מדוע ישראל פוחדת מהשלום עם הפלסטינים?

ירוטי כיפת ברזל ליד אשדוד ביום השישי של מבצע שומר החומות, 15 במאי 2021 (צילום: Avi Roccah/Flash90)
Avi Roccah/Flash90
ירוטי כיפת ברזל ליד אשדוד ביום השישי של מבצע שומר החומות, 15 במאי 2021

מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה מול סוריה? כך שאל האלוף במיל' אורי שגיא בספרו "היד שקפאה" אודות כישלון שיחות השלום שניהלה ממשלת ברק עם הסורים בשפרדסטאון בינואר 2000.

נדמה שאין אבסורד גדול יותר בחייה של מדינה מהקביעה, שהיא פוחדת משלום יותר מאשר ממלחמה.

מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה מול סוריה, שאל האלוף במיל' אורי שגיא בספרו "היד שקפאה". נדמה שאין אבסורד גדול יותר בחיי מדינה מהקביעה, שהיא פוחדת משלום יותר ממלחמה

עמדתו של שגיא גורסת כי המשך קיומה של מדינת ישראל לא תלוי רק בשטחים בהם היא מחזיקה, אלא גם בקביעת גבולות הקבע והכרה בהם ברמה בין-לאומית.

עטיפת ספרו של אורי שגיא, היד שקפאה
עטיפת ספרו של אורי שגיא, היד שקפאה

כוח צבאי איננו מספיק לקיומה של מדינה, ויש להעמיק ולחזק את הרכיב המדיני. שגיא מאמין כי הסכם טוב, המבטיח את האינטרסים של המדינה בהיבט הגבולות, המים והביטחון, הוא הסכם הדורש ויתורים על שטחים. בספר מסביר שגיא כי על מנת להגיע להסדר, כל צד מוכרח להתחשב באתוס של הצד השני.

הדברים האלה יפים גם למציאות כיום. זו המדממת בין ישראל לפלסטינים.

ובכן, מדוע ישראל פוחדת מהשלום עם הפלסטינים, יותר מאשר ממלחמות מולם?

  • נדמה שבמוקד התשובות עומד המצב הפוליטי בישראל – רוב פוליטי המתנגד לנסיגה מהשטחים או הקמת מדינה פלסטינית.
  • עומד גם ציבור גדול של מתנחלים בשטחים שלא יאפשר פינוי יישובים, ויעשה זאת באופן פיזי, בהתנגדות אלימה.
  • ועומדת גם שטיפת מוח אין סופית שהטמיעה בקרב רוב הישראלים את תחושת הפחד מהשמדה. הימין הרי מאשים את המפלגות הערביות שהן "תומכות טרור" ונתניהו עצמו טען שהן "רוצות להשמיד את ישראל". לא פחות.

שטיפת המוח הזו והעמדות הפוליטיות של מרבית הח"כים נועדו, למעשה, רק כדי לשמר שלטון. כי הרי למען שלום צריך להכשיר את הלבבות לפשרות, להכרה באוייב, וקבלת האתוס שלו כחלק מההבנות שיובילו להסכם.

שטיפת המוח והעמדות הפוליטיות של מרבית הח"כים נועדו, למעשה, רק כדי לשמר שלטון. הרי למען שלום צריך להכשיר את הלבבות לפשרות, להכרה באוייב, ולקבלת האתוס שלו כחלק מההבנות שיובילו להסכם

שלטון שמטרתו שלטון ולא פתרון הסכסוך, יתרחק מכל סימן של שלום. מכל מהלך של שלום. זה מפחיד אותו. זה מאיים על הישרדותו. שלום הוא סכנה לאנשי השלטון. מלחמה היא סכנה לציבור, אך היא מחזקת את אחיזת השולטים בשלטון.

ציוץ של עמית סגל
ציוץ של עמית סגל

כל זמן שאין מלחמת מחדל נוראה, אלא סבבי מבצעים בעזה ובשטחי יו"ש,  השלטון מאוים רק מצד האופוזיציה. מוות של אזרחים בפיגועי טרור, חטיפות, רקטות על יישובי הדרום, ישיבה במקלטים, כל אלה לא מאיימים על השלטון.

