הסקרנות עוד תהרוג אותי. קורה לאדם שהוא נוסע לאורך כביש 232 המורכב (פוסט בנושא העגום הזה עוד ייכתב), ומגלה בזווית עינו כתובות גרפיטי חוזרות מרוססות על תחנות אוטובוס. כל פעם הכתובות מתווספות על תחנות נוספות.

הצלמת הסקרנית שבי חייבת לחקור את העניין, ואין מצב שלא תדעו מזה, אז פשוט צילמתי. עצרתי וצילמתי תחנה-תחנה, לפעמים מיגונית, מיגונית.

קורה לאדם שהוא נוסע לאורך כביש 232 המורכב, ומגלה בזווית עינו כתובות גרפיטי חוזרות, מרוססות על תחנות אוטובוס. באיזשהו שלב נראה שהכתובות כבר משדרות זעם אמיתי

באיזשהו שלב הכתובות כבר פחות מתונות ונראה שהן משדרות זעם אמיתי. באחד הצילומים גיליתי שמוצמד האשטאג לכתובת. מיד פתחתי את הסלולרי שלי ונכנסתי לאינסטגרם להקליד את האותיות, לראות לאן זה יוביל אותי.

ואכן, זה הוביל אותי לפרופיל של תנועה הנקראת Achdut Im hadarom – איחוד של כמה מטות: ימין, שמאל, דתיים, חילוניים – שמולם ניצבת מטרה אחת, להילחם על השקט והביטחון שמגיע לנו.

איזה מצחיק, אה? מגיע לנו. ואני בכלל חשבתי שהכתובת היא צינית, "מגיע לנו" במובן שמגיע לנו המצב הדפוק. מגיע לנו הכביש הצר הזה, המסוכן.

איזה מצחיק, אה? מגיע לנו. ואני בכלל חשבתי שהכתובת היא צינית, "מגיע לנו" במובן שמגיע לנו המצב הדפוק. מגיע לנו הכביש הצר הזה, המסוכן. מגיע לנו שאף אחד לא סופר אותנו

מגיע לנו שאנחנו אזרחים שומרי חוק, שקופים. שאף אחד לא סופר אותנו. שרק בגלל שאין לנו כוח להילחם על זכותנו לחיים נורמליים עבור הילדים שלנו, שמבועתים מכל מסוק, צפירה בימי זכרון, כריזת "צבע אדום" מפלחת את הנשמה, או סתם בום על קולי תמים, אז מגיע לנו.

אוקי, יפה. אמנם החשבון עצמו עם 14 עוקבים – ומציג בפנינו באמת צילומים דומים לשלי – אבל מדובר במשהו גדול הרבה יותר. משהו שאתם לא יודעים עליו, ושאנחנו תושבי האזור הזה חיים אותו יום יום.

בתקופה האחרונה אנחנו חשים שוב בהתחממות רצינית – שלבטח תסתיים במה שאוהבים לכנות בתקשורת "סבב נוסף", כמו אותה סובי סובי ממטרה. כזה "סבב". מילה סתומה שלא מתארת כמה המציאות מטורפת.

כל סבב כזה, בשבילכם הוא כמו סופת ברקים רגעית, או נניח מחסור בחלב שקדים במרכולים במרכז. רגע בר חלוף. ביום ראשון שוב יהיה במלאי.

פצע שיגרום בהמשך להתפרצות קשה של כיב קיבה, או לחילופין להתקפי חרדה קשים חוזרים, שכיום תוקפים אחת לשבועיים, ובסבבים החמודים הם נתקעים במעלה הושט, סותמים מעבר אויר

אצלנו זה כבר נספג בדם. עוד פצע שנוסף, ויגרום בהמשך להתפרצות קשה של כיב קיבה, או לחילופין להתקפי חרדה קשים חוזרים, שכיום תוקפים אחת לשבועיים, ובסבבים החמודים הם נתקעים במעלה הושט, סותמים מעבר אויר. תחושת מחנק איומה ורגע לפני איבוד הכרה. אבל זה רק התקף חרדה. לא סוף העולם. תרגעי.

נסכם ונאמר, כרוניקה חיה. זה רק אצלנו, לא אצלכם. כי ככה זה, מדינה בתוך מדינה. יש נושאים חשובים יותר, יש חשובים פחות ויש נושאים שהם זמזום טורדני שלא מתעסקים בו.

לא יקחו ביופסיה למעבדה, ויבדקו את הגוש הזה שאנחנו לא חשים בו עדיין, אבל הוא זה שגורם לאותו זמזום טורדני. לא. הגידול יתפשט. ובסוף מה? כולנו נגווע בעודנו חיים. כי ככה זה. מגיע לנו.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.