הקרב על שכר המינימום הוא הבסיס לחלוקה פוליטית חדשה

מחאת העלאת שכר מינימום ל-40 שקלים בשירותים של הכנסת, 8 ביוני 2022 (צילום: דוברות מינימום 40)
דוברות מינימום 40
מחאת העלאת שכר מינימום ל-40 שקלים בשירותים של הכנסת, 8 ביוני 2022

במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נכתבה בשבוע שעבר תמונת מצב לקראת ההצבעה על החוק בקריאה הטרומית בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. במחנה ה"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה. מתחת לסימן שאלה הופיעו יתר המפלגות, מהאופוזיציה (הליכוד) ומהקואליציה (העבודה, מרצ, כחול לבן ורע"ם).

במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נבחנה תמונת המצב לקראת ההצבעה בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. ב"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה

מאז, מאות פעילים נרתמו להפעלת לחץ על הח"כים המתנדנדים באמצעות שליחת הודעות, פוסטים ברשתות החברתיות ועבודת לובינג מאחורי הקלעים, כדי להביא לאישור הצעת החוק בקריאה טרומית.

קשה להסביר את החלוקה הלא שגרתית שסומנה אז בין תומכי העלאת שכר המינימום, מתנגדי ההצעה ואלה שתמיכתם עמדה בסימן שאלה, אם ניצמד לתפיסה הרווחת של המפה הפוליטית.

היערכות לתמונת המצב לפני ההצבעה על חוק שכר המינימום במטה "מינימום 40", מתוך טוויטר
היערכות לתמונת המצב לפני ההצבעה על חוק שכר המינימום במטה "מינימום 40", מתוך טוויטר

אנחנו נוהגים לחשוב על השמאל והימין כסקאלה שנקבעת על פי "הנושא מדיני" במקרה הטוב, או כשבטים היסטוריים במקרה הרע, כך שהעבודה נמצאת ימינה ממרצ, יש עתיד וכחול לבן ימינה מהעבודה, וכן הלאה.

חלוקה נוספת שפרצה לחיינו בסערה בשנים האחרונות היא בין מחנה ה"ביביסטים" לבין מחנה ה"רק-לא-ביבי", זו שכורכת יחד את ניצן הורוביץ וגדעון סער, את מרב מיכאלי ואביגדור ליברמן, את בני גנץ ונפתלי בנט.

טבלת הגושים הפוליטית בבחירות 2021, מתוך וויינט
טבלת הגושים הפוליטית בבחירות 2021, מתוך וויינט

על טהרת החלוקה האקלקטית הזו הוקמה "ממשלת השינוי", ואלה גם המושגים שבהן חושבת התקשורת המסחרית, שתייגה את הקרב על שכר המינימום כסיפור של "אופוזיציה מול קואליציה" ("ניצחון לאופוזיציה" – זעקו הכותרות באתרי החדשות).

הפריזמה הזאת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן.

פריזמת החלוקה הגושית המקובלת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן

כך נוצרה למען "מינימום 40" קואליציה מגוונת למדי שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה כאפשרית. מנגד, יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה התייצבו כמתנגדות הנחרצות ביותר להצעת החוק (לא סתם אין להן נציגים מבין 46 הח"כים שחתמו על היוזמה לשכר מינימום של 40 ש"ח לשעה).

פתאום יאיר לפיד לא היה עוד "המרכז" – שלכאורה נמצא רק קצת ליד השמאל – אלא זה שעומד מהצד השני של המתרס, יחד עם בנט, ליברמן וסער, הדוגלים כולם באג'נדה ניאו-ליברלית למהדרין.

יש שלל סיבות להתפלגות ההצבעה המשונה שנוצרה: ש"ס, יהדות התורה ורע"ם אמנם רחוקות מלאחוז במשנה סוציאליסטית, אך הן מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך שעובדים בשכר מינימום; ואילו העבודה ומרצ רחוקות מלהיות מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך, אך הן לעתים נזכרות בתיאור העצמי שלהן כ"סוציאל-דמוקרטיות" (כשמופעל עליהן מספיק לחץ ציבורי). בנוסף אליהן ישנה הרשימה המשותפת, שמתהדרת גם במצביעים מהעשירונים הנמוכים וגם בעמדות שמאל כלכלי.

גורמים אלה ואחרים הם שאפשרו את הסיטואציה המשונה, שבה מפלגות אלה (ואף חלק מהליכוד) עמדו לפחות לרגע בשורה אחת, אף על פי שרוב הזמן אנחנו רגילים לחשוב עליהן כיריבות מקצוות מנוגדים של הסקאלה הפוליטית. אין פירוש הדבר שמדובר באוסף מפלגות פועלים מעוררות השראה שאני מחבב מכל בחינה.

המשמעות היא שהמאבק שמובילה תנועת "עומדים ביחד" בעשרת החודשים האחרונים לא הצליח רק לבלום את עסקת החבילה של ליברמן ולקדם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום; אלא גם לשרטט קווי מתאר ראשוניים לגבולות גזרה פוליטיים אחרים מאלה שאנחנו רגילים אליהם.

מסתבר שעם מעט דמיון פוליטי וכוח מאורגן אפשר לייצר רוב חדש של מגזרים שונים, שפתאום מגלים שהם נמצאים באותה הסירה – אלה שמשלמים להם מעט מדי. מולם, עומדים בעלי ההון וקומץ הפוליטיקאים שמשרתים אותם (ומהבחינה הזו, אין הבדל בין לפיד, סער, ליברמן ונתניהו).

המאבק שמובילה "עומדים ביחד" בחודשים האחרונים לא רק בלם את עסקת החבילה של ליברמן וקידם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום, אלא גם שרטט קווי מתאר לגבולות גזרה פוליטיים שונים

מתוך הבנה זו, ציבורים שונים שאנחנו לא נוהגים לחשוב עליהם כבעלי-ברית – כמו חרדים וערבים, כמו שמאל אידיאולוגי ואנשים שלא בהכרח מרגישים בבית במפלגות השמאל – יכולים להתאגד למען מטרותיו המשותפות.

דמיינו את הכוח שיכול להיות לרוב כזה לפעול למען חברה צודקת יותר, ואולי אף לייצר שותפות אינטרסים יהודית-ערבית גם ביחס לכיבוש. קשה לדמיין את זה קורה בטווח הקצר, אך הקיטוב שנוצר סביב העלאת שכר המינימום מספק לנו אתגר מחשבתי על האפשרות לייסד זרם פוליטי חדש, שנשמע ומתנהג אחרת מהמחנה שמכונה כיום "שמאל".

אילון טוהר הוא סטודנט לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ולהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, הפעיל בתנועת "עומדים ביחד" שיזמה את קמפיין "מינימום 40". לשעבר עורך בדסק החדשות של "וואלה".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 657 מילים
סגירה