בסמליות עגומה התרחש בארה"ב עוד טבח, ממש בזמן שהאמריקאים חגגו את הארבעה ביולי וציינו את יום השנה ה-246 להיווסדה של האומה.

זה קרה ימים לאחר שבית המשפט העליון הגדיל את הסיכוי למעשי טבח כאלה על ידי הקלה נוספת ביכולת הציבור לשאת נשק בפומבי. זה קרה כחלק משטף יוני של החלטות גדולות: אחת מהן כידוע ביטלה את הזכות להפלות, ושניה מקשה על הממשל הפדרלי לאכוף הגבלת על פליטת גזים ובזאת מקטינה את הסיכויים להציל את כדור הארץ מהתחממות קטסטרופלית.

בסמליות עגומה התרחש בארה"ב עוד טבח, כשהאמריקאים חגגו את ה-4 ביולי וציינו את יום השנה ה-246 לאומה. זה קרה ימים לאחר שביהמ"ש העליון הגדיל את הסיכוי לטבח כזה בהקלה נוספת על נשיאת נשק

כל ההחלטות הללו אינן פופולריות בקרב הציבור – דבר שהשופטים אדישים לו באופן שהיה ראוי לשבח אילו היו אלה גאוני משפט שמסרבים לגחמות פופוליסטיות. אבל זה לא המצב. לבית המשפט העליון של ארה"ב יש כעת רוב המורכב מפעילים שמרנים שמקדמים החלטות פוליטיות לחלוטין המתחזות לפסיקות מלומדות.

כדאי להקדיש רגע לפסיקה בענייני נשק, שכן היא האבסורדית מכולן. זה מבוסס על התעקשות שהתיקון השני לחוקת ארה"ב, שמדבר על חימוש "מיליציות מוסדרות היטב" (WELL REGULATED MILITIA) – בעצם מכשיר את כולם לקנות ולשאת נשק – אפילו רובי סער. המשוגעים לנשק מתנגדים אפילו לבדיקות רקע בסיסיות שעלולות לסנן רוצחי המונים לעתיד. אחד מהם הרג לפחות חצי תריסר אנשים באילינוי בזמן החג.

סרטון נוראי מההתחלה של אירוע הירי המזוויע בפרבר של שיקגו במדינת אילינוי בארהב. יש עשרות נפגעים וגם 6 נרצחים, ידוע שיש בין הנפגעים גם יהודים. פשוט נורא https://t.co/U8odSQu9C4

— ישראל דיפנס (@IsraelD_Heb) July 4, 2022

בפסיקת ההפלה הפרו כמה מהשופטים הבטחות מפורשות לראות את רו נגד ווייד, פסיקת בית המשפט העליון משנת 1972 שאסרה על איסור הפלות, כ"תקדים מבוסס". הבטחות אלה ניתנו בדיונים שלהם בסנאט לפני אישורן – וזה סוג של עדות שקר.

ההחלטות הללו אינן פופולריות בקרב הציבור – דבר שהשופטים אדישים לו. לביהמ"ש העליון בארה"ב יש כעת רוב המורכב מפעילים שמרנים שמקדמים החלטות פוליטיות לחלוטין המתחזות לפסיקות מלומדות

אז זה לא צריך להפליא שמיעוט מהאמריקאים מצהירים על אמון בבית המשפט העליון – 25% בסקר של גאלופ שנערך לאחרונה, וזה שפל הסטורי.

איך הגענו לזה? אפשר להסביר את זה דרך פולחן החוקה שקיים בארה"ב – חוקה שנכתבה על ידי חבורה של גברים (שרבים מהם היו בעלי עבדים) שמעולם לא ראו מדיח כלים. בכל זאת האמריקאים סוגדים להם עדיין ומקדישים מאמץ נרחב לנסות להבין למה בעצם התכוונו בכל מילה. התמסרות פנאטית שמזכירה מה שקורה כאן עם חז"ל.

החוקה, כמובן, הייתה אחד המסמכים הראשונים מסוג זה (לפי הגדרות מסוימות הראשונה ממש), והיא השיגה תוצאות מצוינות במהלך השנים. אבל היא מכילה שגיאה חמורה אחת. זה קורה בסעיף ראשון, שקובע את הסנאט כבית העליון של הפרלמנט ומורה שכל מדינה תהיה מיוצגת על ידי שני חברים.

באותה תקופה, בארצות הברית היו קצת יותר מתריסר מדינות כאלה, ורובן היו בגודל דומה בערך. זה היה נראה אז הגיוני, בשנים הראשונות של המדינה, כשהרעיון של ממשלה פדרלית היה חדש – לזרוק עצם למדינות ולהתייחס לכל העסק כאל קונפדרציה לא לגמרי מחייבת.

התוצאה של זה היום – כשיש 50 מדינות שחלקן ננסיות ומיעוטן עצומות – הוא אבסורד מוחלט. במדינה כמו ויומינג יש כמעט פי 70 פחות אנשים מאשר בקליפורניה, כלומר לכל בוחר שם יש פי 70 יותר כוח בסנאט. זה המקרה בכל רחבי הארץ: מדינות כפריות עם אוכלוסיות קטנות הנוטות לשמרנות ומסורתיות. כולן רפובליקאיות לחלוטין.

זה לא צריך להפליא שמיעוט מהאמריקאים מצהירים על אמון בביהמ"ש העליון – 25% בסקר של גאלופ שנערך לאחרונה, וזה שפל הסטורי. איך הגענו לזה? אפשר להסביר את זה דרך פולחן החוקה שקיים בארה"ב

התוצאה היא שעם משהו בין רבע עד שליש מהקולות אפשר ליצור רוב בסנאט.

והסנאט הוא לא איזה בית לורדים חינני: מדובר בגוף שבלעדיו לא הרבה יכול לקרות באמריקה. הוא יכול להדיח את הנשיא מהשלטון, הוא יכול לעכב כל חקיקה חשובה, הוא מאשר את המינויים הפדרליים החשובים, וכפי שראינו הוא ממנה בפועל את שופטי בית המשפט העליון.

שינוי מבנה הסנאט יחייב תיקון לחוקה הנ"ל. אבל הרף לתיקונים הוא בלתי אפשרי – בדרך כלל דורש אשרור על ידי שלושה רבעים מבתי המחוקקים של המדינות (כאשר, זכרו, כמחציתם מעוזים בטוחים של הרפובליקאים). המדינות אפילו לא הצליחו להעביר תיקון שיצהיר על שוויון זכויות לנשים; אפשר אם כך לשכוח מתיקונים לחוקה.

בקיצור, השיטה מאפשרת למיעוט מהאנשים המחזיקים בעמדות שמרניות קיצוניות לכפות אותן על שאר המדינה, בגלל הסנאט המעוות.

לזה אפשר להוסיף את שיטת האלקטורים, עוד פיגוע של החוקה. כאן יש פחות הטיה מאשר עם הסנאט, אבל אותו עיקרון חל למרות חשבון מעט שונה. בבחירת האלקטורים, הגוף שבוחר בנשיא, לקול בוויומינג יש רק פי ארבעה משקל מאשר לקול בקליפורניה. זו הסיבה שהרפובליקנים זכו במניין הקולות רק פעם אחת מאז 1988 אבל החזיקו בבית הלבן כמחצית מהזמן.

שינוי מבנה הסנאט יחייב תיקון לחוקה. אבל הרף לתיקונים בלתי אפשרי. למעשה, השיטה מאפשרת למיעוט מהאנשים המחזיקים בעמדות שמרניות קיצוניות לכפות אותן על שאר המדינה, בגלל הסנאט המעוות

התומכים בכל זה מנצלים את פולחן החוקה בארצות הברית, בתוספת ההתעקשות על משהו שכבר לא באמת נכון: שארצות הברית היא לא בדיוק ארץ אחת אלא אוסף של מדינות שיש להן אופי משלהן ושמגיעה להן זכות המילה האחרונה בעניינים רבים.

אבל כדאי להם לחשוב פעמיים. מדינות מסוימות עלולות להתייחס לזכויות שלהן ברצינות ולפרוש, דבר שאינו מותר אך גם אינו אסור במפורש בחוקה.

זה נשמע אולי הזוי, וזה באמת לא יקרה מחר. אבל דמיינו את בית המשפט העליון והסנאט גוררים את ארצות הברית כמה צעדים קרוב עוד יותר לגלעד, הדיסטופיה הדתית מ"סיפורה של שפחה". זאת, כאשר הדמוקרטים מנצחים בפערים עוד יותר עצומים, ללא הועיל.

עד מתי מדינות כמו קליפורניה, אילינוי, ניו יורק ומסצ'וסטס ישלימו עם הטירוף? פרידה עשויה להתחיל להיראות כמו הדרך הכי סבירה להימנע מאלימות. אם זה יקרה, המדינות הליברליות יקחו איתן את רוב התל"ג האמריקאי, את רוב מעוזי החדשנות, ואת כמעט כל התרבות שהשפיעה כל כך במאה האחרונה על שאר העולם.

זו הסיבה שמלחמת התרבות בארה"ב היא כה רעילה ואגרסיבית; כולם ירדו מהפסים.

וזו טרגדיה נוראית. ארצות הברית היא לא רק ארץ אחת, היא נשארת הארץ הכי חשובה בעולם – לא 50 המחוזות החשובים. יש לה את מטבע הרזרבה של העולם, חדשנות מדהימה, הצבא החזק ביותר ותפקיד בתור השוטר הטוב (יחסית) של הפלנטה, אם היא חפצה בו עדיין.

כמו ישראל, אמריקה שווה מאמץ להצילה. הדרך היחידה לעשות זאת היא לא להתייאש בארבעה ביולי, ולצאת להצביע בשמיני בנובמבר. שוב כמו בישראל, יש בחירות גורליות (באמת) לסנאט ולבית הנבחרים בסתיו.

עד מתי מדינות כקליפורניה, אילינוי, ניו יורק ומסצ'וסטס ישלימו עם הטירוף? פרידה עשויה להיראות כדרך הסבירה להימנע מאלימות. זו הסיבה שמלחמת התרבות בארה"ב כה רעילה ואגרסיבית; כולם ירדו מהפסים

לבסוף, חומר בונוס למחשבה: אולי יש כאן לקח מסוים לכל הרפורמיסטים הישראלים שכמהים לחוקה, או לאלה שרוצים לשנות את שיטת הבחירות ולחלק את המדינה למחוזות. אולי גם כאן מוטב לחשוב פעמיים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com