היה בבית כנסת. להפך -הוא חש עצמו כפטריוט הונגרי לכל דבר, שהיה שר בהתלהבות, בבית הספר, את השירים על הצבא ההונגרי הבלתי מנוצח, אשר נקרא ככה – כפי שהסביר לי אבי – בגלל שלא ניצח מעודו אף מלחמה.
בגיל 13 הוא נעתר לבקשת הסבא והסבתא לעלות לתורה בבית הכנסת, ולהקריא כמה דברים מן הכתוב, באותיות הונגריות, בטקס שהוא בכלל לא הכיר: בר-מצווה.
הוא מילמל שם פסוקים שלא הבין כלל את משמעותם, אבל משפט אחד נחרט בתת-המודע שלו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" – המשפט הזה יציל אותו בהמשך חייו.
השואה הייתה בלי ספק האירוע המכונן של חייו – רעידת אדמה נוראית, אגרוף פלדה שהוטח בפרצופו, ואמר לו אתה לא הונגרי אתה יהודי עלוב. בגיל 20 הוא נשלח למחנה עבודה בסלובקיה – את פניהם קידם מפקד המחנה בברכה הלבבית: "חזירונים יהודים מטונפים, הגעתם הנה כדי לעבוד עד צאת נשמתכם – אתם תצאו מהמחנה רק בארונות מתים".
את פניהם קידם מפקד המחנה בברכה הלבבית: "חזירונים יהודים מטונפים, הגעתם הנה כדי לעבוד עד צאת נשמתכם – אתם תצאו מהמחנה רק בארונות מתים"
אבל אבי לא הסכים אף פעם להיכנע לגורל ולכן תכנן וביצע בריחה מתוחכמת מהמחנה ביחד עם עוד אסיר. הוא חזר לבודפסט ושרד שם בקושי רב את אקט הסיום של מלחמת העולם השנייה.
עם סיום המלחמה הוא התחתן עם אימי, שהיתה פליטה יהודיה אוסטרית, יפת תואר ולבבית, וביחד הם ניסו לשכוח את זוועות השואה ולנסות ולהתבסס בהונגריה הקומוניסטית. שם אבי החל את הקריירה שלו כהומוריסטן בעיתון הסאטירי הנודע: לודאש מאטי.
את שמו הוא שינה מהופמן לשם הונגרי שורשי – הונט. אבל עד מהרה חבריו החלו לכנות אותו הונט הקטן – דהיינו קיש-הונט, בהונגרית. הוא לקח את הכינוי הזה כשם רישמי – מה שהתחיל את המסע לעבר היעד הסופי – קישון.
אחרי 4 שנות קומוניזם – אבי ואימי הבינו שזה מודל לא כל כך מוצלח. שהקומוניזם הוא תאוריה מאוד יפה – אבל הבעייה שלה היא – שניתן להגשים אותה. אחרי שעבר כבר 2 ניסויים אכזריים בבני אדם: נאציזם וקומוניזם, חמוש בניסיון חיים יוצא דופן זה, הוא החליט לברוח לארץ ישראל. אימי ואבי ברחו לוינה ובקשו מסוכנות הבריחה היהודית להביא אותם ארצה.
את שמו הוא שינה מהופמן לשם הונגרי שורשי – הונט. אבל עד מהרה חבריו החלו לכנות אותו הונט הקטן – דהיינו קיש-הונט, בהונגרית
הסוכנים בקשו מהם להוכיח את יהדותם – המסמכים שבידם לא הספיקו כי "ניתן לזייף אותם". באבי חשדו במיוחד כי היה לו מראה לא-יהודי מובהק – בלונדיני, עם עיניים כחולות ואף קטן, לכן חקרו אותם בנפרד ובקשו מהם לומר מילה או משפט אחד בעברית. אבל אבי לא ידע אפילו מילה אחת.
אם מישהו היה אומר לו ברגע זה שהוא יהיה בעתיד הסופר העיברי הנפוץ ביותר בעולם (אחרי התנ"ך) הוא היה חושב שהאיש משוגע (דרך אגב הוא אוחז בתואר הזה עד היום, ארבע עשרה וחצי שנים אחרי מותו).
כדי להוכיח את יהדותו הוא נאלץ להוריד את מכנסיו כדי להראות הוכחות חתוכות..אהה..חותכות. אבל גם זה לא הספיק כי החוקרים טענו – ש"גם את זה אפשר לזייף".
ברגע דרמטי זה, צף ועלה ממעמקי זכרונו, המשפט מהבר-מצווה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט…", וכך הכירו ביהדותו ושלחו אותו לישראל על סיפון האוניה גלילה – במאי 1949.
כבר בנמל חיפה הוא למד המון על מדינת ישראל הצעירה והמתפתחת, כשהספינה המתינה במשך שעות רבות, מתנדנדת בנמל, ומחכה לשלטונות שיפתחו עבורם את שערי הארץ. אבל הפקיד הג'ינג'י שצריך היה לקלוט את העולים, נעלם.
לבסוף הגיע אחד, שאבי תאר אותו כך: הגיע פקיד קשיש לעייפה, שכולו חאקי, יידיש וותק, התיישב על ארגז תפוזים ורשם את השמות שלנו – אני אמרתי לו את האמת: פֶרֶנץ קישהונט, אבל הוא החליט שעדיף: אפרים קישון – כי ככה זה פה בישראל.
אבי עמד שם המום ואמר: ברגע זה הבנתי שאני והמדינה החדשה הזאת – הולכים כנראה לכתוב הרבה מאוד הומורוסקות ביחד. ואחרי התחלה כזאת קשה להפסיק. את כל החוויות הראשוניות בארץ אבי אצר בתוכו בדייקנות מופלאה, והשתמש בהם בהמשך ביצירותיו. דבר שגרם לו, די מהר, לקרוא למדינת ישראל "פרטאצ'יה" – מדינת הבלאגן האין סופי.
מהנמל אבי ואימי נשלחו למעברת שער עלייה שם קיבלו צריף קטן ביחד עם משפחה ממרוקו ותשעת ילדיהם העירניים. במעברה אבי למד להכיר את בני עדות המזרח – הוא שם לב מיד, שאמנם יש להם את המסורת, המנהגים, המוזיקה והמאכלים שלהם – אבל הם יהודים ציונים נפלאים האוהבים את המדינה בכל נפשם ומאודם. הוא לא הבין למה הממסד הוותיק מתעמר בהם וקולט אותם בגסות וזלזול.
מהמעברה עבר לקיבוץ כפר החורש, שהיה קיבוץ של יוצאי הונגריה – הוא ניסה כבר בימים הראשונים ללמוד לדבר בעיברית – בדיוק כמו המקומיים: הדר אוהל (חדר אוכל), הוההות הותהות (הוכחות חותכות) וכדומה. הוא לא ידע שהכל נאמר במבטא הונגרי כבד – וכך דבק בו המבטא הזה עד סוף ימיו.
בקיבוץ הוא עשה צעד נועז וקיצוני – הוא התחיל ללמוד עברית. בתור התחלה צנועה הוא החליט ללמוד את כל המילון בעל-פה מא' ועד ת' – וכך הוא אכן עשה. הוא התנדב להיות מנקה בתי-השימוש הקבוע של הקיבוץ, כדי שיהיה לו זמן פנוי לשינון השפה העיברית.
מצער אותי מאוד שעד היום, בקיבוץ כפר החורש לא תלוי אפילו שלט זיכרון קטן, האומר: "את האסלה הזאת ניקה אפרים קישון במו ידיו…"
מצער אותי מאוד שעד היום, בקיבוץ כפר החורש לא תלוי אפילו שלט זיכרון קטן, האומר: "את האסלה הזאת ניקה אפרים קישון במו ידיו…"
הוא עוזב את הקיבוץ ומגיע לתל-אביב – ופה הכישרון היצירתי שלו פשוט מתפוצץ. המהירות והשלמות שבה הוא למד עיברית הן בעצם שיא עולמי.
