אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
חֲבֵרוּת 140

לפיד מגדיר את ביידן "חבר קרוב של ישראל" (מה זה בכלל אומר להיות חבר של מדינה?) ועו"ד חדד מתאמץ לשכנע את בית המשפט שהנתניהוז הם חברים קרובים של מילצ'ן ● הגיע הזמן לבדוק מה קרה למושג החברות

ראש הממשלה יאיר לפיד בירך בחום את נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן אחרי נחיתתו בנתב"ג וכינה אותו "חבר אמת של מדינת ישראל". וביידן – אחרי ששר ליונית לוי "יום הולדת שמח" כאילו הם שני חברים ותיקים מהתיכון שלא התראו שנים ונפגשו במקרה באולם צדדי בבית הלבן – אישר בראיון לערוץ 12, שהוא אכן רואה עצמו כחבר של מדינת ישראל, ואפילו גאה בזה.

אבל מה זה בכלל אומר, להיות חבר של מדינה? מה המשמעות של המילה "חבר" במשפט הזה? האם יש לה קשר ולו רופף למשמעות שאנחנו מייחסים למילה הזו בדרך כלל? למשל, כשאנחנו חושבים על חברינו הקרובים, על חברי הילדות שלנו, על חברי הלהקה שלנו, על חברי הקיבוץ שלנו או על חברינו לעבודה?

זו לא סתם שאלה מתחכמת, או שעשוע אינטלקטואלי. זו גם סוגיה בעלת משמעות משפטית, שיכולה לשנות את העתיד הפוליטי של מדינת ישראל.

בבית המשפט המחוזי בירושלים עסקו השבוע בהרחבה במשמעות של מושג החברות. עו"ד עמית חדד – פרקליטו של הנאשם בנימין נתניהו – יצא מגדרו להוכיח לשופטים, שבין עדת התביעה הדס קליין והבוס שלה, איש העסקים ארנון מילצ'ן, לבין בני הזוג נתניהו, התקיימו יחסי חברות קרובים. חמים. אינטימיים. "חברות", כמו זו שמתקיימת בין אנשים אמיתיים, ולא יחסי תן וקח אינטרסנטיים בניחוח סיגרים יוקרתיים, בין פוליטיקאי קמצן ורעייתו חמת המזג, לבין איש עסקים ציני, שקונה את דרכו אל מקבלי ההחלטות.

הדס קליין בבית המשפט המחוזי בירושלים, 6 ביולי 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
הדס קליין בבית המשפט המחוזי בירושלים, 6 ביולי 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

פרקליטי נתניהו טוענים, שהלקוח שלהם קיבל בעבר ייעוץ משפטי מעו"ד יעקב וינרוט ז"ל, לפיו "מותר לראש ממשלה לקבל מתנות מחברים". כדי לשכנע את השופטים שקליין ומילצ'ן אכן היו חברים קרובים של הנתניהוז, הציג עו"ד חדד התכתבויות ווטסאפ שונות. באחת מהן שלחה קליין לשרה נתניהו ציור שצייר שמעון, בנו הקטן של מילצ'ן. "בוקר טוב ושבת שלום", כתבה קליין, "שמחתי מאוד להיפגש ולראותך אתמול, כתמיד. ארנון ביקש שאעביר לכם את שיעורי הבית ששמעון המתוק הכין. מדהים! נשיקות ושבת שלום".

אחר כך הציג חדד התכתבויות ווטסאפ אחרות שבהן כתבה קליין לשרה נתניהו "שולחת אהבה ממרחק גאוגרפי אבל מקרבה גדולה בלב", או כאלה שאותן סיימה ב"נשיקות". קליין, מצידה, העידה ששרה נתניהו דרשה ממנה לחתום על "הצהרת חברות", אך היא סירבה.

אנחנו, האנשים הרגילים, מרגישים כבר בשלב הזה, שהמילה "חברות" מקבלת כאן משמעות שונה לחלוטין מזו שאנחנו מייחסים לה בדרך כלל. אנחנו לא מתייעצים עם עורכי דין יקרים מה מותר לנו ומה אסור לנו לעשות עם חברינו. ואנחנו נתקשה אפילו לדמיין סיטואציה, שבה מישהו מחברינו הקרובים ידרוש מאיתנו לחתום על "הצהרת חברות".

