בפוסט מן השבוע שעבר, למרות שהוקדש לט"ו באב, נעדרה פרשת פילגש בגבעה מרשימת הציורים שצירפתי, כי לא הכרתי ציור שעוסק בה. הרעיון היה להמשיך אל העידן המודרני ולהתבונן בייצוגי אונס באמנות המודרנית.
אלה מופיעים בעיקר אצל ציירים אנטי מלחמתיים, המציגים את זוועות המלחמה: גוייה, פיקאסו, קתה קולביץ', שאונס הוא חלק מיצירתם, ומשם אל היחס לאונס באמנות הפמיניסטית.
גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דורשים מכל קרובי שכם למול עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טובחים בהם עד האחרון
אבל בתוך זה עלתה והופיעה מצוקה מידיעות על אונס ואלימות יומיומית, והיום – כשדברים אלה נכתבים – זועק במיוחד רצח הנערה בת ה-17, וזועקת השאלה איך זה קשור לאמנות, ועוד לאמנות יהודית.
ריצ'ארד מק'בי הוא צייר יהודי אמריקאי שמצייר כמעט אך ורק נושאים תנ"כיים, בלבוש יהודי עכשווי, אבל לגמרי במסורת הציור הנוצרי לדורותיו. הוא מצייר נושאים טעונים כמו אונס דינה, תמר ויהודה. והאופן בו הוא מצייר אותם הופך אותם לסיפורים של היום מהחדשות.
שני הציורים היחידים שלו שראיתי שאינם מתנ"ך או מספרים חיצוניים – מייצגים נפילה – 11 בספטמבר וטבח משפחת פוגל. האם תפקידה של האמנות כאן הוא להפוך אירועים למיתיים?
וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה
טבח משפחת פוגל באיתמר / ריצ'ארד מק'בי
יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי
יהודה ותמר / ריצ'ארד מק'בי
ובכל זאת – איך ייתכן שאין ציורים של הסיפור האכזרי כל כך של "פילגש בגבעה"? אז דווקא יש – אבל לא של האונס.
צריך לחזור על הסיפור, נכון? הרי לא למדנו את זה בבית הספר. בספר שופטים מוזכר איש משבט לוי, שהיתה לו פילגש; הפילגש ברחה ממנו אל בית אביה, והוא רכב לשם להחזיר אותה הביתה.
בדרך חזרה עצרו בעיר בשם גבעה, וקיוו להכנסת אורחים. לא ממש. רק זקן אחד הכניס אותם אל ביתו – אבל בלילה באו אנשי העיר הרשעים וצרו על הדלת בדרישה שהזקן יוציא להם את האורח לבצע בו את זממם. הזקן ניסה להגן על האורח והציע את בתו שלו ואת הפילגש של האורח במקום.
כשהוציאו להם את הפילגש האומללה, הם אנסו אותה והתעללו בה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר מאונס, כי יש ציורים של ביתור הגופה ושל האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת
בסופו של דבר הוציאו להם את הפילגש האומללה, והם אנסו אותה, התעללו בה, וגם ביתרו את גופתה. כנראה שרצח וגופה מבותרת הם אטרקטיביים יותר אפילו מאונס, כך שיש ציורים של ביתור הגופה, ויש ציורים של האיש משבט לוי שמצא את גופתה המעונה ליד הדלת.
כנראה שכשאונס איננו הירואי, לא מכונן מסורת לאומית וגם זוועתי מאין כמוהו, הוא כבר לא נושא מרנין דיו; ולכן הסיפור כמעט ונעדר מביטוי אמנותי. בכל אופן, כמו בסיפור דינה, הנקמה של בני ישראל על האונס היא הסיפור המשמעותי יותר – אמרנו הירואי?
והנקמה: שחיטת אנשי שכם, אחיה של דינה, שמעון ולוי, נוקמים את אונס אחותם ורוצחים את כל אוכלוסיית הגברים בעיר / ריצ'רד מק'בי
מימין ביתור הגופה, משמאל האיש משבט לוי לוקח את הגופה איתו לביתו / צייר אנונימי מימי הביניים
האיש משבט הלוי מגלה את גופת הפילגש ליד הדלת / גוסטב דורה
אונס דינה / ריצ'ארד מק'בי
דינה יצאה לתומה לטייל בסביבה. שכם בן חמור חמד אותה, אנס אותה ורצה להתחתן איתה. ההעברה של הסיפור לנוף עירוני אורבני מעוררת את תחושת הפחד ללכת לבד, זו שכל אישה מכירה; ולנוכח הבתים החשוכים מסביב, עם דמות לבנה רחוקה, מרגישים שלא תגיע עזרה משום מקום.
כל מה שאחר כך הופך לעניין לאומי. לא ברור מה הנורא יותר בעיני אחיה של דינה: העובדה שנאנסה, או שהזָר, נשיא האֵזור, רוצה לשאת את אחותם.
גם לנקמה אופי לאומי, לבד מן הערמומיות והאכזריות. אחיה של דינה דרשו מכל קרוביו של שכם למול את עצמם כדי שיוכלו להינשא לבת ישראל, ובהיותם כואבים מהמילה – טבחו אותם עד האחרון שבהם.
וכך יוצאת פרשת האונס מן המעגל האישי אל המעגל הלאומי, הבולע את סיפור כאבה של הגיבורה ומנכס אותו אל מסכת קודשי האומה.
טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם