למה אנחנו מתווכחים? כדי לשכנע ולנצח בויכוח, או לכפות את דעתנו על אחרים. אבל בעולם מתוקן נתווכח למען מטרה אחרת

חלק גדול מהבעיות בעולם נובעות מהדרך שבה אנשים מתווכחים. בגלל הרצון העז לנצח בוויכוחים, אצל רבים סגנון הדיבור הופך בשלב מסוים לפחות ופחות מנומס ומרוסן (אם בכלל היה כזה בתחילת הויכוח).

זה לא משנה אם הויכוח הוא על רקע אישי, פוליטי, עיסקי, כספי או אפילו על סוגיה סתמית שאין לה שום חשיבות עניינית. ברבים מהווכוחים בשלב מסוים מתחילים לדבר באופן תקיף. וזה מעורר תגובה תקיפה נגדית, אשר עלולה להוביל להתפרצות של צעקות וגידופים, שהופכים להדדיים ולעיתים מלווים בקללות, איומים ואפילו מכות. ככה אף אחד לא ממש מקשיב לשני, אין שיקול דעת ממשי ואף אחד לא מקבל מה שרצה מלכתחילה.

ברור שלאדם המחפש שקט ורוגע בחיים עדיף להימנע מלהיכנס לויכוח. כשיש מצב שבו החלפת דעות וטענות היא בלתי נמנעת, עדיף להמנע מהרמת קול ומדברי נאצה. צריך לזכור שהמטרה היא לנסות לשכנע את השני להסכים עם העמדה או הבקשה שלנו. אם הנושא שולי, עדיף פשוט להפסיק להתווכח עם הבן-אדם.

הבה ניקח דוגמא דמיונית. אנחנו גרים בבניין דירות בקומה השלישית. יש לי אופניים שאני משאיר בכניסה על יד גרם המדרגות, כנהוג בהרבה בנייני דירות.

במשך היום אני יוצא ונכנס עם האופניים מספר פעמים. אני נוהג לעשות כך במשך כמה שנים, כי יותר נוח להשאיר את האופניים למטה כשאין מעלית בבנין. עד עכשיו אף אחד לא התלונן. מקום הנעילה הוא לפחות 4 מטר מהדלת הקרובה ביותר ולא ממש מולה.

אבל יום אחד השכן שגר בקומת קרקע בקרבת המדרגות תופס אותי כשאני נועל את האופניים למעקה המדרגות. בקול רם הוא שואל: "מה אתה עושה אדוני?"

אני מסתובב לעברו ואומר: "שלום מר ווטֶוֶור-היז-ניים-איז. למה אתה מתכוון?"

"אתה משאיר את האופניים שלך כל הזמן מול הדלת שלי."

"זה לא ממש מול הדלת שלך," אני עונה.

"שקרן וחצוף!" הוא מתרעם. "מה אתה חושב – כל הבניין שייך לך? תזיז את האופניים מכאן ומיד. אני לא מוכן שזה יעמוד מול הדלת שלי."

לא משנה אם הוא שכן חדש ולא נחמד כזה, או שכן ותיק, שמזמן חושב שזאת חוצפה מצידי להעמיד את האופניים בכניסת הבניין. ברור שפתאום יש לי בעיה.

אם היה לי מקום פרקטי אחר להשאיר את האופניים, הייתי מיד עונה בחיוב לדרישה שלו, אפילו אם הביע אותה באופן בוטה ולא מנומס. בשביל מה אני צריך צרות? אבל לסחוב את האופניים כמה פעמים כל יום שלוש קומות לדירה שלי ידרוש מאמץ מאוד מפרך.

יש לי כמה ברירות. אני יכול להגיד לו: "בסדר אדוני!" רק שיהיה שקט, ולהרים את האופניים על הכתף יחד עם תיק ועוד חפצים, ולפעמים גם קניות מהשוק או הסופר ומעכשיו ואליך, כל פעם וכל יום לעשות את המאמץ – גם בסוף היום – כאשר אהיה תשוש. וככה לפחות נגמור עם הצעקות של הבן אדם הלא נחמד הזה. לכאורה לא רעיון טוב!

או אוכל לבחור לא להתווכח איתו בכלל. לא להגיד כלום, להתעלם ממנו. מקסימום להגיד לו משהו כמו: "תהיה בריא חביבי," ולהמשיך לנעול את האופניים באותו מקום. אם לא נעים לו, שיצעק! מה איכפת לי.

אבל מה הסיכוי שהבעיה תחלוף סתם ככה בגלל שלא התייחסתי אליו? אפשר להניח שהסיכוי שהבעיה תחלוף סתם ככה הוא שואף לאפס. קרוב לוודאי שהשכן ימשיך בצעקות שלו. לעיתים יהיו מריבות איתו ואולי גם עם אשתו, שעלולות לערב גם את משפחתי.

אולי אפילו יחבל באופניים. אולי תיגרה, מעורבות המשטרה, בתי משפט, קנסות ואפילו מעצר ואשפוזים. אופציה גרועה ביותר. אז אם להתעלם ממנו זאת לא הדרך החכמה ביותר, מה נעשה?

אפשר להגיד לו בתקיפות: "אני לא אזיז את האופניים שלי. תשכח מזה!" ולהסתכל אליו עם מבט רצחני ולהזהיר אותו: "תזהר ממני!". שיבין שאני לא אדם שכדאי להתעסק איתו. אולי זה ירתיע אותו, אבל ספק אם כן. במיוחד אם אני בכלל לא נראה כטיפוס מסוכן.

כמעט וודאי שהצעוקות ימשכו, ונמצא שהבלמים של האופניים פתאום לא מגיבים או שאין אוויר בצמיגים או גרוע מזה. וכל פעם שאכנס לבנין הוא עלול לפתוח את דלתו עם שאגות ואיומים. זאת אופציה שתתאים לי רק אם אני טיפוס שאוהב מריבות, קטטות, משפטים. יש אנשים כאלה אבל בהחלט לא אני.

אז מה נשאר לי לעשות? הרי בסך הכול מה שאני רוצה זה פשוט להשאיר את האופניים בחדר המדרגות כמו שעשיתי תמיד, ובלי להסתבך עם השכן הזה ועם אישתו. אולי יש לו גם בנים שיצטרפו למריבה.

המסקנה השפויה היחידה היא כן להתייחס לשכן הזה, בנימוס ובאופן ענייני. להקשיב לטענות שלו בשיקול דעת, גם אם הוא צועק ומאיים. לתת לו לדבר, שיגיד בדיוק מה מעיק לו ולמה.

ואז בשקט לענות בצורה עניינית. להגיד משהו כמו: "אני באמת לא רוצה שתהיה לך בעיה בגללי, אבל אין לי עוד מקום להשאיר את האופניים." סביר להניח שבשלב זה השכן ימשיך להתעקש. אולי שוב יתפרץ בצעקות. "אני בקשתי ממך מיליון פעם להזיז את הגרוטאה הזאת מפה!"

"אבל לאן אזיז אותם מר ווטֶוֶור-היז-ניים-איז?" (אגב, ציון שמו לעיתים עוזר להביא את הדיון לרמה פחות רועשת ועוינת)

מן הסתם תגובתו אמורה להיות: "תשאיר את האופניים בבית שלך!"

"אבל זה שלוש קומות."

"אז מה?" אם הוא יוסיף כמה התבטאויות על חוסר התחשבות או העצלנות שלי, או עוד התבטאויות אישיות כאלה, עדיף שאמנע מלהיגרר לוויכוח צדדי לגבי האופי שלי, או כל טענה אחרת שלו. לא לסטות מהנושא העיקרי שהוא מיקום האופניים.

אפשר להגיב במשהו כמו: "זה כבר שנים שאני משאיר את האופניים בחדר מדרגות וזה לא הפריע לאף אחד."

הוא צועק: "אבל זה מפריע לי!"

אדם עקשן ומעצבן ובא לנו להגיד לו שילך לעזאזל, אבל תגובות אינסטינקטיביות עלולות להיות מלכוד למבוי סתום ולהגביר את ההתעקשות שלו. לכן כדאי להיזהר לא לאבד את העשתונות ולשמור על קור רוח.

לא להיסחף לכיוון שימנע כל סיכוי לסיים את הפרשה לפי רצוני. פשוט לנשום עמוק ואז להמשיך: "מר ווטֶוֶור-היז-ניים-איז, הדבר האחרון שאני רוצה זה להפריע לך. אבל בכל בנין דירות זה נהוג ומקובל להעמיד אופניים ב…"

אבל מר ווטֶוֶור-היז-ניים-איז עלול לקטוע אותי ולחזור על מה שאמר קודם: "אתה סתם עצלן וחצוף!". כנראה אין לו משהו אחר לומר כרגע. הרי דיברתי בנימוס ובהגיון ולא אמרתי דברים מופרכים.

אבל הוא לא מוכן לוותר, ואני ממשיך לשלוט על הכעס שלי למרות שזה לא קל. אני אומר: "אם היתה לי אפשרות אחרת הייתי שם את האופניים במקום אחר. ובעצם הם לא עומדים ממש מול הדלת שלך, וגם לא ממש קרוב."

אבל זה לא משכנע אותו. הוא עקשן ולא יוותר כל כך מהר. במקרה כזה, מה שאמור לפצח קצת את עקשנותו הוא מחווה או פשרה מצידי. כמו להציע שאזיז את האופניים קצת אחרי המדרגות, שלא יבלטו מול עיניו כאשר הוא פותח את דלת ביתו.

וגם נהיה מוכנים לכסות את האופניים עם כיסוי הולם. יתכן שגישה כזאת תמתן במקצת את עמדתו. אם לאו, אציע שבמשך היום אנעל את האופניים מחוץ לבניין ברחוב ורק בלילה אנעל אותם על יד גרם המדרגות, ורחוק ככל האפשר מהדלת שלו.

אולי הצעה זו, במיוחד אם נאמרה בשקט ובנימוס, תגמיש את עמדתו, ואחרי הרהור קצר, הוא יהנהן ויגיד ללא התלהבות שככה אולי יהיה בסדר.

ואחר-כך אולי הוא יגיד לאשתו: "אני לא ידעתי שהבחור מלמעלה הוא כל כך נחמד." יתכן אפילו שאשתו תכין לי עוגת שוקולד. העיקר, שנוכל להשאיר את האופניים שלנו בחדר המדרגות (לפחות בלילה) וגם נשאר ביחסים הולמים עם השכן.

וככה הדרך הטובה לנהל כמעט כל וויכוח או מחלוקת. יש כמה הנחיות:

א' – בלי צעקות או גידופים.

ב' – בלי ציניות, לעג או התבטאויות אישיות.

ג' – לתת ליריב להגיד את דבריו בלי להפריע לו. אולי נצטרך קצת סבלנות כדי לשמוע אותו, במיוחד אם יחזור על עצמו שוב ושוב. הרי כאשר ניתן לו לדבר זה יאפשר לו לשחרר קצת קיטור.

כך גם נוכל להבין היטב את עמדתו. יתכן גם שהוא יגיד דברים שנוכל להשתמש בהם כדי לשכנע אותו. וכאשר נסביר את הצד שלנו אם יכנס לדברינו, נוכל להגיד לו: "תן לי לדבר! אני נתתי לך לדבר בלי להפריע לך."

ד' – לא להטיף מוסר. זה דבר מאוד מעצבן.

ה' – להסתמך רק על עובדות והיגיון. לא להגזים ולא לשקר. לא לתת לו שום אפשרות לפסול את אמירותנו על בסיס של עיוות אמת או חוסר היגיון. גם לא להאריך את הנימוקים שלנו. לקצר כמה שאפשר.

להימנע מסיפורים על העבר שלנו או משפחתנו כדוגמאות וגם להימנע ממשלים ארוכים, אלא אם הם ממש לעניין ומתאימים לרוחו של היריב שלנו. למשל לאדם שאוהד כדורגל, אפשר להשתמש בדוגמא מעולם הספורט. גם לאדם ירא שמיים אפשר להשתמש במדרש או משל מהכתובים. אבל רק במקרים בודדים.

ו' – לא לתת לוויכוח לסטות לכיוונים צדדיים.

אגב, לפעמים מתברר שבעצם אין מחלוקת בינינו, ואנחנו סתם מתווכחים על כלום. מצבים כאלה קורים כאשר הרגשות סוערים ואנשים לא ממש מקשיבים אחד לשני. צריך לזכור גם, שאם היריב שלנו מתפרץ בצעקות, אנחנו לא צריכים לצעוק בחזרה.

הרי כאשר אנחנו לא צועקים בחזרה, מה שאמור לקרות זה שגם הוא יוריד את הטון – אם לא מיד אז כעבור זמן קצר. ואם הוא בכל זאת ממשיך לצרוח, ואם מדובר במשהו לא ממש חשוב, אולי אז פשוט חבל על הזמן והעצבים שלנו ועדיף להפסיק להתווכח, לעזוב את העניין וללכת.

קורה לעיתים שהאדם השני לא מפסיק לדבר וחוזר על דבריו שוב ושוב. כך הוא לא נותן לנו להביע מילה ומונע מאיתנו להסביר את עמדתנו. כאשר זה קורה בשלב מסוים נצטרך לקטוע אותו.

סביר להניח שנצטרך לנסות לקטוע אותו כמה פעמים עד שישתוק לרגע. ואז להגיד לו משהו כמו: "הבנתי היטב מה שאתה אומר. הסברת לי יפה מאוד כמה פעמים. הבנתי אותך. באמת הבנתי. והקשבתי לך בשקט. אז בבקשה תן לי לענות לך, אחרת לא נפתור את הבעיה שלנו." ואז להסביר לו את הצד שלנו בקיצור כמה שאפשר ובנימוס.

להתייחס לנימוקים שלו בלי לגרור וויכוחים צדדיים. יתכן שלא נצליח לשכנע אותו. אבל לפחות שלא יהיה נתק מוחלט ביננו. ושלא יהיה מצב של פיצוץ עם קללות או חס וחלילה מכות.

אולי תופתע להבחין שאתה בכלל לא צודק. אולי למען ההגינות אתה פתאום תבחין שהטענות שלו מוצדקות, ולמען הסדר הטוב עליך לוותר. זה לא כל כך נורא פתאום לגלות שטעית או שאתה צריך לוותר על משהו, ולהגיד "אני מצטער."

זה יותר טוב מאשר להישאר ברוגז ומתוסכל או עם שנאה בלב. ובכלל, אם מלכתחילה אנחנו יודעים שלא היינו בסדר במשהו – אז חבל על הוויכוח והיה עדיף פשוט להדות שטעינו.

בעצם בעולם מתוקן נתווכח רק למען להגיע לאמת כאשר יש חילוקי דעות, או למצוא פתרון צודק ומוסרי לגבי כל דרישה של זכות או רכוש. זה דורש הוגנות ובוגרות שיש רק למעוט מהאנושות.

כעם שעוסק כ-3,500 שנה בענייני מוסר, הגיע הזמן שנתחיל להבין את זה. בינתיים בין העמים אנחנו די מאחור בכל מה שקשור לתרבות הדיבור והווכוח. אפשר לתקן! רק צריך רצון!

נולד בדרום אפריקה ב-1937. עלה ארצה בשנת 1957. היה בעל עסק להוצאה לאור של כתבי עת באנגלית. כעת פנסיונר. הקים קבוצה בשם "אנשים שאכפת לנו מהארץ", במטרה לקדם את טוהר המידות בקרב החברה ולנבחרי העם