חורבן הבית או חורבן הדמוקרטיה?

ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021 (צילום: Lev Radin/Pacific Press)
Lev Radin/Pacific Press
ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021

ראש הממשלה נפתלי בנט נוהג להזכיר לנו שבית המקדש השני חרב ועם ישראל יצא לגלות בשל מחלוקות פנימיות. לטענתו, אנחנו עכשיו במבחן. אם נדע להתגבר על המחלוקות, נאריך את ימינו כאן. אם לא, הדבר המופלא שיצרנו כאן ירד לטמיון. אלו דברים קשים. מה ירד לטמיון? נצא לגלות? המדינה תחרב? לא על כך מדובר. אז על מה כן?

בנט נוהג להזכיר שבית המקדש השני חרב ועם ישראל יצא לגלות בשל מחלוקות פנימיות. לטענתו, אם לא נדע להתגבר עליהן, הדבר המופלא שיצרנו כאן ירד לטמיון. מה ירד לטמיון? נצא לגלות? המדינה תחרב?

השוואה טובה יותר היא דווקא למה שקורה מעבר לים. בייחוד בארצות הברית. כל מי שייסע היום לבקר בארצות הברית ירגיש שהחיים שם הפכו לבלתי נסבלים. לא בגלל הקורונה ולא בגלל המצב הכלכלי או המתיחות סביב אוקראינה או הגבול עם מקסיקו. אפילו לא בשל הירי הבלתי פוסק בילדים, בצוות רפואי, בעוברי אורח ובמתפללים בבתי תפילה שונים.

החיים בארצות הברית הפכו לבלתי נסבלים כי המחלוקות הפוליטיות פוגעות בשיח החברתי, פוגעות בהתנהלות היומיומית של אנשים, משפיעות על הבחירות שלהם איפה לגור, במה לעבוד, עם מי להתחתן, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים, באיזה ענף ספורט לצפות, איפה לקנות את הקפה או לעשות קניות, מה ללבוש ואיזו מכונית לקנות.

ההחלטות היומיומיות של אנשים נעשו טעונות פוליטית. כאשר אדם נכנס למקדונלדס ומזמין קפה, זו אמירה פוליטית. כאשר אדם מחליט לקנות רכב היברידי, זו אמירה פוליטית. כאשר אדם מחליט לעטות מסיכה בחנות, זו צעקה פוליטית.

אבל הקושי גדול עוד יותר. אנשים נמנעים משיחה. כי על מה כבר ניתן לדבר עם מי שאינו בצד שלך במפה הפוליטית? על הפלות? ברור שלא. על נשק? חס וחלילה. המלחמה באוקראינה? אסון. אז מזג האוויר? מוקש אמיתי.

אז ספורט, זה תמיד הולך. ובכן, מה דעתכם על חזרתו של קולין קאפרניק, קווטרבק עבר של סן פרנסיסקו, לשחק? כזכור, קאפרניק כרע ברך בהשמעת ההמנון ויצר את אחד הדיונים הסוערים על זכות השחקנים לחופש ביטוי. הוא גם נפלט מהענף ולא מצא קבוצה לשחק בה. אז אולי גם ספורט לא.

ההחלטות היומיומיות של אנשים נעשו טעונות פוליטית. כשאדם נכנס למקדונלדס ומזמין קפה, זו אמירה פוליטית. כשמחליט לקנות רכב היברידי, זו אמירה פוליטית. כשמחליט לעטות מסכה בחנות זו צעקה פוליטית

לא בכדי ניתן למצוא היום באינטרנט המלצות לנושאים לשיחה בארוחת החג האמריקאית, במפגשים חברתיים. ואלו שכותבים את הרשימה עושים עבודת קודש. קשה למצוא נושא שניתן לדבר עליו מבלי שזה יוביל לפחות את אחד הצדדים לעזוב בכעס או בעצב, או אולי לשלוף אקדח.

לשם אנחנו הולכים. הציבור בישראל רואה בדאגה עלייה בקיטוב הפוליטי בישראל. לא מדובר על קיטוב בין חברי הכנסת (נושא כאוב כשלעצמו), אלא בין האחד לשנייה.

ואכן, סקרים של המכון לחירות ואחריות מראים שבתקופה האחרונה ישנה עליה בקיטוב החברתי בישראל. ימנים מעדיפים שקרוב משפחה שלהם לא יתחתן עם שמאלני (מילה שכשלעצמה הפכה לאחרונה למילת גנאי בקרב מצביעי ימין). והשמאלנים מביעים עמדה דומה כלפי ימנים.

אחוז לא מבוטל מאלו שמגדירים עצמם כימנים או שמאלנים לא רוצים לעבוד עם או לגור ליד אלו שנמצאים בצד השני של המתרס הפוליטי. ימנים ושמאלנים מביעים רגש של דחיה כלפי האחר הפוליטי ואהדה כלפי אלו שחושבים כמוהם. וכאשר שואלים את כלל הישראלים כיצד הם רואים את המתח בין ימין לשמאל, כמעט מחציתם מציינים רגש של פחד.

הפחד מוצדק. דמוקרטיה יכולה להיות ביטוי של סכום הרציות של הציבור. בהצבעה, במשאל עם, או בכל דרך אחרת, בוחנים מה הציבור רוצה ואת זה עושים. לכאורה, החלטת רוב, רצון העם, דמוקרטיה. אבל דמוקרטיה כזו לא יכולה להתקיים.

אחוז לא מבוטל מאלו שמגדירים עצמם כימנים או שמאלנים לא רוצים לעבוד עם או לגור ליד הנמצאים בצד השני של המתרס הפוליטי. ימנים ושמאלנים מביעים רגש דחיה כלפי האחר הפוליטי ואהדה כלפי החושבים כמוהם

דמוקרטיה דורשת לגיטימציה, וזו ניתנת להשגה רק במעורבות ושיח פוליטי שמכיר בעמדותיו של האחר. לא חייב להסכים אתן, אבל צריך לקבל את הלגיטימיות של עמדותיו, ולהאמין שדרך שיח ניתן לשנות, לשכנע, או להגיע לפשרה.

אבל כאשר כל צד רואה את הצד האחר כאויב, כסכנה למדינה, כלא שייך, כלא חכם, כלא בר שיח, האם ניתן לקיים דיון? ראייה כזו עלולה להכשיר שימוש בכח כדי למנוע מהצד השני לקדם את עמדותיו. הרי אם הוא מסוכן עלי לעצור אותו.

לא צריך ללכת רחוק כדי לדמיין מה יכול לקרות כאן. לפני שנה וחצי המון זועם ניסה למנוע החלפת שלטון בארצות הברית. אין ספק שההמון היה משוכנע שהוא עושה זאת מתוך מחויבות אמיתית למדינה. ההמון, כמו אלו שניסו להגן על הקונגרס, אוהבים את מדינתם ורוצים בטובתה.

למזלה של החברה האמריקאית, האירוע נגמר באופן יחסית קל. אם כי לא בטוח שאנחנו כבר בסיומו. ארצות הברית, כזכור, ידעה בעבר התמודדות עם קיטוב מוקצן לפני כ-150 שנה. זה עלה לה אז בכמעט מיליון הרוגים וכתם כבד על החברה האמריקאית.

גם כאן, אצלנו, חווינו תוצאה נוראה של קיטוב, כאשר ראש הממשלה נרצח בידי מישהו שחשב שבכך הוא מציל את המדינה. הקיטוב המקצין בין ימין לשמאל פוגע בבסיס הלגיטימציה של שיטת המשטר ועלול להוביל שוב לאלימות. זו יכולה להופיע סביב החלטות ממשלה, הצבעות בכנסת, פסיקות של בית המשפט, או תוצאות בחירות. אבל זו גם יכולה גם להתרחש סביב שיח תמים (יותר או פחות) בין אנשים.

כשכל צד רואה את האחר כאויב, כסכנה למדינה, כלא שייך, לא חכם, לא בר שיח, האם ניתן לקיים דיון? ראייה כזו עלולה להכשיר שימוש בכח כדי למנוע מהצד השני לקדם את עמדותיו. הרי אם הוא מסוכן עלי לעצור אותו

החשש הזה יוביל להימנעות מלדבר על נושאים שנויים במחלוקת במפגש אקראי בחנות, בחוף הים, בקולנוע, או באסיפת הורים בבית הספר, כי מי יודע איך הצד השני יגיב? זה יהיה הרסני לדמוקרטיה הישראלית. אמנם גלות לא תהיה כאן, אבל גם דמוקרטיה מהותית, הנשענת על שיח ותחרות בין רעיונות, לא תהיה לנו. ואת זה, אסור לנו לקבל. זה יהיה חורבן הבית.

ד"ר אמנון כוורי הוא ראש המכון לחירות ואחריות ומרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
אין מדינה שרואים בה חדשות ומדברים על פוליטיקה כמו ישראל. אין מדינה שמדברים בה על פוליטיקה רבע מבישראל. אם זה הנסיון שלך של החיים בארהב, זה עלייך, לא עליהם. הבאת איתך מישרארל את הרגלי הר... המשך קריאה

אין מדינה שרואים בה חדשות ומדברים על פוליטיקה כמו ישראל. אין מדינה שמדברים בה על פוליטיקה רבע מבישראל. אם זה הנסיון שלך של החיים בארהב, זה עלייך, לא עליהם. הבאת איתך מישרארל את הרגלי הריב הפוליטי המטורלל הבלתי נפסק. חייתי בארהב 25 שנה, ויש לי שם המון חברים. המציאות ה’יומיומית’ שאתה מתאר היא בראש שלך. אנשים מדברים על ספורט ועל הבורסה, על אומנות, ועל הליכות בטבע. פוליטיקה לא בעשירייה הראשונה

ההמון הזועם שעלה על הקפיטול – שיא הזעם – לא היה פרומיל מאוכלוסיית ארהב. בשיא המחאה ב 2011, בערב אחד יצאו לככר המדינה ומוקדים אחרים 10% מתושבי המדינה. בערבי הגשרים/בלפור היו יותר מפרומיל כל מוצאי שבת. כשמקמטים את העובדות ובונים עליהן תאוריות – זאת דמגוגיה

עוד 879 מילים ו-2 תגובות
סגירה