עובדה שנתניהו היה 12 שנים רה"מ. לא ביקר בעוטף עזה, איפשר ספיגת 13 אלף רקטות ואלפי בלוני תבערה ונשאר בשלטון. נשאר עד שרק תיקיו הפליליים גרמו למפלגות ימין להפנות לו גב ולחבור לשמאל ולערבים כדי להדיחו. לא ענייני שלום גרמו לו לאבדן השלטון.

שלטון שמטרתו שלטון ולא פתרון הסכסוך, יתרחק מכל סימן של שלום. מכל מהלך שלום. זה מפחיד אותו ומאיים על הישרדותו. שלום הוא סכנה לשלטון. מלחמה היא סכנה לציבור, אך מחזקת את אחיזת השולטים בשלטון

לעומת זאת, ראש ממשלה שיכריז על רצונו בקידום מהלך מדיני מול הרשות הפלסטינית, על מנת שזו תקבל אחריות על עזה, תשתלט על חמאס ותכפה ריבונות בשטחי המדינה הפלסטינית, לא ישרוד אפילו יום אחד בשלטון. מפלגות הימין והחרדים יראו לו את הדרך לבחירות, או ישירות לאופוזיציה לשנים ארוכות. ראש ממשלה אמיץ אחד חטף שלושה כדורים בגב ממתנגדי השלום.

ישראל פוחדת מהשלום יותר ממלחמה, כי השלום מכיל עולם שלם בלתי צפוי של קבלת האויב כאדם, כשותף, כבעל זכויות אישיות אנושיות ולאומיות. זהו תהליך ארוך, קשה, מורכב תרבותית, פוליטית וציבורית.

המלחמה, לעומת זאת, מוכרת. מחירה ידוע. המתים נקברים, האבלים בוכים ואחרי שבעה ימים המלחמה נשכחת ומושכחת. אחריה תמיד יהיו מי שידאגו לתחזק איומים אין סופיים מפני מלחמה חדשה.

המלחמה מקלה על הציבור לקבל את המציאות כפשוטה. כאילו אין אלטרנטיבה אחרת וצריך לספוג את מחירה כדי להמשיך בשגרת חיים פשוטה. פשטנית. שמרנית. תוך התעלמות מסכנותיה ומחירה.

בעזה נוצרה עכשיו מציאות כה מורכבת, עד שקשה לראות פתרון שאולי היה אפשרי בעבר. חמאס, שסילק את הפתח באלימות נוראה (2007) ותפס את השלטון במקום הרשות הפלסטינית, מאותגר על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנתמך בידי איראן. כלומר כל ניסיון להגיע להסדר בעזה מחייב כבר הסכמות והבנות לא רק עם אויב אחד מוגדר, אלא גם עם אויבו של האויב ופטרונו בטהרן.

לא רק עם הרש"פ ביהודה ושומרון אלא גם עם אויבו החמאס בעזה ועם אויבו של חמאס עזה, הג'יהאד בעזה.

ישראל פוחדת מהשלום יותר ממלחמה כי השלום מכיל עולם שלם ובלתי צפוי של קבלת האויב כאדם, שותף, בעל זכויות אישיות אנושיות ולאומיות. זהו תהליך ורכב תרבותית, פוליטית וציבורית. המלחמה, לעומתו, מוכרת

אילו ישראל לא פחדה מהשלום ב-67, אילו לא פחדה מהשלום לפני הקמת ההתנחלויות, אילו לא פחדה מהשלום כשכל התכניות והמתווים הועלו על שולחן המו"מ במדריד, ובידי קרטר וקלינטון ובקמפ דיויד הראשון בימי מנחם בגין, ובקמפ דיוויד השני בימי אהוד ברק, ובימי אריאל שרון אחרי ההתנתקות ובימי אהוד ולמרט – אולי היה ניתן למנוע עוד כמה מבצעים ומלחמות. לחסוך חיים והרס וחורבן.

אילו ישראל הייתה פוחדת ממלחמה כמו שהיא פוחדת מהשלום עם הפלסטינים, יתכן שהיינו מגיעים כיום למציאות פחות כאוטית בעזה, מול שותף פלסטיני, שגם לציבור שלו יש כמיהה לחיים נורמליים.

הפחד מהשלום מביא רק לעוד מלחמות. ההיסטוריה מוכיחה שיש מי שרוצה בכך ופועל לשם כך כאשר הוא בשלטון. במעשה, או מחדל, או מתוך פחד לאבד את השלטון.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 803 מילים
סגירה