אנחנו לא מתייעצים עם עורכי דין יקרים מה מותר לנו ומה אסור לנו לעשות עם חברינו. ואנחנו נתקשה אפילו לדמיין סיטואציה, שבה מישהו מחברינו הקרובים ידרוש מאיתנו לחתום על "הצהרת חברות"

מצד שני – הודעות שכוללות ציורים חמודים של הילד המתוק, או מביעות הצהרות אהבה, געגועים ונשיקות, אינן זרות לנו. האם הן באמת מעידות על יחסי חברות קרובים?

שרה נתניהו (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)
שרה נתניהו (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

עד לפני 15 שנה אין ספק שהתשובה הייתה חיובית. יכול מאוד להיות, שפרקליטי נתניהו בונים על זה שמטבע הדברים, שופטי בית המשפט המחוזי הם אנשים מבוגרים יחסית, שבגלל תפקידם הרגיש נדרשים לשמור מרחק מהרשתות החברתיות ולכן לא מכירים את ההוויה שהתפתחה בהן. ייתכן מאוד, שהשופטים עדיין חיים בעולם הישן, שבו אין מצב שהיית מראה ציורים של הילד למישהו שאינו חבר קרוב. ואין מצב שהיית שולח הצהרות אהבה ונשיקות למי שאינו חבר אמת.

העולם הזה – כמו שיודעים מיליארדי האנשים שמתחברים מדי יום לפייסבוק, ווטסאפ, טוויטר ואינסטגרם – חדל להתקיים. מרגע שמרק צוקרברג הכניס אל חיינו את המושג "חברי פייסבוק", הוא מצד אחד הרחיב את מושג החברות עד אינסוף (או לפחות עד 5,000), ומצד שני רוקן אותו לחלוטין מהמשמעות המקורית שלו.

בעולם הדיגיטלי החדש, שקם על הריסות העולם האנלוגי העתיק שחרב, אנחנו משתפים ציורים של הילד המתוק עם זרים גמורים. אנחנו זוכים לתגובות על תמונות אינטימיות מחיי המשפחה מאנשים שאיננו מכירים. ואנחנו מקבלים ולפעמים גם כותבים בעצמנו, הצהרות אהבה מוגזמות, חסרות בסיס, מלוות באימוג'ים עולצים, לאנשים שהקשר הרופף שלנו איתם לא מתקרב אל התכונות הבסיסיות ביותר, שיוחסו עד לא מזמן למושג "חברות".

אנחנו מקבלים ולפעמים גם כותבים בעצמנו, הצהרות אהבה מוגזמות, חסרות בסיס, מלוות באימוג'ים עולצים, לאנשים שהקשר הרופף שלנו איתם לא מתקרב אל התכונות הבסיסיות שיוחסו עד לא מזמן למושג "חברות"

זה מגיע עד אבסורדים מופלאים ממש. בגלל באג נפשי, אני לא מסוגל לבטל חברות בפייסבוק עם חבריי שהלכו לעולם. לצערי כבר יש לא מעט כאלה. אחד מתחביביי המשונים הוא לעקוב אחרי ברכות יום ההולדת המקסימות והלבביות שהם מקבלים מדי שנה מ"חברים", שלא יודעים שהם מאחלים אריכות ימים, בריאות טובה, אושר, עושר והגשמת כל החלומות – למתים.

אבל לא צריך להפיל הכול רק על הרשתות החברתיות. פייסבוק לא התחילה אלא רק האיצה את המטמורפוזה של המושג "חברות", שהתחילה עוד קודם, כשמקומות העבודה ומותגים מסחריים התחילו להתייחס אל עצמם כאל "משפחה", ובני משפחה התחילו להתייחס אל עצמם כאל חבר'ה.

בני זוג רומנטיים הפכו ל"חברים הכי טובים", וכשנולדו להם ילדים ציפו מהם, שלא יתייחסו אליהם רק כהורים, אלא גם כחברים. כשנוספו על כל אלה גם מאות ולפעמים אלפי חברי פייסבוק, כבר היה די ברור, שברגע שהסכמנו להיות חברים של כולם, אנחנו נשכח בהדרגה מה זה אומר להיות חבר של מישהו.

