המרחק בצרפת בין בורדו לשמפיין הוא כ־579 קילומטרים. הנסיעה בין הערים אורכת כחמש שעות. לעומת זאת, חובבי היין יכולים לטעום את הבורדו של יקב קסטל ואת השמפניה של יקב רזיאל בתוך זמן נסיעה של כ־30 דקות.

קסטל – אחד מיקבי הבוטיק הראשונים בארץ – שוכן בהרי יהודה, האזור הראשון בארץ שזכה למעמד רשמי כנפת יין. כ־30 יקבים פועלים בנפה המחולקת לאזורי המשנה הרי יהודה – שמתנשאים לגובה 400 מטרים ויותר – ומורדות יהודה, הנמוכים יותר.

הנפה היא אזור גאוגרפי עם סימן מסחרי מוגן בחוק, שנועד לציין שמוצר מסוים יוצר באותו אזור ולכן הוא בעל איכויות מסוימות. "כינוי המקור" (תו האיכות) מוצמד לרוב ליין וליקבים, אך נעשה בו שימוש גם לסימון מוצרים כמו שוקולד, קפה או תפוזי ג'אפה.

נפת היין באזור הרי יהודה (צילום: באדיבות מחלקת יחסי הציבור של מטה יהודה)

ישראל הצטרפה להסדר ליסבון להגנה על כינויי מקור ב־1958, כדי לרשום את יפו ככינוי מקור לפירות הדר שגדלו בארץ. רשות הפטנטים הישראלית היא הגוף האחראי על רישום כינויי מקור בישראל.

לדברי הייננים וצוותי היקבים המקומיים, הסימן המסחרי יכול להזניק את יינות יהודה לספרה אחרת. "כינוי המקור יכול באמת להטיס אותנו כמוצר, טמון בו פוטנציאל מדהים"

כשישראל רשמה את אזור יהודה, את הרי יהודה ואת מורדות יהודה ב־2020, יצרני היין המקומי הורשו לתייג את היינות שלהם בתנאי שהכילו לפחות 85% ענבים מאזור הרי יהודה. לאחר מכן הסימן המסחרי נרשם ב־29 מדינות נוספות החתומות על הסדר ליסבון.

"אני חושב שהגיע הזמן שזה יקרה", אומר היינן פול דאבס מיקב צובה, מהגר מדרום אפריקה שב־26 השנים האחרונות מגדל ענבים בקיבוץ צובה שבפאתי ירושלים הדרומיים. "שמעתי שאזור הרי יהודה הוכר על ידי הבריטים הרבה לפני שהפך לסימן מסחרי באופן רשמי. זה טוב שהלקוחות יידעו מאיפה היין שלהם מגיע".

הכרם של יקב קסטל (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של יקב קסטל, צילום מסך)

ההכרה בנפה היא גם ברכה עבור התיירות בישראל. "אני רוצה לקדם את תיירות היין", אמרה ענת אביה נבעה, מנהלת מותג תיירות יין וקולינריה במשרד התיירות הישראלי, בכנס של יקבי יהודה שנערך לאחרונה. "זאת מדינה קטנה. קל להגיע לכמה ימים ולבקר בשני אזורי יין".

אולם, לא רק תיירים זרים מגיעים ליקבים כדי לטעום את היין. באחד מימי השבוע המרפסת המפוארת של יקב קסטל – שמשקיפה על הרי יהודה – הייתה מלאה בתיירים אמריקאים ולצדם שולחנות של אנשי עסקים – שקיימו פגישות על בקבוק יין ופלטת גבינות – ותושבים מקומיים, שבילו צוהריים נינוחים ביקב הכשר.

הבר הארוך באזור הישיבה החיצוני של יקב קסטל בהרי יהודה (צילום: באדיבות אלעד ברמי)

תמונה דומה לזו אפשר למצוא גם ביקב צובה. שם חלל הטעימות צופה על הגבעות הירוקות – ומרפסת העץ של היקב ידעה יותר מהצעת נישואים אחת. בזמן טעימת יין ה"טרסה" היוקרתי של היקב או יין השרדונה המתקתק – אפשר לשמוע במעומעם את הקולות מפארק קיפצובה הסמוך.

ועדיין, האזורים האלה מזכירים במידה רבה את עמק נאפה בקליפורניה. לפחות עשרה יקבים בהרי יהודה פתוחים לביקורים בשעות היום, שאפשר להזמין ב"אונטופו" – מערכת הזמנות מקוונות בזמן אמת, בעיקר למי שמחפש מסעדות מובחרות, לרבות יקבים.

לדברי הייננים וצוותי היקבים המקומיים, הסימן המסחרי יכול להזניק את יינות יהודה לספרה אחרת. "הסימן המסחרי יכול באמת להטיס אותנו כמוצר, טמון בו פוטנציאל מדהים", אומר דאבס.

"ההכרה באזור היין יוצרת תחושה שכולם עובדים ביחד", אומרת ליהי יהודה, מנהלת השיווק של יקב קסטל. הבעלים של יקב קסטל אלי בן זקן, כיום בן 78, נחשב לאחר מחלוצי היקבים באזור ובישראל בכלל, לפחות כשמסתכלים על תעשיית היין המודרנית באזור יהודה.

בן זקן – שעלה לארץ ממצרים דרך איטליה – פתח את מסעדת "מאמה מיה" בירושלים – אחת המסעדות האיטלקיות הראשונות בעיר – ואז, ב־1988, נטע גפנים בחצר האחורית שלו במושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים.

אלי בן זקן (צילום: באדיבות יקב קסטל)

היקב שלו, "דומיין דו קסטל", נמנה עם רביעיית יקבים בהרי יהודה, שכוללת גם את יקב צובה הסמוך, יקב פלם ויקב ספרה, השייכים לארבעה ייננים מקומיים שתרמו להכרה באזור כנפת יין ולהצבת היינות הישראליים על מפת העולם.

ב־2015 קסטל בנה יקב חדש במושב יד לשמונה, שם מנהלים שלושת ילדיו את העסק. אחד מהם הוא איתן בן זקן, שהוא כיום היינן הרשמי של היקב לצד אביו. ב־2017 החל אלי בן זקן להתנסות בייצור יינות מבעבעים, וכיום הוא מייצר את היינות רזיאל אדום, רזיאל רוזה ושמפניה מענבי פינו נואר ושרדונה שגדלים בנחלת המשפחה ברמת רזיאל ומשווקים תחת המותג קסטל.

ב־2017 החל אלי בן זקן להתנסות בייצור יינות מבעבעים, וכיום הוא מייצר את היינות רזיאל אדום, רזיאל רוזה ושמפניה מענבי פינו נואר ושרדונה שגדלים בנחלת המשפחה

"אלי רצה לעשות דברים אחרים ורמת רזיאל היא כמו מגרש משחקים בשבילו", אומרת יהודה. עריכת ניסויים בזני ענבים חדשים ובתערובות חדשות היא הפעילות המועדפת על הייננים האלה.

הכרם של קסטל עדיין לא אורגני, אבל בשנים האחרונות הוא מתקדם בכיוון הזה. יהודה אוהבת לצטט את בן זקן, שאומר שהוא רוצה להחזיר את האדמה במצב טוב יותר מכפי שקיבל אותה.

המעבר שלהם ליקב גדול ומודרני יותר ביד השמונה גם אפשר להם להכניס לשימוש כמה טכנולוגיות חדשות, שמעניקות ליינות "חוויית ספא". לדברי יהודה, מדובר ב"תהליך סופר ספציפי שמסיר את הסיכונים מייצור היין".

מרפסת הטעימות של יקב צובה (צילום: באדיבות יקב צובה)

היקב שם דגש גם על יינות קלילים יותר וקלים לשתייה. נוסף על "קסטל גראן וין" המקורי – היין האדום הראשון והקלאסי של היקב – ועל ה"פטיט קסטל" – יין וינטג' קטיפתי שמיושן בחביות במשך 12 חודשים – יקב קסטל מייצר כעת את "לה וי בלנק דו קסטל", בלנד של סוביניון בלנק, שרדונה ונגיעה של גוורצטרמינר; "רוזה דו קסטל" מענבי מרלו, מלבק וקברנה פרנק; ו"לה וי רוז' דו קסטל", בלנד פירותי מקברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק, מלבק, פטי ורדו וסירה.

"אנחנו מוסיפים יינות צעירים יותר לרשימה שלנו", אומרת יהודה. "מדובר ביינות יותר יומיומיים, יינות קלים לשתייה ונעימים לחך".

ביקב צובה הכשר, דאבס מייצר 60 אלף בקבוקים בשנה, בהם "טרסה" ו"מצודה" האדומים היוקרתיים שלו, לצד יינות "סלע": סירה, מרלו, קברנה סוביניון ורוזה. הוא גם מגדל ענבי פטי ורדו, קריניאן ושנין בלאן בחלקה הניסיונית של הקיבוץ, במידה רבה משום שהלקוחות הצעירים שלו רוצים לשתות יינות קלילים יותר על בסיס קבוע.

פול דאבס (צילום: באדיבות יקב צובה)

בכל אחד מהכרמים של צובה גדל זן אחד של ענבים. דאבס מדלל את הגפנים כדי לפתח "יינות יותר נגישים עם הרבה פוטנציאל", לדבריו. "זה מה שאנשים מחפשים".

דאבס עבר דרך ארוכה מאז שלמד לראשונה איך לייצר יין בעיר הולדתו קייפטאון עם אביו, שבקבק יין קידוש מתוק שהיה עשוי מקילוגרם ענבים וקילוגרם סוכר. בישראל הוא חיפש קיבוץ שמגדל ענבים, ובסופו של דבר הגיע לצובה "די במקרה", לדבריו.

בזמנו, הקיבוץ גידל בעיקר מטעי תפוחים ואגסים, אבל בחן את האפשרות לגדל כרמי ענבים לנוכח תעשיית היין המתפתחת. צובה עדיין מגדל תפוחים ואגסים אבל אלה מצריכים הרבה יותר מים מענבים. די ברור שהכרמים הם העתיד של הקיבוץ.

"ב־20 שנה השגנו מה שלצרפתים לקח דורות. יש לנו הרבה ייננים מוכשרים והחקלאות שלנו מתקדמת יותר משל כל אחד אחר"

"אנחנו מדינת הסיליקון, וזה אותו הדבר עם תעשיית היין", אומר דאבס. "ב־20 שנה השגנו מה שלצרפתים לקח דורות. יש לנו הרבה ייננים מוכשרים והחקלאות שלנו מתקדמת יותר משל כל אחד אחר".

יקב צובה הוא בבעלות הקיבוץ, אבל חברי הקיבוץ לא מתערבים בעסק ומשאירים את ההחלטות בנוגע ליקב בידי מועצת המנהלים שלו, שארבעה מחבריה לא חברי הקיבוץ. נכון להיום היקב מייצא 30% מהיינות שלו, מוכר 20% בחדר הטעימות שלו ו־40% בשוק המקומי.

יקב קסטל, אחד מיקבי הבוטיק הראשונים בהרי יהודה (צילום: באדיבות אלעד ברמי)

למעשה, אומר דאבס, פנו ליקב "שישה או שבעה מיליונרים שמחפשים שותפות עם יקב ישראלי". אף על פי שהיקב מעוניין בהשקעה אסטרטגית, הוא עדיין לא מצא את האדם הנכון. אולם, הסימן המסחרי עשוי לשנות זאת. "אנשים יראו את התווית הזאת בחנות היין ויחשבו על זה", הוא אומר. "הם ירצו לקנות הרי יהודה".