לשמאל דרושות נקודות ציון חדשות

צילום מסך מתוך הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל"
צילום מסך מתוך הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל"

במהלך העשור האחרון, בו שלטו בנימין נתניהו והגוש החרד"לי-פופוליסטי במדינה ביד רמה, נסקו השנאה והקיטוב. למרות שזה קרה במשמרתו של נתניהו ובעידודו המלא, אי אפשר להאשים רק אותו ואת תומכיו במצב שנקלענו אליו. נתניהו ליבה את אש השנאה לקול תשואות מעריציו, אך לא הוא יצק את היסודות שלה. זה לא פוטר אותו מאחריות, אך גם הצד השני צריך לקחת אחריות על מעשי ומחדלי אבותיו וסביו, שבתקופתם נזרעו זרעי הפורענות.

נתניהו ליבה את אש השנאה לקול תשואות מעריציו, אך לא הוא יצק את היסודות שלה. זה לא פוטר אותו מאחריות, אך גם הצד השני צריך לקחת אחריות על מעשי ומחדלי אבותיו וסביו, שבתקופתם נזרעו זרעי הפורענות

ברשומה שפרסמתי לפני כשבוע כתבתי על הצורך של הימין לחשב מסלול מחדש, אם אינו חפץ להוביל את המדינה הזאת לאבדון.

אך לא רק הימין אשם בעובדה שהחברה הישראלית היהודית מתפרקת לשבטים עוינים ומנוכרים זה לזה, עד למצב בו כל עתיד המפעל הציוני בסכנה.

אם מישהו עוד היה צריך תזכורת לכך, הדברים שפורסמו אחרי פטירתו של א.ב. יהושוע סיפקו אותה, ובגדול. לכאורה אין שום קשר בין א.ב. יהושוע למושג אאוטסיידר. הוא הרי היה אייקון תרבותי במשך יותר מחמישה עשורים של יצירה ספרותית פורייה ומשובחת. למרות זאת, מפרסום מאמרים שעד עתה לא ראו אור, מתברר שגם הוא חש לא פעם מידה של ניכור כלפי החברה הישראלית, ניכור שמקורו במוצא הספרדי שלו.

אם אדם שהיה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית חש כך, אפשר רק לדמיין את מידת הניכור והעוינות שהצטברו במשך 3 דורות בקרב הציבור המזרחי, בראש ובראשונה בקרב עולי צפון אפריקה.

את הזרעים זרעו האבות המייסדים של המדינה, כלומר אלו שיסדו את הממסד ששלט כאן ביד רמה מקום המדינה ועד 1977. היחס שלהם כלפי אותם מאות אלפי עולים שהיגרו ארצה במהלך שני העשורים הראשונים של המדינה ממרוקו, טוניס, עירק, תימן ועוד מדינות הערביות מוסלמיות בהן חיו קהילות יהודיות במשך מאות שנים – היחס הזה התאפיין בשילוב של התנשאות, גזענות וניצול.

בעבר כתבתי על הצורך של הימין לחשב מסלול מחדש אם אינו חפץ להוביל את המדינה הזאת לאבדון. אך לא רק הימין אשם בהתפרקות החברה הישראלית היהודית לשבטים עוינים ומנוכרים זה לזה

הם לא טרחו במיוחד לנסות להסתיר את העובדה שראו באותם עולים סוג של ברירת מחדל, שנאלצו לקבל אחרי שיהדות מזרח אירופה. אותה יהדות מזרח אירופית, שנחשבה מאז ראשית הציונות כעתודה הדמוגרפית של המדינה היהודית העתידה לקום – חוסלה בשואה. פתאום יהודי ארצות האסלאם והספרדים הפכו מהערת שוליים של המפעל הציוני לעתודה הדמוגרפית עליה תקום או תיפול מדינת ישראל.

מפרשת ילדי תימן (שעל קורבנותיה נמנו לא רק עולים מתימן אלא גם עולי צפון אפריקה, מדינות הבלקן ואפילו משפחות ספרדיות ותיקות בעלות היסטוריה של דורות רבים בארץ), ועד מערכת חינוך, שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה לוודא כי רוב ילדי אותם עולים ינותבו מראש למסלול שיועד להם – חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית.

סדרת התעודה של דוד דרעי, "סלאח פה זה א"י", המחישה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עוצמת הניכור והמידור שהיו מנת חלקם של אותם עולים. ההבדל בין ירוחם, דימונה, קריית גת ויתר עיירות העולים המזרחיים שנקראו "עיירות פיתוח" אך בפועל היו עיירות קיפוח – לבין בנטוסטנים, לא היה גדול במיוחד.

היום מאשימים את מדינת ישראל שהיא מדינת אפרטהייד. זו עלילת דם. בפועל, הכי קרוב שישראל אי פעם הגיעה לאפרטהייד אינו קשור כלל לערביי ישראל אלא ליחס כלפי המזרחים בשנות החמישים, השישים ורוב שנות השבעים.

סדרת התעודה של דוד דרעי, "סלאח פה זה א"י", המחישה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עוצמת הניכור והמידור שהיו מנת חלקם של אותם עולים

דור העולים עצמם הבינו שהם חלשים מכדי לנסות להתקומם נגד הממסד. מחאתם התרכזה סביב העברת המרירות, הכעס והניכור לדור הבא.

בניהם, הדור הראשון של צברים מזרחיים, היו אלו שהעזו, בין היתר בגלל מחדל מלחמת יום הכיפורים, לקרוא תיגר על מפא"י. ואכן במאי 1977 חוללו את המהפך שהעלה את בגין לשלטון.

זה אומנם היה מהפך, אך ממש לא מהפכה. לא בגין והנהגת הליכוד ולא הציבור שהעלה אותם לשלטון רצו מהפכה. הם לא רצו לפרק את הממסד ואת מוסדות המדינה, אלא רק לקבל את המקום שלהם סביב מדורת השבט ולא להיות נדחקים לשורות האחרונות, כאשר החום בקושי מגיע אליהם.

זאת הסיבה שבשנת 92', כשהיה ברור שהליכוד הצליח תוך 15 שנה להגיע לסף של שחיתות וסיאוב שלקח למפא"י 30 שנה להגיע אליו, מפלגת העבודה זכתה לקמבק גדול.

ההתחלה הייתה מבטיחה, ובפעם הראשונה היה נראה שיש סיכוי לחלום השלום עם הפלסטינים לקרום עור וגידים. שברו של החלום ורצח של ראש הממשלה יצחק רבין יצרו הזדמנות לליכוד לחזור לשלטון, כאשר בראשו עומד פוליטיקאי צעיר וחסר ניסיון יחסית בשם בנימין נתניהו.

מערכת הבחירות של 96' הייתה הראשונה בה סוגיית הזהות שיחקה תפקיד. זוכרים את הסיסמה "ביבי טוב ליהודים"? שימו לב, לא "טוב לישראל", לא "טוב לישראלים", אלא טוב ליהודים. שם החל המסע של נתניהו לקרוא תיגר על הזהות הישראלית ועל היות מדינת ישראל מדינה ציונית, כלומר יהודית בעיקר במובן הלאומי, לא הדתי.

מערכת הבחירות של 96' הייתה הראשונה בה סוגיית הזהות שיחקה תפקיד. זוכרים את הסיסמה "ביבי טוב ליהודים"? שימו לב, לא "טוב לישראל", לא "טוב לישראלים", אלא טוב ליהודים

הוא הבין שבניגוד לדור הבנים, שרצה רק מקום שווה סביב המדורה הישראלית, דור הנכדים רצה להתנער כליל מהמדורה הישראלית, ולהחליף אותה במדורה יהודית, ממנה יודר כל מי שלא מוכן לאמץ את הזהות הזאת.

אך קרתה לו תקלה. חוסר ניסיונו הפוליטי גרם לו לבצע שורה של טעויות שהביאו להפסד הצורב שנחל ב-1999, לפני שהתודעה שרצה ליצור הספיקה להתקבע.

זה היה הרגע שהשמאל פספס. אהוד ברק קלט באופן אינטלקטואלי את התהליכים שעוברים על דור הנכדים המזרחיים, ולכן הבין שהשמאל חייב להתנצל בפני דור הבנים והנכדים על העוולות שנעשו לאבותיו בשנות ה-50 וה-60. הבעיה הייתה שהמחנה שלו לא קיבל את הגישה שלו. ההתנצלות נשארה בגדר מילים ללא כיסוי. במקום להתחיל תהליך של איחוי, זה רק הגביר את העוינות והניכור.

אם זה לא הספיק, מבחינה מדינית השמאל גם נשאר תקוע אי שם בשנות התשעים. הרי כל בר דעת מבין כי לאור מה שעבר על העולם הערבי בעשור האחרון, סוגיית פתרון שתי מדינות הפכה לבדיחה לא רלוונטית. אך השמאל הישראלי ממשיך לסרב לראות את המציאות וממשיך למכור אשליות.

ההתעקשות הזאת של להיות צדקן בסוגיות עוולות העבר שנעשו לציבור המזרחי, וצודק אך מאוד לא חכם בהיבט המדיני, נתנה לנתניהו את ההזדמנות לקאמבק.

הפעם לא ביצע טעויות של טירון. התוצאה הייתה כהונה רצופה של מעל עשור, במהלכה הצליח לקבע את מלחמת הזהויות בין הזהות הישראלית של השמאלנים לבין הזהות היהודית של הימנים כשדה הקרב הכמעט יחידי של הפוליטיקה הישראלית.

במהלך כהונה רצופה של מעל עשור הצליח נתניהו לקבע את מלחמת הזהויות בין הזהות הישראלית של השמאלנים לבין הזהות היהודית של הימנים – כשדה הקרב הכמעט יחיד של הפוליטיקה הישראלית

הסיכוי היחידי של השמאל לנצח בשדה הקרב הזה טמון בכך שללא דיחוי יחשב מסלול מחדש, או ליתר דיוק שני מסלולים חדשים, זהותי-חברתי ומדיני.

מסלול חברתי חדש חייב להתמקד בהתנצלות, ועוד יותר מזה, בצורך של המדינה להודות בעוולות שעשתה לאבותיהם וסביהם של הציבור המזרחי, להכיר בהם, ולפעול סוף סוף לתיקונם. למושג תשובה חשיבתו רבה במסורת היהודית, אך תשובה מותנית בהתנצלות ובלקיחת אחריות. בלי זה, ההתנצלות לא רק שאינה שווה, אלא רק מגבירה את הכעס, העלבון והניכור.

במסלול המדיני, השמאל חייב להפנים שפתרון שתי המדינות מת, לפחות בעתיד הנראה לעין, ולהגיד לעם ישראל שמבחינתו האתגר המדיני העומד על הפרק הינו כיצד עלינו להתמודד עם המציאות החד-מדינתית אליה נקלענו, כאשר ברור שבעתיד הנראה לעין תהיה רק ישות מדינית אחת בין הירדן לים – מדינת ישראל.

שני הצעדים הללו לא יבטיחו ניצחון על הליכוד, אך בלעדיהם אין כל סיכוי לכך. ללא מהלך שובר שוויון כזה, ישראל תמצא עצמה ניצבת מול שלושה תסריטים, כולם גרועים:

1

הראשון – נמשיך להתגלגל מבחירות לבחירות ללא יכולת להקים ממשלה יציבה שתוכל לכהן יותר משנתיים.

2

השני – עליה חדה באחוז ההצבעה של הציבור הערבי, שהבין כבר שהמצב הנוכחי מאפשר לו סוף סוף לרדת מהיציע ולהעלות על המגרש. כרגע יש פער של מעל 20% בין אחוז ההצבעה של הציבור היהודי לערבי. עליה של 10% בקרב אחוז ההצבעה הערבי משנה את כללי המשחק, והם יחליפו את החרדים כלשון המאזניים. זה לגיטימי, אך בעייתי.

3

התסריט השלישי הוא הכי גרוע. גוש נתניהו, שהפך לגוש עליונות הזהות היהודית וריסוק הישראלית, יצליח לקושש 61 או 62 מנדטים. התנאי של המרכיבים החרד"לים והחרדים של הגוש הזה יהיו פשוטים – חקיקה שהופכת את ישראל למדינת יהודה, תמורת חקיקה שתאפשר לנתניהו לשים פס על מערכת המשפט שתרוסק. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שתסריט זה יסתיים במלחמת אחים בין היהודים לישראלים.

בתסריט השלישי גוש נתניהו, שהפך לגוש עליונות הזהות היהודית, יצליח לקושש רוב. מרכיביו החרד"לים והחרדים ידרשו חקיקה שתהפוך את ישראל ליהודה, תמורת חקיקה שתאפשר לנתניהו ריסוק מערכת המשפט

שורה תחתונה, השמאל חייב להבין שנתניהו והביביזם אינם החטא, אלא העונש על חטאי שנות ה-50 וה-60. בסדרת התעודה "סלאח פה זה א"י", אחת הנכדות של גיבורי הסרט, בחורה רהוטה שעומדת בפני גיוס, מתלבטת קשות בינה לעצמה על יחסה לישראל, ישראל שעוללה את אשר עוללה לסביה ומעולם לא ביקשה סליחה. ואז היא מודה בניכור שחשה כלפי הזהות הישראלית, לכאורה הזהות שלה.

עיתונאי במשך כשני עשורים (עורך כלכלי ג'רוזלם פוסט, עורך ראשי מעריב בינלאומי, עורך חדשות מקור ראשון, עורך ראשי אתר אינטרנט אנגלית של חדשות ערוץ 2). קצין מודיעין לשעבר ב-ANC המחתרת שפעלה נגד משטר האפרטהייד בדרא"פ, אחרי זה עבד עם מנדלה. מנכ"ל CISec - http://www.cisec.info חברה העוסקת בעיצוב תודעה ולוחמת שיח.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,388 מילים
סגירה