מערכת החינוך הישראלית קורסת

הפגנת מורים בכיכר הבימה נגד הפגיעה בזכויותיהם אפריל 2020 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90
הפגנת מורים בכיכר הבימה נגד הפגיעה בזכויותיהם אפריל 2020

כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת.

זהו תהליך מתמשך הנמשך כבר שנים רבות. מערכת החינוך הישראלית נמצאת במחסור אדיר במורים ובמנהלים שיאיישו את תפקידי החינוך, הניהול וההוראה בשנת הלימודים הבאה.

כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת

מורים חדשים המשתלבים במערכת בורחים ממנה כל עוד נפשם בם. כולם תולים את הבריחה המהירה ממקצוע ההוראה בשכר המורים המבזה ובמעמדם העלוב. אין ספק שמעמד המורה בישראל קשור בתנאי ההעסקה ובהסכמי השכר, אבל לא רק בהם. מעמד המורה בישראל נמוך כל כך מכיוון שאין לנו המורים סיכוי של ממש במאבק על זכויותינו ומעמדנו.

אנחנו מאורגנים תעסוקתית תחת ארגונים יציגים שלא באמת עובדים למעננו. הם פועלים תחת סמכויות ורגולציה מהתקופה העות'מאנית, כזאת שאינה רלוונטית כלל לשוק ההוראה והחינוך העכשווי. הסתדרות המורים וארגון המורים פועלים בזירת "הפרד ומשול" קלאסית. חלוקת הייצוג בין מורי היסודי וחטיבות הביניים למורי החטיבות העליונות מסרסת כל ניסיון אמיתי להניע ולהוביל מאבק שיצמיח שינוי. רוב המורים לא באמת יודעים מה ה"ארגונים היציגים" עושים למענם כעובדים ולמען מקצוע ההוראה בכלל.

משתנה משמעותי נוסף המכשיל כל מאבק לשינוי מעמדם ושכרם של המורים קשור במבנה הניהולי הכפול של המערכת התעסוקתית בה אנחנו עובדים. בתי הספר מנוהלים בפועל פעמיים. פעם אחת ע"י משרד החינוך ופעם נוספת ע"י הרשויות המקומיות. המדינה (משרד החינוך – מפעיל מס' 1) והרשות המקומית (מפעיל מס' 2), כמו כל מנגנון בירוקרטי, עושים הכל במטרה לשמר ולחזק את סמכויותיהם ומעמדם. הם עושים זאת באמצעות השתת כללים רגולטורים (לרוב חסרת היגיון חינוכי) המפעילים את המורים, המנהלים, הגננות והסייעות הלכה למעשה ביום יום. במילים אחרות, משחקים בנו "פינג פונג" תפעולי/ניהולי בין המדינה לרשות המקומית ואנחנו כרגיל חוטפים ושותקים.

תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו אנו עובדים, מבטלים אותנו, מביישים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת. 

תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו שלנו, מבטלים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאיש לא באמת אכפת

מורים מרגישים מנוצלים ובצדק.

ניתן לנצל אותנו בקלות מכיוון שהחינוך של התלמידים.ות שלנו חשוב לנו מאוד, ולמענם ניתן מעצמנו גם כשנרגיש מושפלים ומנוצלים. 

אף אחד לא באמת שואל את דעתנו כמורים.

אף אחד לא באמת מקשיב לעמדה המקצועית שלנו – הן כמורים מקצועיים והן כמחנכים. כולם (ללא יוצא מן הכלל) מרשים לעצמם לבקר אותנו כבני אדם וכא.נשי מקצוע, לתקוף אותנו, לבייש ולבזות אותנו (זוכרים את נאום "הכניסה מתחת לאלונקה"). במילים פשוטות – אף אחד לא סופר אותנו.

בשנת 2022 במדינת ישראל יש מונופול מדינתי אחד, מוחלט, המפעיל הלכה למעשה את מערכת החינוך כולה. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו ולילדינו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית שאינה מעוניינת בתחרות, בגיוון או בשינוי.

ה-spillover effects לתשתית שכזו הם ביטויי האלימות המשרדית המנטרלת ומדכאת כל יוזמה, התנגדות או תחרות בתוך המנגנון – זוהי להבנתי הסיבה העיקרית למחסור במנהלות וא.נשי הוראה. 

עכשיו, ברגע האמת, כשאנחנו המורים נאבקים על זכויותינו ועל עתידנו הכלכלי והתעסוקתי, משרד החינוך כמו גם הרשויות המקומיות – שהם הרגולטור שמפעיל אותנו ביד חונקת לאורך השנה כולה, הופכים פתאום ניטרליים.

בישראל יש מונופול מדינתי אחד המפעיל את מערכת החינוך. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית

הם לא באמת קשורים באירוע, הם הופכים לצד שלישי בדיון שאינו מעורב בפועל במו"מ שבין משרד האוצר לבין הארגונים היציגים שלנו המורים – כאילו באמת יש לנו סיכוי להאיבק בתנאים הללו! 

בעיני, חברה הנוהגת כך בא.נשים האמונים על הכשרת דור העתיד ובאלו שבידיהם לעצב את המציאות בה כולנו נזדקן, משולה לחברה הסובלת ממחלה אוטואימונית המחריבה עצמה מבפנים. 

אני עוסק בחינוך 20 שנה, אני מאמין ואוהב את המדינה היהודית והדמוקרטית בה בחרתי לחיות ולגדל את ילדי. הבחירה שלי ושל מורים רבים לעסוק בחינוך היא בחירה תעסוקתית ציונית בבסיסה.

לאורך דורות קהילות יהודיות השקיעו תמיד השקעת יתר בחינוך. יש המסבירים שעובדה זו היא ששמרה עלינו כעם לאורך אלפי שנים של רדיפה. למרבה הצער, דווקא אצלנו, במדינה היהודית והדמוקרטית, ב-Start-Up Nation מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה במטרה לסגור את החודש ובכדי להאכיל את הילדים והילדות שלהם.

המורים של הילדים שלכם.ן בולעים את הבושה ואת העלבון בכל חודש מחדש כשמגיע תלוש השכר העלוב. הם ממשיכים לעסוק בחינוך למרות שמדובר בתחום תעסוקתי כל כך לא מוערך, המתגמל באופן מבזה, כי חשוב להם מהילדים שלכם.ן וחשובה להם מדינת ישראל.

השקעת יתר בחינוך בקהילות יהודיות כנראה שמרה עלינו כעם. למרבה הצער, דווקא אצלנו מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה כדי לסגור את החודש ולהאכיל את ילדיהם

זו מציאות עצובה כל כך – אבל לאף אחד לא באמת אכפת.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
נכטן שהבעיה לא רק השכר.משרד החינוך מייגע ומשגע את המורים בהנון דוחות וניירת.אין גיבוי למורים ואין כילים ממש לשלוט בתלמידים בעייתיים.מקצוע מתיש ושוחק.אפילו פינת קפה המורים אוספים כסף וקו... המשך קריאה

נכטן שהבעיה לא רק השכר.משרד החינוך מייגע ומשגע את המורים בהנון דוחות וניירת.אין גיבוי למורים ואין כילים ממש לשלוט בתלמידים בעייתיים.מקצוע מתיש ושוחק.אפילו פינת קפה המורים אוספים כסף וקונים בעצמם או מביאים מהבית.מאלצים לעשות שעות שהייה בבית הספר שאפשר לעשות בנחת בבית.אנשים מתלוננים על החופשים אבל הם משלמים על זה וגם ללא החופשים הם יאבדו שפיות.גם ככה מקצוע קשה ומתיש לנהל כיתה ללא כילים.לדבר כל היום ולצעוק ולעסוק במשמעת כשתלמידים צוחקים ממך.בנוסף הרבה עבודה בבית ללא תמורה .בקיצור…קריעה ללא תמורה כספית בזיון של שכר.בושה.
** הרגת עם הכתיב המגדרי המיותר והמעיק….

עוד 726 מילים ו-1 תגובות
סגירה