קיצור תולדות מושג החברות, ממעוף הציפור (של טוויטר): החברויות המיתולוגיות הגדולות – דוד ויהונתן אצלנו או אכילס ופטרוקלוס אצל היוונים – נתפסו אצל הקדמונים כעניין נדיר מאוד, מעורר השראה, שראוי לכתוב עליו פואמות.

החברויות המיתולוגיות הגדולות – דוד ויהונתן אצלנו או אכילס ופטרוקלוס אצל היוונים – נתפסו אצל הקדמונים כעניין נדיר מאוד, מעורר השראה, שראוי לכתוב עליו פואמות

"חברות" בעולם העתיק לא הייתה עניין טריוויאלי שמשיגים בקלות, אלא ברית עולם שמלווה בקרבה נפשית נדירה, כזו שמוכנים להילחם ולסכן את החיים למענה. "חברות" נתפסה כנעלה אפילו על אהבה מינית בין בני זוג. "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים", קונן דוד על יהונתן (נעזוב את הפרשנות הקווירית ליחסים ביניהם). "חברות" דרשה ממך להתעלות על עצמך ולגלות את התכונות הנשגבות שחבויות בך, לא לעשות לייק בהיסח דעת כשאתה מחכה בתור לקולונסקופיה.

החברות הקלאסית הזו עברה גלגולים רבים, פשטה ולבשה בגדי אבירים, עד שהפכה לחברות העולה על גדותיה מרוב רגש, שאותה תיארו משוררים אירופיים רומנטיים כמו גתה ושילר, או לורד ביירון ופרסי שלי. אבל לאורך הדורות, רוב בני האדם לא יכלו להתפנות לחברויות כאלה. זו הייתה פריבילגיה של מעטים. רוב בני האדם נדרשו להשקיע את מלוא האנרגיה שלהם בקשרים חברתיים, שאפשרו להם להתקיים ולשרוד.

דוד ויהונתן, ציור מאת יוליוס שנור ואן קרולספלד (צילום: via Alamy)
דוד ויהונתן, ציור מאת יוליוס שנור ואן קרולספלד (צילום: via Alamy)

ואז נכנס לחיינו הכוח המעצב הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות, הקפיטליזם. הוא ניתק את הקשרים בינינו לבין מי שמגדלים את החיטה שאנחנו אוכלים, תופרים את הבדים שאנחנו לובשים, או מייצרים את השבבים שמאפשרים לי לכתוב את המילים האלה ומאפשרים לך לקרוא אותן.

ואז נכנס לחיינו הכוח המעצב הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות, הקפיטליזם. הוא ניתק את הקשרים בינינו לבין מי שמגדלים את החיטה שאנחנו אוכלים, תופרים את הבדים שאנחנו לובשים

ומרגע שלא נדרשנו יותר להשקיע מאמץ ביחסי הגומלין הכלכליים הללו, יכולנו להפנות את כל תשומת ליבנו אך ורק למי שבא לנו. לחברים שאותם בחרנו, אחרי שעזבנו את המשפחה הגרעינית והקהילה שבתוכה נולדנו, ונדדנו אל המטרופולין, להמציא את עצמנו מחדש. כך נולדה החברות כ"משפחה שבחרנו לעצמנו".

המודרניזם טיפח את החברות הזו וסגד לה. חברות אמת נראתה כמו הביטוי המזוקק לערכים הנערצים של המאה ה-20: אינדיבידואליזם, שוויון, בחירה חופשית, ביטוי עצמי. חברים מודרניים היו אינדיבידואלים, שבחרו זה בזה בחירה חופשית, ומקיימים ביניהם יחסים של שוויון ושל פתיחות מוחלטת.

חבר אמת הוא מי שבחברתו אתה יכול להיות אותנטי עד הסוף. לחשוף את חולשותיך. להתגלות בקלונך. והוא יודע שהוא יכול לסמוך עליך, שתהיה שם למענו בהתקף החרדה הבא או במשבר הנישואים הבא, המוקדם מבין השניים.

המלחמות הגדולות עוד העלו על נס את האהבה המקודשת בדם בין הלוחמים. את ערכי הרעות והאחווה המהוללים של האחים לנשק. את החבר שיהיה מוכן לקפוץ על הרימון כדי להציל את הפלוגה.

הרעות נשאנוך בלי מילים: אנשי פלמ"ח במלחמת העצמאות, מתוך אוסף עצמון (צילום: Courtesy Bitmuna)
הרעות נשאנוך בלי מילים: אנשי פלמ"ח במלחמת העצמאות, מתוך אוסף עצמון (צילום: Courtesy Bitmuna)

אבל כשהעולם החל להתאושש מהטראומות של מלחמות שנות הארבעים, נולד מיתוס חדש: העולם שייך לצעירים.

כשאתה צעיר אתה מגדיר את עצמך על ידי מעגל החברים סביבך. וכשאתה מתבגר בעל כורחך, תבכה את אובדן הנעורים ותתרפק על חברויות האמת, שהיו לך בצעירותך, ושאבדו בזרם של האילוצים והחובות שהם החיים כמבוגר.

כשאתה צעיר אתה מגדיר את עצמך על ידי מעגל החברים סביבך. וכשאתה מתבגר, תבכה את אובדן הנעורים ותתרפק על חברויות האמת, שהיו לך בצעירותך, ושאבדו בזרם של האילוצים והחובות שהם החיים כמבוגר

שנות השישים היו השנים הגדולות של החבורה. הגאנג. הלהקה. החבר'ה. הקבוצה שמגדירה את עצמה בשולי החברה השמרנית ומאתגרת אותה. תרבות הנגד של הסיקסטיז הולידה מצד אחד קומונות ומצד שני להקות רוק. קבוצות של חברים מבחירה, שיוצאים יחד לשנות את העולם. הביטלס היו הייצוג המושלם של התופעה הזו. חברי נעורים מוכשרים מליברפול שהחברות ביניהם חשמלה את העולם. מי לא ירצה חברות מגניבה כזו?

אצלנו היו אלה שנות הזוהר של הקיבוצים, שגם הם הפכו אז לאטרקציה עולמית ומשכו הנה גדודים של מתנדבים, שרצו לטעם מהפרי המפתה. ולצידם שגשגו הקואופרטיבים, שהבטיחו פרנסה בטוחה. ואם היית טיפוס יצירתי, אחד שלא קורץ מהחומרים של "חבר קיבוץ" או "חבר אגד", יכולת לחלום להצטרף לאחת מחבורות המשוררים בבתי הקפה העירוניים. רק לא להיות לבד.

בניינטיז הגיעה הסגידה התרבותית לחברות הקבוצתית לשיא. סדרה הטלוויזיה "שלושים ומשהו" סיפרה על חבורה עירונית כזו, שלא ויתרה על קשרי החברות ההדוקים, גם כשהחברים התברגנו והפכו להורים. "סקס והעיר הגדולה" סיפרה על חבורה נשית כזו, שטורפת את ניו יורק. וכמובן "סיינפלד" ו"חברים", הסיטקומים הנערצים, ששרו שירי תהילה למשפחה האלטרנטיבית של החברים, שנשארים כל הזמן ביחד. עוקצים, רבים, כועסים, משלימים, מתרחקים וחוזרים – אבל אף פעם לא נפרדים. חברים לנצח.

סדרת הטלוויזיה "חברים"
סדרת הטלוויזיה "חברים"

ואז הגיעה המאה ה-21, עם ההצגה לראווה של רשימת החברים שאינם באמת חברים, החברים שיכולים להמשיך ולברך אותך ביומולדת שמח הרבה אחרי שתמות, וככל שהחברות הזו התפתחה, היא הובילה להתרחקות הדרגתית ממי שהיו חברי אמת. זו לא קביעה שמתבססת רק על אינטואיציה, אלא תופעה עולמית.

חוקרים בגרמניה השוו 277 מחקרים סוציולוגיים שונים, שבהם השתתפו 177,635 נבדקים בגילאים שונים לאורך העשורים האחרונים. המשתתפים במחקרים שנערכו במחצית הראשונה של שנות השמונים, העידו על עצמם, כי יש להם בממוצע ארבעה חברים קרובים יותר מאשר לנבדקים שהשתתפו במחקרים שנערכו בתחילת המילניום.

התופעה הזו צריכה להדאיג מאוד את משפחת נתניהו, שנאבקת עכשיו בבית המשפט עם הגדרת החברות. מחקר בשם "אנשים מאושרים מאוד" שערכו ב-2002 הפסיכולוגים האמריקאים אד דיינר ומרטין סליגמן גילה, כי ההבדל המרכזי בין אנשים שהעידו על עצמם שהם מאושרים לבין אנשים שהעידו על עצמם שהם מדוכאים או אומללים – היה היקף הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלהם.

במחקר מ-2002, ההבדל המרכזי בין אנשים שהעידו על עצמם שהם מאושרים לבין אנשים שהעידו על עצמם שהם מדוכאים או אומללים – היה היקף הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלהם

אפשר כמובן לטעון, שזו שאלת ביצה ותרנגולת קלאסית. שאנשים מדוכאים מרחיקים מעליהם חברים פוטנציאלים, ושהאומללות קדמה לבדידות החברתית והולידה אותה. אבל אנחנו גם זוכרים, שמבדידות האנשים נהיים קשים. זו, אגב, אחת הסיבות שישראל מדורגת תמיד במקום גבוה במדד האושר העולמי. קשרים משפחתיים וחבריים פה עדיין הדוקים יותר מאשר במקומות רבים אחרים.

אבל הקשרים האלה הולכים ומתרופפים. מושג החברות הוותיק מותקף כל הזמן. זו לא תופעה חדשה.

אהוד מנור (צילום: משה שי/פלאש90)
אהוד מנור (צילום: משה שי/פלאש90)

אהוד מנור המנוח היה גדול המתרפקים על ימי הנעורים שחלפו ועל החברויות שאבדו; הנוסטלגיה לימים שרק קולותיהם וזיכרונותיהם טמונים אי שם עמוק בתוך תוכנו. הגעגוע אל הימים התמימים, שבהם חבר היה חבר גם בלי אישור של עו"ד וינרוט ובלי להחתים על "הצהרת חברות".

הכמיהה אל הימים שבהם חברים אמרו זה לזה דברים כמו "היורה ירד מחר, הבט בלבנה" ו"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה" – אחת השורות הכי יפות בעברית, שמתארת מציאות צנועה ומתוקה, שנעלמה עוד לפני שהחברה הישראלית חצתה את הכביש המפריד בין בנימינה לקיסריה (קראו על כך בעמוד כלשהו בספרו של אבישי בן-חיים).

"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה" – אחת השורות הכי יפות בעברית, שמתארת מציאות צנועה ומתוקה, שנעלמה עוד לפני שהחברה הישראלית חצתה את הכביש המפריד בין בנימינה לקיסריה

"ימי בנימינה" הוא גם השיר שבו מופיע לראשונה צירוף המילים "שלום, חבר" (במשפט "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר") שגרסה אחרת שלו עוד תרחף בעתיד מעל ראשם של הנתניהוז.

גם הנמסיס הגדול של המשפחה, יאיר לפיד, היה מוטרד מהתופעה הזו, הרבה לפני שהעלה בדעתו שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלת ישראל. בשיר לא מאוד מוכר שלו בשם "חברים" (שהלחין אילן גלבוע), שנכתב עבור "צעירי תל אביב", כתב לפיד הצעיר:

עוד מעט הכול ייגמר
האחרון יכבה את האור
וכולנו נלך קדימה
ולא נסתכל לאחור

היום יושבים בחדר
שומעים אותם התקליטים
נכנסים לאותה מכונית
בלי לשאול לאיפה נוסעים

אבל מחר אני אוותר עליכם
אתם תוותרו עליי
ובסוף נגלה שהיינו ביחד
פחות מדי

הקינה הנאיבית הזו על מות החברות נכתבה הרבה לפני שלפיד נאלץ להיפרד מחברו הקרוב ביותר, עפר שלח; הרבה לפני שהגדיר את ביידן "חבר אמת של מדינת ישראל"; הרבה לפני שהנתניהוז החליטו לשכנע את בית המשפט ואת הציבור הישראלי, שהחמדנות חסרת המעצורים שלהם היא בסך הכול התנהגות מקובלת בישראל בין חברים.

ואפילו הרבה לפני שהרשתות החברתיות עיצבו מחדש את חיינו, כך שהילד שפעם דיבר אל כוכבים והמתיק סודות עם סביונים ושחפים, עבר לכתוב קומנטס לכוכבי רשת ולדבר עם בוטים ופייקים, ו"אנשים נתנו לייק / וחבר פייסבוק היה חבר".

עוד 1,974 מילים
סגירה