משהו פה התקלקל והוא התקלקל גם בגללנו, אבל לא רק.

הבוקר, תוך כדי טקס הקפה היומי שלי, דפדפתי על הפיד הדי משעמם שלי. כי בואו נודה, אין באמת מה לספוג מהשיטוט המיותר ברשתות החברתיות. מדובר בחוג אירובי של בוקר לאצבע המורה. אני מדפדף רק כדי לקיים את המצווה ולא באמת עוצר לקרוא כמעט שום דבר.

תוך כדי דפדוף מהיר, סרטון אחד תפס לרגע את העין שלי, ומיד חזרתי לאחור כדי לראות במה מדובר. "כ-4,000 איש שבילו בפסטיבל לייב שדרות מצאו עצמם נמלטים למראה יירוטי כיפת ברזל. 'אנשים רמסו אחד את השני, ילדים הלכו לאיבוד, זה היה כאוס של ממש', סיפר עד ראייה. 16 לקו בחרדה, ראש העיר הורה על פתיחת מרכז סיוע".

בסרטון נראים מאות, אם לא אלפי ישראלים שעד לפני רגע בילו בהופעה יחד עם בני משפחותיהם, נסים על נפשם ממתחם ההופעות. כשאני אומר נסים, אני מתכוון למנוסה אדירה של נחילים אנושיים, המורכבים מקשישים, ילדים, נוער ומבוגרים.

פסטיבל לייב שדרות הסתיים מוקדם מהזמן בשל שיגור הרקטות לעיר. אין נפילות בעיר ולא ידוע על נפגעים בגוף. pic.twitter.com/TrM4f1tROK

— matan tzuri מתן צורי (@MatanTzuri) August 25, 2019

כולם משדרים לחץ אדיר בתנועות גופם, חוסר אונים משווע עולה מקולם ובעיניהם מבט של פחד מוות ממש. הכרוז – שנשמע בפאניקה בעצמו – מכריז ומאיץ בכולם לצאת מהשערים ומעביר מסר לשוטרים לפתוח את כל השערים כדי לאפשר יציאה מהירה של כל הנסים.

בהיותי מצוי בעולמה של בריאות הנפש, אני יודע, שרובם הגדול של הנסים לא ישכחו את ההופעה מעוררת האימה הזאת כל חייהם. חלקם יפתחו תסמינים שיקשו על תפקודם היומיומי

כשאני חושב על אותם אנשים שחוו את הסיטואציה המבעיתה הזאת, אני לא יכול להתעלם מעוצמת ההשלכות שלה. בהיותי מצוי בעולמה של בריאות הנפש, אני יודע, שרובם הגדול של הנסים לא ישכחו את ההופעה מעוררת האימה הזאת לכל חייהם. חלקם אף יפתחו תסמינים שיקשו על תפקודם היומיומי בתקופה הקרובה והרחוקה.

האירוע המזעזע (לא פחות) הנ"ל התרחש אך אמש בעיר שדרות. ישראלים, ממש כמונו, באו למופע – בדיוק כמונו – שיעביר להם כמה שעות מהגיהנום של סוף אוגוסט. במקום לקבל כמה שעות של נחת רוח, הם קיבלו פיצוץ לפנים, עם נגיעות של פוסט טראומה.

אנחנו, הישראלים האחרים, הלכנו לישון באותו לילה כרגיל. לרובנו הגדול אפילו המידע על האירוע לא הגיע, למי שכבר הגיע המידע, הוא לא הזיז הרבה, מקסימום צקצוק חרישי שלא יעיר את הילדים.

העובדה שתושבי שדרות ועוטף עזה חיים בגיהנום של טילים ואימה למעלה מעשר שנים, מעניינת את הציבור בישראל פחות מהשריפות המכלות את האמזונס. כאילו אזור הדרום הבוער חדשות לבקרים, שייך לאקס טריטוריה שלא שייכת לשאר חלקי הארץ הזו.

יאמר מי שיאמר, שזו אשמתה של הממשלה שמובילה מדיניות של עמידה על הגדר בכל השנים האחרונות. יש בטענה הזאת מן האמת. אבל מה יותר קל בשבילנו להטיל את האחריות על גורם כזה או אחר ולהמשיך לא לחשוב על הבעיה הזו.

העובדה שתושבי שדרות ועוטף עזה חיים בגיהנום של טילים ואימה למעלה מעשר שנים, מעניינת את הציבור בישראל פחות מהשריפות המכלות את האמזונס

כי אם יש כאן איזושהיא אחוות אחים, כזו שאוהבים להשוויץ בה כל הזמן, אזי מזמן כבר היו שאר האזרחים הופכים פה כל שולחן אפשרי למען אחיהם בדרום. המדינה היתה אמורה להיעצר מזמן על ידי מגה מחאה, שתבהיר היטב למקבלי ההחלטות מה אנחנו חושבים על הפאסיביות הפושעת שלהם בסוגיה הזאת.

האחריות למצב בדרום, מוטלת במידה רבה על כולנו. על כל מי שהתרגל למצב ולא יוצא בקול זעקה למען אחיו הסובלים יום יום שעה שעה.

אשמנו. בגדנו.

צביקי פליישמן הוא פסיכולוג בשירות הציבורי. ממייסדי "לא תשתוק" ומנהל שותף ב"ברית אמונים"