בכל תולדות האנושות לא דווח על אדם שלמד בגיל כה מבוגר שפה זרה לגמרי, ותוך שנתיים וחצי כבר כותב בה הומורסקות בהצלחה אדירה, תוך שלוש וחצי שנים מעלה על בימת התאטרון הלאומי "הבימה" את המחזה שלו "שמו הולך לפניו", שקוצר הצלחה ותהילה חסרת תקדים, ועוד קצת בהמשך מתחיל לכתוב בעיתון מעריב את הטור האייקוני שלו "חד-גדיא", הנמשך 30 שנה והופך לטור הנקרא ביותר בעיתונות העיברית.
בהמשך הוא עשה עוד כמה דברים קטנים, כמו למשל סרטו הראשון סאלח שבתי שאותו עשה בגיל 39, ללא שום ניסיון קולנועי קודם, ובכל זאת הפך להיות לסרט הישראלי הראשון המועמד לאוסקר, והיחיד שזכה ל 2 פרסי גלובוס הזהב ועוד פרסים רבים.
אבל בעיקר הפך לאייקון – סרט הומוריסטי ביקורתי חברתי נוקב, שגרם לאנשים רבים לעלות אליו לרגל, משפחות שלמות שראו אותו כמה פעמים – כי הוא היטיב לזעוק מלבם את הטענה ההגיונית הפשוטה והברורה כנגד הממסד: "למה אני צריך לשכוח את המסורת והמנהגים שלי – הם טובים בדיוק כמו שלכם".
גם סרטיו הבאים: ארבינקא, תעלת בלאומילך והשוטר אזולאי היו להצלחה גדולה עתירת פרסים בינ"ל חשובים. הוא גם היה מחזאי ובימאי תאטרון בולט בישראל עם 14 המחזות שכתב, ביניהם גם: הכתובה, הו הו יוליה, סאלח שבתי, שהפכו גם הם להצלחה עולמית.
ספר ההומורסקות שלו: ספר משפחתי – הוא עד היום הספר העברי הנפוץ ביותר בעולם (אחרי התנ"ך).
את פרס ישראל הוא קיבל בגיל 78 – שנתיים לפני מותו. הוא רצה פרס לספרות – אבל קיבל פרס על מפעל חיים.
אני בטוח שהוא מצטער מאוד שהוא לא חיי עדיין איתנו – כי מדינת ישראל היא גן עדן לסטיריקנים והומוריסטנים.
ד"ר רפי קישון הוא בעל כמה תארים: ווטרינר, מרצה ואיש תקשורת ומדיה. אבל התואר הראשון שלו הוא: הבן הבכור של אפרים קישון - גדול ההומוריסטים ואנשי הקולנוע בישראל. לד"ר רפי קישון יש הופעה הומוריסטית ייחודית, מצחיקה ומצליחה, בשם: ״אפרים קישון - ההומור, הבידור והסרטים״ בתאטרון הקאמרי בתל אביב, וברחבי הארץ, כולל חוגי-בית ואירועי תרבות רבים. מופע הומור נוסף שלו עוסק באביו אפרים קישון ובפוליטיקה הישראלית: "פוליטיקה זה דבר מצחיק".רפי מרצה גם על ההומור היהודי , על אהבה מהסרטים , על ההומור שמאחורי הפוליטיקה , וגם על חיות וחיוכים , עולם החיות המופלא, האבולוצייה של האדם הקוף ועוד. לרפי דף פייסבוק פעיל שבו הוא מפרסם יום יום את הגיגיו בכל התחומים. אם אתם רוצים להזמין את המופע שלו - התקשרו או כתבו לו ישירות: 054-7475599, rafi@kishon.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם